תבניות חד-פעמיות

כלי אלומיניום וכדומה שסכים אותם בשעת עשייתם בשומן חזיר או טריפה אי צריכים הכשר.

ע"ד כלי אלומניום וכדומה שסכים אותם בשעת עשייתם בשומן חזיר או טריפה, אי צריכים או כשרים בהגעלה היות שבליעת השומן אל קרבם הוא ע"י חום בלא אמצעי.

(א) הנה בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' ק"י ביאר כבר באר היטב שבכל זאת לא נקרא זה תשמישו ע"י האור ודי בהגעלה וא"צ ליבון. וכך סיכם בזה בקצרה בחזו"א מועד סי' מ"ד לאור מה שבירר מקודם לכן, דכלי מתכת שמשפשפין את המתכת בחלב מהותך בשעת עשיית הכלי והמתכת חם שהיד סולדת בו סגי לו בהגעלה וא"צ ליבון עיי"ש.
(ב) ברם יש לעיין מדוע שבדבריהם לא נגעו כלל במה שיש לדון ולומר שמעיקרא דדינא אין צורך בכלל בהגעלה היות והשומן בשעת משיחתו פגום הוא כבר ואינו ראוי למאכל אדם כלל באופן שנבלע בכלי כשהוא כבר פגום, דבכה"ג הא מצינו להרמ"א ז"ל בתורת חטאת כל לפ"ה, וכן בפרי מגדים בסי' ק"ג סקי"א שפוסקים דאם הכלי קיבל מתחילתו טעם פגום שאינו ראוי לאדם כלל לא גזרו על הכלי כה"ג, וכ"כ במנחת יעקב בתו"ח שם ס"ק ע"ג דמשמעות הפוסקים דבדבר הפגום מעיקרא אינו אוסר הכלים יעו"ש. וכ"כ גם הפרי תואר ביו"ד שם סי' ק"ג סק"ז בדין השו"ע בסעי' ה' דכל קדירה שאינה בת יומא חשיבא טעמה לפגם ואינה אוסרת, וז"ל: ואם בשל בה דוקא אינה בת יומא הוא דשרי דיעבד ולא לכתחילה אבל אם היא בלועה מאסור פוגם שרי גם לכתחילה עיי"ש. ועוד זאת דכשהוא פגום בבואו אל התערובות העלו הפוס' שלא שייך בו גם איסור של אין מבטלין איסור לכתחי', ואפי' כשהוא דבר המעמיד, יעוין בפרי תאר בסי' פ"א סק"א ושו"ת חכם צבי סי' ק"א, ובהגהות יד אפרים ביו"ד סי' צ"ט סעי' ה' ע"ש, ויעוין מ"ש מזה גם בספרי שו"ת צ"א חי"א סי' נ"ט עיי"ש.

(ג) ומצאתי בקובץ יגדיל תורה משנת תר"מ קו' ד' סי' י"ט שרב אחד דן במפורש בזה. הוא מדבר על אודות הכלים העשויים מטסין של ברזל הנק' ענגלישע בלעך /פח אנגלי/, היות שהיות שמבשלים בשומן חזיר ובסובין. ומפרט אופן עשייתם בכזאת: הטסין מובאין למדינה שחורין ובאדעס בהפאבריק /בבית חרושת/ דשם משימין אותן לראשונה בסם הנקרא שייד ווארסער להסיר השחרית מהטסין, אח"כ מטבילין אותן בסם הנק' זאלץ זייער /חומצת מלח/, וזורקין אותן תיכף בדוד גדול העומד על האש ומלא בדיל ועופרת מהותך עם מעט שמנונית הצפה בתוך הדוד על הבדיל, כי בלא שמנונית לא ידבק צפוי הבדיל בהטסין כראוי, וכשמוציאין הטסין מהדוד מעבירין אותן על סובין יבשין דוקא לצחצח מראיהן. ומכיון שראה שרבני עיר אדעס נפלגו בדיעותיהם הללו גזרו על הכלים להצריכם הגעלה והללו מתירים להשתמש בהן בלי הגעלה, מציע נימוקיו להיתר, וז"ל: על בליעת השמנונית בין שהיא משומן חזיר ובין מחלב מהותך, מלבד שהחלב או השומן הנקנין בהפאבריקען מוסרחין למאד ונותנין טעם לפגם, ויעוין בכרתי יו"ד סי' צ"ב ס"ק ל"ב מה שכתב לענין נרות שלנו, עוד זאת הלא בנ"ד השמנונית מעורבת עם בדיל ועופרת מהותך המתהפך למאכל ארסי ואין לך טעם פגום מזה, ודבר הפגום מעיקרא אינו אוסר הכלי כמבואר בתו"ח בדין בטול איסורין כלל פ"ה ע' משכ"ש המנ"י בס"ק ע"ג ויעוין בשפ"ד יו"ד סי' ק"ג סקי"א דבדבר פגום שאינו ראוי לאדם כלל לא גזר ועל הכלי כה"ג, ויעוין בפר"ת סק"ז שפסק ג"כ בהדיא דכלי הבלוע מאיסור פוגם אף לכתחילה שרי, ובר מן דין הטסין אינן בכלל גזירת קדרה שאב"י =שאינן בני יומא= משום קדרת בת יומא אף אם היו בולעין אסור גמור תחלה כיון שהטסין אינם כלים ואינן עשויין לבשל בהן בעודן טסין וממילא שאין לחוש שיטעו להתיר כלי בת יומא, ואין לומר שיש לחוש שמא יעשו מהטסין כלים בו ביום ואז יהיו אסורין לבשל בהם משום שבלעו אסור קודם שנעשו כלים וממילא יאסרו אף כשאינו ב"י, הא אשכחן דלא חששו למילתא דלא שכיחא, יעוין בשאילתות פ' מטות סי' קל"ז מש"כ בעל העמק שאלה באות ה' ואות ו' שם, וגם כמו שאין לגזור לאסור המאכל מקדרה שאינה בת יומא אטו קדרה ב"י ומפרש בתוס' ע"ז ע"ו בד"ה מכאן ואילך לשתרי, לפי שהקדרה הי' בה אסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם. כן אין לגזור על הטסין אטו כלים ב"י כיון דתחילת בליעתן הי' מאיסור פגום, וכ"ש הן מכלים שאב"י דהיכא דבלעו טעם פגום לא גזרו עליהן וכנ"ל עכ"ל [ואכ"מ להעתיק מ"ש שם בנוגע להחשש חמץ בכלל הסובין].
הרי לנו כמעט ככל החזיון שכתבתי לעיל, ועוד הוספת הצעת היתר אפילו אם היו בולעין איסור גמור תחילה, ואנו הוספנו שלא שייך בזה גם אין מבטלין ושי"ל שלא משנה גם אפילו אילו היה זה דבר המעמיד.

(ד) והכי ראיתי גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קי"ב שהעלה ג"כ בטוטו"ד להתיר על בכה"ג מטעם שהוא פגום ואינו ראוי למאכל אדם, הן ממקודם והן ע"י התערובת, וגם מטעם ביטול, ושאין בזה גם משום אין מבטלין איסור לכתחילה מטעמא שאין כוונתו לבטל אלא כוונתו לתקן הכלי וכו' יעו"ש.

(ה) וכפי הנראה לא נחתו הגאונים הנ"ל בדבריהם כי אם לאפוקי מדעתם של מי שרצו לסבור שלא יועיל להם גם הגעלה בהיות ונבלעים ע"י חום בלי אמצעי, וכפי שכותב באמת בהר צבי שם בראשית דבריו שאמרו בשם גדול אחד שצריך לשבור את הכלים משום דלא סגי להו בהגעלה וליבון לא שייך בהו וע"ז באו לברר ולפסוק ששפיר מועיל להם הגעלה.

(ו) לכן נלפענ"ד דמעיקרא דדינא יש להתיר את הכלים אפילו בלי כל הגעלה שהוא, ואפי' למי שרוצה להדר ולהחמיר על עצמו נראה דסגי בעירוי ואין צורך להטריח לחזר להגעילן ביורה רותחת על האש אשר בהרבה פעמים עולה הדבר ליחיד בקושי רב בגלל גודל הכלי וכדומה.

בדבר רקועי פחים דקים מאלומיניום, הנקרא /טין פויל, באותיות לטיניות/ שמשתמשים בעבודם עם מין שמן הנקרא /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ היוצא מחלב (בצירי).

שאלה, ע"ד שנתחדש זה איזה זמן מין הנקרא /טין פויל, באותיות לטיניות/ שהמה רקועי פחים דקים מאד, הנעשה ממתכת הנקרא אלומיניום, ומבשלים וצולין בהם, וגם מעטפין בהם לשמירה שלא יתקלקלו, מאכלים חמים וצוננין, וכפי שנתברר, משתמשין בעשייתן, במין הנקרא /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ היוצא מחלב (בציירי) וכדלהלן, והיינו שבשעה שמרקעין הפחים במעגולות חמין מאד, מושחין אותם בשמן /רפינד פטרוליום, באותיות לטיניות/ אשר יש בתוכו ששה אחוזים משמן של איסור הנקרא /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ הנ"ל, ואולי נשאר קצת ניכר מהמשיחה גם על פני הפחים, ובזה השאלה אם מותר להשתמש בהם בלא חשש כלל. והנה סדר עשיית ה - /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ לוקחים חלב (בצירי) שרובם נפסלו מאכילת אדם, ומערבים בהם חמישה אחוזים, מהמין הנקרא /סולפריך אסיד, באותיות לטיניות/ ואח"כ ע"י שליקה בחום הבל רב, מתפוצץ לחלקים דקים, ונחלקים לג' מינים, א' נקרא גליצירין, ב' נקרא סטאריק אסיד, ג' נקרא /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ והיא נעשה מהזיעה, שנתהפך ע"י התקררות לשמן /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ הנ"ל. וקבלנו מכתב רשמי מהמומחה בבית תעשי' /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ שכתב בתוך מכתבו כדלהלן: (נעתק ללשה"ק ממני) החוברת שהזכרתי אתמול, היא הפעדעראל רעגיסטער בונד /כרך/ /שלשים ואחד/ נומ' /מספר/ /אחד, שנת אלף תשע מאות ששים ושש/ יענער /רביעי בינואר/, בקיצור, צו הניתן מהמומחים לאותו דבר, שכל מה שנשאר מהמשיחה שעל פני הפחים הנוגע במאכל, לא יהי' יותר /חמש עשרה אלפיות/ מילליגראם, לכל אינטש בריבוע, מהמתכת הנוגע בהמאכל, - אם למשל יעטפו עוף שמשקלו ארבעה וחצי פונד, בתוך חתיכת פח פוט א' בריבוע, האפשרות לכל היותר, היינו אם יהי' נבלע בתוכו, כל השמן שע"פ הפח, ששמן של /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ שהוא לערך חלק מהמיליאן /מהמליון/ של העוף, יהי' נבלע בו, - אבל בודאי רחוק שכל משיחת השמן שע"פ הפח יהי' נבלע בו. גם להזכיר, שרק ששה אחוזים מהשמן שמשתמשים לרקועי הפחים, המה /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ באופן שסכום /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ שיכול להיות נבלע בתוכו, המה רק /ששה/ חלקים ממאה מיליאן עכת"ד.

תשובה (א) הנה כפי מה שנתברר לנו, ישנם בתי תעשי' שמשתמשים בעשייתם, בחלב (בצירי) בלי תערובת כלל, והנני בזה רק בנוגע לבית תעשי' הנ"ל, דהנה כפי המבואר בדברי הבעלי תעשי' הנ"ל, ואשר גם נתאמתו דבריהם להרבנים שבקרו את הבית התעשי', לא נשאר מהאיסור לכל היותר רק מעט מהמעט במספר המיעוט של כל שהוא, ומ"מ בבואנו לדבר הלכה למעשה, צריכים אנחנו לברר יסודי ההיתר, שאין בזה אף משום ביטול איסור לכתחילה וכדלהלן.

(ב) הנה בודאי אין כאן לפנינו, אלא כלי שאינו בן יומו, אף אם יהי' איזה טיח כל שהוא של איסור בעין עליהם, דהרי נודע פלוגתת הפוסקים, אם הבעין שעל הכלי נפגם אחרי המעל"ע =המעת לעת=, דהר"ן והרמב"ם, הביאם הב"י (יו"ד סי' ק"ג), ס"ל, דנפגם, אבל הרשב"א וכ"פ הטור שם (סי' קכ"ב) וש"פ ס"ל, דלא נפגם, ובש"ע /יו"ד/ (סי' ק"ג) הביא דיעה ראשונה בסתם לאיסור, ודעת הר"ן והרמב"ם, הביא רק בשם ויש מתירים, ונודע בכללי הש"ע, דהעיקר כדיעה הא', - וצ"ע ממה שבש"ע שם (סי' קכ"ב סעי' ג'), הביא דעת המחמירים רק בשם י"א, - ובב"ח שם (סי' קכ"ב) הביא (מסי' י') גבי סכין, ושכן דעת רוב הפוסקים לאיסור עיי"ש, אמנם פשיטא דכ"ז בשהיית מעל"ע או יותר קצת, אבל אחרי שהיית זמן גדול, בודאי נפגם גם הבעין שע"ג הכלי, וכמ"ש הפרישה שם, על לשון הטור, דאינו נפגם בשהיית יום א', דלאו דוקא יום א' קאמר, אלא לאפוקי אם ראינו שנפגם לגמרי, דאז אפילו נבילה בעינא פוגמה עיי"ש, וא"כ בודאי בנד"ד, אחרי עבור איזה ימים, נפגם לגמרי גם מה שע"פ, אף אם הי' מתחילה לשבח.

(ג) וכל זה, אף אם יהי' איזה טוח ממש של איסור ע"פ, אבל כמו נד"ד, דהוי רק מעט מהמעט היותר אפשר ע"פ, הרי כתב בכנה"ג שם (סי' קכ"ב הגהות הטור אות י"ז) בשם הרשב"א, דהיכא דאינו אלא טיחה כ"ש בעלמא, ושליט בה אוירא, הוא נעשה פגום לאחר מעל"ע עיי"ש, והובא בדרכ"ת שם (סק"י), וא"כ מכ"ש בנד"ד, דאין לך טיחה כ"ש פחות מזה וכנ"ל.

(ד) וגם שייך בנד"ד, מש"כ בערוך השלחן שם (סעי' ח'), דהיכא דבשלו שאר מאכלים, ורק מעט בשר או חלב בתוכם, אז, אף שהקדירה אינה רחוצה, מ"מ מה שע"פ הדופן, אין בזה ממש כלל, וכמעט שאינה ראוי' לאכילה, ולכן יש לחושבו נותן טעם לפגם לאחר מעל"ע בכל ענין, ובפרט שלדעת הרמב"ם ועוד פוסקים, גם טיח גמור היא נוטל"פ עיי"ש, והרי גם בנד"ד בתחילת העשי', האיסור מיעוט, שמערבין בתערובת הרבה היתר, וא"כ שייך גם מש"כ הערוך השלחן כנ"ל עייש"ה.

(ה) אבל כנודע דבדבר חריף ל"מ אינו בת יומא, דהחריפות משוי' לי' לשבח, עי' (יו"ד סי' צ"ה וצ"ו), וגם אף באינו חריף, מ"מ הרי לכתחילה, אף אינו בן יומו אסור, ע"כ אנו צריכין לשאר עיקרי ההיתרים שישנם בנד"ד, וכדלהלן.

(ו) החלב (בציירי) בעצמו, כשמביאים לבית התעשי', רובא דרובא נפסל מאכילת אדם, ואח"כ נותנים בתוכו ג"כ חמישה אחוזים /סולפריך אסיד, באותיות לטיניות/ אשר בזה, בודאי נעשה כולו נפגם לאכילת אדם, ואף שאפשר, שבהמשך מלאכת העבודה להתחלקות חלקיו כנ"ל, ע"י שליקתו בהבל חם רב, חוזרים ומתתקנים /ומתקנים/ מחמיצותו הקודם, אבל מ"מ חלק היוצא ממנו הנקרא /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ הנ"ל, אינו ראוי למאכל אדם, אף כמות שהיא (עי' בס' ערוה"ב (סי' פ"א אות ב' י"ג), שמתיר פישאייל /שמן דגים/ לחולה שאין בו סכנה, אף שנעשה מדגים טמאים, משום דפגום מאד בריחו וטעמו, ואינו ראוי לשתי' כלל בשום אופן כידוע עיי"ש, אבל בתשו' מהרי"א הלוי (ח"א סי' נ"ב), התיר רק אם שמו בפילען /בגלולה/, דהוי כמו כרכו בסיב, המבואר באו"ח (סי' תע"ה), ובמשנה למלך (פי"ד מה' מאכלות אסורות), עיי"ש, ובתשו' דברי חיים (ח"ב סי' נ"ב), צדד להתיר מטעם דהוי שלא כדרך אכילתן, לשתות שמן דגים חיים, רק לאכול בתוך מאכל מבושל עיי"ש, ואם הי' ה - /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ דומה בטעמו וריחו לזה, הי' הדבר תלוי באשלי רברבי, אבל בודאי גרע הרבה, באופן דאף נותן טעם פגים בהתערובת) ואף אם רק כמו דבר שאין לו טעם כלל, אינו אוסר תערובתו, כמבואר (ביו"ד סי' ק"ג סעי' ב' ברמ"א), וכן (שם סי' ס"ה סעי' ט' וסי' ק' סעי' ב') גבי גה"נ =גיד הנשה= עיי"ש.

(ז) וכ"ז לרווחא דמילתא, אבל למעשה, אף אם יהי' ה -  מצד עצמו, ראוי למאכל אדם, אבל מערבים אותו אח"כ עם צ"ד אחוזים מין נפט כנ"ל, הרי נעשה הכל אינו ראוי לאכילת אדם ע"י התערובת הנ"ל, - אבל אין לדון מצד ביטול בהיתר, אף אם יהי' ה - /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ מצד עצמו אינו ראוי לאכילת אדם, אם הי' נותן אח"כ טעם לשבח בהמאכל כמבואר בש"ע ופוסקים שם (סי' ק"ג), - אך בודאי גם נפט כזה, הוי דבר הפוגם בכל מאכל, א"כ אף אם יהי' ה - אוליס אסיד נותן טעם לשבח, ע"י התערובת הנ"ל נעשה הכל פגום ונפגם.

(ח) אמנם במה שנוגע לאיסור ביטול לכתחילה, דשייך אף בנותן טעם לפגם, כמבואר בש"ע ופוסקים שם, מ"מ היכא דהאיסור בעצמו אינו ראוי לאכילת אדם, תלוי בפלוגתת המנח"כ והפר"ח, דלהמנח"כ (שער התערובת ח"א פ"ט), דיש בזה איסור דרבנן לאוכלו בעינא, אסור לבטלו, ולהפר"ח (סי' ק"ג) שם, דס"ל דהוי רק משום בל תשקצו, י"ל דמותר לבטלו, כמ"ש הפמ"ג שם (מ"ז סק"א), אבל אינו מוכרח עיי"ש, אבל כ"ז, היכא דהכל איסור, אולם כמו בנד"ד, הרי רובא דהיתרא, היינו הנפט, א"כ הרי כבר נתבטל ברוב, כדין נוטל"פ, - שאף אם יהי' האיסור מצד עצמו נותן טעם לשבח, מ"מ נפגם בתערובת, ושוב ל"ש בזה משום ביטול איסור לכתחילה, היכא דאין חוזר לשבח, כדאיתא בש"ע ופוסקים שם.

(ט) ועוד שייך בזה ממש, מה דאיתא בריב"ש (סי' שמ"ט), בחלב שמשימין בין נסר לנסר, בקנקנים של עץ, כדי שיחוברו היטב, ודן שם מקודם, דאסור מטעם דאף דהוי נטלפ"ג, (והיינו שמצד עצמו ראוי לאכילה, ורק שפוגם התערובת), אבל לכתחילה אסור לבטלו, ואף אין להתיר מטעם הרשב"א והראב"ד ז"ל, בכלי שמשתמשים בשפע, דגם הם לא אמרו, אלא באיסור הבלוע כבר, אבל לערב לכתחילה כדי לבטלו לא, אבל שוב התיר מב' טעמי, א' משום שטבע היין להתרחק מן החלב, ב' משום שאין כוונתו לבטלו ולהנות מן האיסור, אלא כוונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו עיי"ש, ודברי הריב"ש האלו, מובאים ברמ"א (יו"ד סי' קכ"א סעי' א'), רק שלא הזכיר רק טעם הא', אבל בריב"ש, איתא ב' טעמים כנ"ל, - ובזה א"ש, מה דאוסרים כלי שאינו ב"י, אטו בן יומו, הא בלא"ה נוטלפ"ג לכתחילה אסור, אבל להנ"ל ניחא, דהרי אין כוונתו לבטל, ורק לבשל בתוכו, ואולי יש לחלק, דהרי בנדון הריב"ש גם מתחילתו ניתן רק לתקן הכלי, ולא בתורת אוכל, ובלא"ה צ"ל שם משום גזירה, דהרי בכלי חרס הוי דיעבד, עי' פת"ש שם (קכ"ב ס"ק א') עיי"ש, - וא"כ בנד"ד, אף דל"ש היתר הא', אבל שייך ממש, היתר הב', דהרי גם מתחילה ניתן ה - /אוליס אסיד, באותיות לטיניות/ רק לתקן הכלי וכנ"ל, וכן ראיתי בתשו' מהרש"ם (ח"א סי' קי"א), דהתיר בנדונו מטעם הב' של הריב"ש לבד עיי"ש.

(י) והנה בנוגע להבלוע שבתוך הפחים, אמר לי ידי"נ הרה"ג מוהר"י גולדיטש שליט"א דיין פה, שהי' מן המבקרים בבית התעשי' הנ"ל, שאמרו לו המומחים, דהחמימות הרב מאד שבשעת עבודת הפחים, מרחיק מהם הבליעה את השמן המעט, שמושחין אותם, והכל הולך לאויר עם ההבל הגדול, - והנה יש מקור לסברא זו, בש"ע (יו"ד סי' צ"ב סעי' ו'), בנפל דבר מועט כנגד האש, שהאש שורפו ומייבשו עיי"ש, וכתבו הפוסקים דאף בכלי חרס, שלא מהני בהם הגעלה וליבון, הדין כן, משום שהאש שורפו קודם שנכנס, ואינו מניחו לכנס כלל עיי"ש, וכה"ג איתא בתשו' הרא"ש (כלל כ' סוס"י כ"ו) וז"ל, אמנם צריך לידע אם קדירה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבת מלקבל הזיע עיי"ש, והובאו ג"כ דברי הרא"ש אלו בכנה"ג, ובהגהות מהרל"ח (סוס"י צ"ד), ובתשו' בית שלמה (חיו"ד סי' ק"ס וקס"א) מצרף סברא זו לס"ס עיי"ש, - והנה אף דלהלכה למעשה בנוגע לנדון דידהו, יש לדון הרבה, מ"מ בנד"ד, דהוי כלי מתכת, וחמימתם עלו למעלה הרבה מאד, בודאי הסברא ניתן, דהצדק עם האומנים, דאף אם נבלע בתוכם, הוי כמו ליבון תיכף ומיד בשעת עשייתן, ועכ"פ מצטרף לשאר סניפי היתרא, וביותר באינו בן יומו כנ"ל, - אבל סברת המומחים הנ"ל לא יועיל, למה שנודע בבירור שנשאר על פני הפחים כנ"ל.

(י"א) אמנם אף בנוגע למה שעל פניהם, חוץ ממה שטעמו פגום, ואין כוונתו לבטל כנ"ל, וכבר נתבטל ברוב היתר כנ"ל. עוד הרי הוי מיעוטא דמיעוטא היותר באפשרות, (שאי אפשר במציאות לגרר כלל, רק אפשר כמו חזותא בעלמא), עד שבטל ומבוטל בכל פעם בכמה אלפים מהתבשיל, ועי' רמ"א /יו"ד/ (סי' ק"ג ס"ה) ובש"ך שם, - ואף דבנוגע לכתחילה, בתערובת בעין, ל"ש ההיתרא דכלי שמשתמשים בשפע הנ"ל, והמבואר בש"ע (סוס"י צ"ט), מ"מ הרי אין כוונתו לבטל, ושייך מש"כ הריב"ש כנ"ל, - ואף אם אין מתבשלים בתוכו, רק מניחים בתוכו דבר חם מכלי ראשון, ואינו מבליע רק כ"ק =כדי קליפה=, מ"מ חוץ ממה שי"ל, שאף באותו כ"ק, יש שיעור ביטול כנגד דבר המעט של איסור, (דבודאי א"צ ס' רק נגד האיסור, אף אם יהי' בו טעם לשבח, שלא שייך בהנפט חנ"נ =חתיכה נעשית נבילה=, חוץ ממה שלכ"פ אין אומרים חנ"נ בלח, עוד הרי הוי דבר הפגום שאינו נאסר כנ"ל), עוד שפיר העיר אותי הרה"ג מוהר"י גולדיטש הנ"ל, דהרי דבר שמן מפעפע בכולו אף בלא רוטב, עי' שם (סי' ק"ה סעי' ה') ועי' שם ש"ך (ס"ק ט"ו), וממילא כל המאכל מצטרף לבטלו, ויש בודאי הרבה והרבה יותר משיעור ביטול בכל פעם כנ"ל.

 (י"ב) וגם הא מה שכל האיסור נעשה מזיעה של החלב, י"ל דמצטרף לומר דל"ה רק משום איסור דרבנן, עפי"מ שכתב הפמ"ג (או"ח בפתיחה כוללת בהנהגת הנשאל עם השואל, סדר שני אות ל"ו ל"ז), וז"ל, דע דהא (דיו"ד צ"ב ס"ח) בהגה, הוא תשו' הרא"ש, דזיעת משקין כמשקין, ועי' בר"מ (פ"ז מה' טומאת אוכלין ה"ד), דזיעת משקין כמשקין, אבל זיעת אוכלין כמו חלב מהותך, אין זיעתו כמוהו וכו', וראיתי בשו"ת חכ"צ ז"ל (סי' כ') בי"ש ממאלץ, הביא תשו' הריב"ש (רנ"ה), זיעת החמין כחמין, י"ל במשקין לא באוכלין וכו', ועי' ח"י ה"פ (סי' תמ"ב ד'), ובתשו' משאת בנימין (סי' נ"ו חי"ת), הביא תשו' הרא"ש (כלל כ' סי' כ"ו) מחבת, הובא (ביו"ד צ"ב ח'), וצ"ע דהתם זיעת משקין, וכאמור לדינא יש לעיין בזה, ויי"ש חמור מזה עכ"ל, אולם הפמ"ג בעצמו (או"ח סי' תמ"ז מ"ז סק"ט) כתב, עמ"א (תנ"א אות ל') מבואר אף זיעת הבל מאוכלי חמץ כחמץ הוי עיי"ש, וע"ע בפמ"ג שם (תנ"א א"א סק"ל ומ"ז ס"ק כ"ז) עיי"ש, - ובספר גנזי יוסף על הפמ"ג שם (בהנהגת הנשאל ושואל) כתב בזה"ל, בפתיחה כוללת (ח"ג אות י"ח) העליתי, דזיעת אוכלין עכ"פ דרבנן, וכן יי"ש לא חמיר מזה עכ"ד, וביותר עי' שם בדבריו (בפתיחה כוללת) שהאריך מאד בזה, וע"ע במה שכתבו גדולי הפוסקים, בתשו' פנ"י (ח"ב סי' ט' הנדפס בסוף הספר), וכן נדפס תשו' הנ"ל בתשו' בית אפרים (או"ח סי' מ"ח), ובפנ"י (קידושין בפסק חדש דרך השלישי), וכן הובאו כמה גדולי הפוסקים בזה בשע"ת (או"ח סי' מ"ב), ובדרכ"ת (סי' צ"ב ס"ק קס"ד), ומהם, הרבה שתמהו על החילוק בין זיעת משקין לאוכלין בזה, וס"ל דזיע כמותן בכל מקום עיי"ש, אבל עכ"פ י"ל, דהוי ספק, אולי הוי רק דרבנן, כמ"ש הגנזי יוסף כנ"ל, ומצטרף לעוד ספק, לומר דהוי ס"ס בדאו' וספק א' בדרבנן, ומכ"ש דמצטרף לכמה סניפי היתרא הנ"ל.

 (י"ג) ושוב נתעוררתי מאת ידידי הרה"ג מהר"א גרוסנס שליט"א דיין דק"ק לונדון יצ"ו, בדבר שהרבה פעמים מניחים דברים צוננים בהפחים כנ"ל, וכפי אשר נודע לו ממיני פלאסטיק המשוחים בשמן האסור, נדבק על הדברים הנותנים בהם, ול"ש ביטל בדבר בעין, ואף מה שהוי נטל"פ =נותן טעם לפגם=, לא מהני בבעין, - אולם בנד"ד אין לחוש כלל, דהנה כפי המבואר בפוסקים, בהאיסור להשתמש בכלי של איסור קודם הדחה, אף דבר יבש, שאין דרכו בהדחה, ואף בדרך ארעי, ובקביעות בכל אופן אסור, מצינו בזה תרי חששות, א' אף באם השתמשו בה בצונן, ובאופן שלא נבלע כלל בכלי, מ"מ בלא קנוח והדחת הכלי, אסור להשתמש בה היתר. ב' היכא דנבלע בכלי איסור בחמין, או אף ע"י כבוש ומליחה, דאסור להשתמש בה היתר, אף אחר הדחת הכלי, משום שמא ישתמשו בה בחמין, וכמבואר כל השיטות בזה, אם לחלק בין כלי לכלי, וכיוצא בזה, בש"ע ופוסקים (או"ח סי' תנ"א ויו"ד סי' צ"א וקכ"א) עיי"ש, ובנדון דידן תרווהו ליתניהו, א' דכפי מה שנתבאר, אין במציאות שום דבר בעין על הפחים, ופשיטא דל"ה יותר על הפחים, ממה שנשאר על הכלי, אחרי הקנוח והדחה יפה, ומשום החשש דשמא ישתמשו בחמין, אין חשש, דאז יש משום כל מה שנתבאר לעיל, - וכ"ז אף אם יהי' המשיחה שע"פ הפחים איסור בעין בלא תערובת דהיתרא, אבל כפי מה שנתבאר בנד"ד, נתבטל האיסור ברובא דהיתרא, עוד קודם שהשתמשו בהם בשעת המלאכה, והוי דבר הפוגם גם כעת, דל"ש חוזר וניעור, - וכפי המציאות באותם פחים שהי' לפני, לא נדבק כלל מע"פ הפחים, למה שנותנים בהם בצונן, פשיטא דאין לאסור כלל.

 תבנא לדינא דאין שום חשש ופקפוק להשתמש ברקועי פחים הנ"ל, וכמובן דכ"ז אם נעשה באופן הנ"ל, אבל בהשתנות המלאכה מהנזכר בפתח דברינו, ושינוי המציאות, משתנה הדין כנלענ"ד.