|
|
| נשלח ב-22/12/2008 16:01 |
 |
| |
מהמאמר
<בנוסף לכך, רבים מהבוגרים מסיימים את לימודיהם בתחושת אכזבה על מיעוט הידע
והכישורים שרכשו לעצמם בתחום
התורני; ומדובר בתלמידים מתמידים, מוכשרים
ורציניים.
>
האם בעיה זו קיימת רק בישיבות הסדר?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 17:05 |
|
| |
כמי שזכה לחבוש את ספסלי בית-המדרש-הישיבתי, וכמי ששומר על קשר הדוק עם תלמידי הישיבה, אני יכול לספר לכם על מצוקה. משהו ב"שטייגן" הלימודי לאה, סוג של עייפות ותחושת רוויה נפלו על הלומדים. אפשר לחוש באוויר ולראות בעיניים כי קיים משבר – או מיני-משבר – בתחום לימודי התלמוד. וכשלעצמי, מזדהה אני עם משבר זה עמוקות. ודאי, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אבל בה בשעה, ועם כל הכבוד, דיון מתיש עד דוק ארוך ומפרט בסוגיית יאוש קונה או יאוש ושינוי השם – תוך שימוש במושגים, סליחה על הביטוי, לעוסים ונדושים עד דק – אינו מספק את הנפש. לא את שלי. אכן, זהו לימוד חשוב. בהחלט, עיקרי ויסודי. אבל עדיין – הרעב אינו מרפה. רעבונה של הנשמה. וצריך להדגיש שאין הכוונה ללימודי מחשבה או אמונה. "אני דווקא סבור שהניסיון לעצב דמות יהודי שאין לה אינטימיות עם הגמרא הוא ניסיון שלא יצלח"! (בתורתו אהגה, עמ' 30).
הרב שג"ר בספרו המונומנטלי: בתורתו אהגה (עמ' 20) מדגים את הבעיה הזו בצורה נפלאה, והנה קטע, משעשע קמעה, מן הדברים:
"התלמיד ייתקל כמובן במשנה הראשונה: 'האשה נקנית בלשל דרכים... בכסף, בשטר ובביאה'. למה האשה נקנית? ובכסף? האמנם היא חפץ שניתן לקנותו? אלה שאלות שלא רק תשאלנה אלא שאסור יהיה לו לשאול אותן. שאלות כאלה הן מחוץ לכללי המשחק. שלא לדבר על שאלה כגון: האם לא נעשה עוול לאשה בכך שהאיש קונה אותה? תלמיד תמים שישאל שאלות כאלה ייקרא לסדר ויואשם כקטרן וכחתרן, ואני עצמי למדתי זאת על בשרי כתלמיד 'הסדר'. חיש מהר ישתתק, אפוף רגשי אשמה... בחור הישיבה לא יעסוק ביחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה... מורי ר' שלמה פישר אומר שבישיבות לא לומדים גמרא אלא ראשונים דרך המשקפיים של האחרונים...".
ההבנה העמוקה הזו בדבר מצוקה כה אקוטית שהניעה אותו לכתוב חיבור כה מעמיק בנושא, גרמה לי אסוציאציה לחיבורו הידוע של הגרי"ד סולובייצ'יק: איש האמונה הבודד. שני החיבורים עוסקים במצוקות הבסיסיות והמשפיעות ביותר שבן-תורה בזמננו אמור לחוש. איש האמונה דן בחוויית האמונה, ובתורתו אהגה דן בחוויית לימוד התלמוד.
אחת ההפתעות המרכזיות שבקעו מהספר, נוסף על העדות בדבר גאונותו היחידה במינה של המחבר, היא ההתקפה – ואין מילה אחרת להגדיר זאת – של הרב שג"ר על שיטת הלימוד הליטאית, השולטת שלטון ללא מיצרים בעולם לימוד התלמוד בימינו.
באמצעות ניתוח מעמיק ומפורט של השיטה הליטאית, שנולדה מבית מדרשו של הגר"א, עולה כי למעשה שיטה זו ניתקה ביודעין ובמישרין בין לימוד התלמוד לבין המכלול המלא של החיים היהודיים בכללותם. כך המושג לימוד תורה לשמה נעקר ממשמעותו הטבעית והפשוטה. במקום לימוד תורה ללא פניות צדדיות או אישיות, אלא לשם ה', התפרש מושג זה בבית המדרש הליטאי: לימוד תורה לשם התורה. כלומר, אין המושג מדבר על מניעי הלומד או על דברים אחרים – הוא פשוט דורש מן הלומד תשוקה עזה: ללמוד תורה. וכך נוצר כאן מעין 'לופ' – מעגל הנע סביב עצמו: לימוד תורה בכדי ללמוד תורה. נכון שבמרחק מהדהד הקשר של התורה לבורא העולם ולעבודתו – אבל הוא מהדהד ולא נשמע בכוונת מכוון, מתוך רצון לעשות את הלימוד הטהור עצמו תחום נפרד ועצמאי. דבר זה גם השפיע עמוקות על שיטת הלימוד, שנמנעת מלדון בהיבט הרחב ובמשמעות הפנימית, העמוקה, המחשבתית של הדברים אלא מתמקדת בתחום משפטי וסמנטי צר של עולם מושגים מצומצם שבו הכל מתחיל ובו הכל נגמר.
כמובן, השבר הגדול בא לידי ביטוי בעולם הדתי-לאומי, ממנו שג"ר בא ואליו הוא פונה, בגלל הפתיחות שלו והיותו נושק בצידו האחד לעולם חופשי בלתי מוגבל באפשרויותיו ובפיתוייו. זה גורם לכך שככל שהלימוד התלמודי ממשיך להיות תחום בדיונים המשפטיים-הדקדקניים-הפרטניים מבית המדרש הליטאי (החקירות וה'לשיטתיה'), ללא מעורבות עמוקה יותר של הגיון יהודי-מערכתי (ולא רק הגיון פנימי מסורס ומצומצם לכמה מושגים דוגמת חפצא וגברא) – כך בריחתם של 'לומדים' דתיים-לאומיים פוטנציאליים גוברת.
אך לאמיתו של דבר, מצוקה זו לא רק מחלחלת, אלא שופעת, בבית המדרש החרדי גם כן. אכן, החסם הקהילתי-החברתי-החרדי מפני יציאה מכתלי הישיבה חזק הוא וגובר הוא על כל רעב או צמא של הנשמה לעומק מחשבתי ולהגיון כולל יותר. אבל לא רחוק היום שעל-ידי תלמידים 'משעוממים' אלו שלא מוצאים עניין בלימוד גמרא בצביונו הנוכחי (ואינני מדבר כאן על פרחחים פורקי עול, הפוחזים והריקים!), תצמח תנועה חדשה של 'נאו-חרדים'. העצוב שבכל הסיפור הוא, שבגלל ריק המחשבה ואפס העומק שהישיבות באטימותם הובילו את חבריה אליהם, לא תהא אלא תנועה נהנתנית בכסות חרדית. ומכאן שחשיבותו של הספר, הן בהעלאת הבעיה והן בהתמודדות מעמיקה ורחבה עמה, עצומה היא לקהל לומדי תורה באשר הוא.
הרב שג"ר לא דן בשיטה הליטאית בלבד, כמובן, אלא בקשת הרחבה של שיטות הלימוד השונות – ובכולם: בעומק רב ובצורה רחבה. שג"ר, שזה ספרו הראשון אותו אני קורא, נתפס בעיני משום מה כ"ניו-אייג'יסט" וכמי שמרבה להשתמש במטאפורות ובמליצות. כעת הוא התגלה לפני במלוא הדר עומקו האינטלקטואלי היורדת לעמקי השיטין, בתפיסה הרחבה החובקת עולם, מן הסוג שהתאפיינו בו הגדולים והדגולים שבהוגים.
יש לציין, כי בלט לרעה הדיון במשנתו של הגרי"ד סולובייצ'יק, שעם היותו מקיף ורחב, היה בלתי מובן בעליל, סבוך, מלא בחזרה שבה ונשנית של מושגים פילוסופיים עמומים, וניכר על הקטע הזה שלא עבר עריכה ראויה.
אין אלא לקוות שדיונו זה של הרב שג"ר, שנכתב באהבה וביראת שמים, יעורר הד שאולי אולי, אם כי כמובן הסקפטיות והפסימיות כבר נותנות אותותיהם גם בעת כתיבת המילים, יגרום לאיזשהו מפנה. בכל מקרה, בתורתו אהגה – ספר נפלא, מעורר מחשבה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2009 14:07 |
|
| |
הספר בהחלט ראוי לקריאה.
התרשמתי במיוחד מניתוח הגישה הבריסקאית ובמיוחד את דבריו על הגרי"ד בהשוואה לראי"ה.
יש מקום לדון גם בהצעתו של הרב שג"ר ואי"ה לכשאפנה אשנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2009 23:17 |
|
| |
'ביטוייו של ביאליק מתחלפים בקיצוניותם....הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה? הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?
('המתמיד') ולא בכדי נקט דימוים אירוטיים אלה, כבר השווינו בפרק המבוא לחיבור זה בין לימוד התורה לקשר האינטמי בין איש לאישה'
(הרב שג"ר בתורתו יהגה עמ' 195)
נניח עתה לנאיביות כי שירתו של ביאליק מיוסדת כולה על אדני פז.
מישהו רואה כאן 'דימויים אירוטיים'? (מקור דמיה (בהקשר המילים המתיחס למקור דמיה של האומה) בדוחק נכנס לענין).
האם יתכן שהרב שג"ר הבין את המילים אשה וחומה (המנוקדים במפיק במקור) שלא במשמעות אש וחום? 
תוקן על ידי ספרא_וסיפא ב- 06/08/2009 0:01:58
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2009 03:59 |
|
| |
חס ושלום! גדולים אינם טועים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2009 05:24 |
|
| |
| יינן כתב: |  | |
השיטה הליטאית, שנולדה מבית מדרשו של הגר"א
|
|
הבל הבלים. אין כל קשר בין שיטת לימודו של הגר"א לשיטת הלימוד הישיבתית-הבריסקאית נגדה כותב הרב שג"ר, כאשר יראה כל המעיין בביאורו לשו"ע. וכבר כתב בזה רש"ז הבלין דברים נכוחים בישורון (כרך ה' ?).
ומניין לך הקביעה: "במקום לימוד תורה ללא פניות צדדיות או
אישיות, אלא לשם ה', התפרש מושג זה בבית המדרש הליטאי: לימוד תורה לשם
התורה. כלומר, אין המושג מדבר על מניעי הלומד או על דברים אחרים – הוא
פשוט דורש מן הלומד תשוקה עזה: ללמוד תורה". האם יש לך מקורות ליטאיים לזה ?
תוקן על ידי לוצאטי ב- 06/08/2009 5:32:27
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2009 06:46 |
|
| |
לוצאטי , 
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2009 11:56 |
|
| |
"לימוד תורה לשם
התורה."
האם לא זה מה שנאמר בנפש החיים?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2009 12:28 |
|
| |
הצדק אתך, אך הבה ונראה דבריו בשלמות.
נפש החיים שער ד' פ"ג:
אבל האמת, כי ענין לשמה פירוש לשם התורה, והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א), עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן, ז"ל עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן - כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ, שבעשיה אמר לשם פעלן, ובדבור אמר לשמן, לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו', וכוונתו ז"ל מבואר היינו, כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים, זהו לשם פעלן כי כל פעל ה' למענהו וארז"ל לקילוסו, ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל, והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל כמו שנתבאר לעיל (סוף שער א) על נכון בעז"ה, עם כל זה מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשיה בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות - משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה:
אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן רצה לומר, הדבור בעניני המצות והלכותיהן, יהיה לשמן, פי' לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול, ((ורש"י ז"ל גי' אחרת היתה לו שם ודבר בהן לשם שמים, לכן פירש שתהא כל כונתך לשמים, אמנם ענין ופירוש לשמה שארז"ל בכ"מ ודאי שגם רש"י ז"ל יפרש כפי' הרא"ש ז"ל כאן לפי גרסתו, וגם רש"י ז"ל כאן אין כונתו דביקות, אלא דאתי לאפוקי שלא יהא לימודו לשם קינטור וגיאות כמו שכתב הרא"ש ז"ל, כדמוכח מסיום דברי ראב"צ אל תעשם עטרה להתגדל בהם כו')), וזהו שמסיים הש"ס גבי ריב"ז שלא הניח כו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש כו', שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה, שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש, היינו להוסיף בה לקח ופלפול, וזהו אוהבי:
יינן כתב:
"באמצעות
ניתוח מעמיק ומפורט של השיטה הליטאית, שנולדה מבית מדרשו של הגר"א, עולה
כי למעשה שיטה זו ניתקה ביודעין ובמישרין בין לימוד התלמוד לבין המכלול
המלא של החיים היהודיים בכללותם. כך המושג לימוד תורה לשמה נעקר ממשמעותו
הטבעית והפשוטה. במקום לימוד תורה ללא פניות צדדיות או אישיות, אלא לשם
ה', התפרש מושג זה בבית המדרש הליטאי: לימוד תורה לשם התורה. כלומר, אין
המושג מדבר על מניעי הלומד או על דברים אחרים – הוא פשוט דורש מן הלומד
תשוקה עזה: ללמוד תורה. וכך נוצר כאן מעין 'לופ' – מעגל הנע סביב עצמו:
לימוד תורה בכדי ללמוד תורה. נכון שבמרחק מהדהד הקשר של התורה לבורא העולם
ולעבודתו – אבל הוא מהדהד ולא נשמע בכוונת מכוון, מתוך רצון לעשות את הלימוד הטהור עצמו תחום נפרד ועצמאי".
"לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול", ו"שלא יהיה לימודו לשם קינטור וגאות".
זהה לדברי יינן:
"במקום לימוד תורה ללא פניות צדדיות או
אישיות, אלא לשם ה'...".
צריך רק למחוק את המילה 'במקום'.
הלא ברור שאילו כוונת התנא לשם ה', היה צ"ל "לשמו" בלשון זכר. כוונת התנא אף היא לשם התורה הניתנת מה', ופשוט.
תוקן על ידי לוצאטי ב- 06/08/2009 12:28:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2009 01:20 |
|
| |
לוצאטי. המשפט האוילי שכתב יינן אינו ראוי לתשובה רצינית כל כך.
צורת הלימוד מבית מדרשם של חז"ל - ראשונים - אחרונים - הגר"א ובית מדרשו ואחרים, הרואים בלימוד התורה האלוקית מטרה בפני עצמה היא שהביאה לקשר עם הגמרא אותו מחפש הרב שג"ר, ולא השיטה החסידית הרואה בלימוד התורה כאמצעי בלבד.
אלפי עמלי תורה השוגים באהבתה בלי מצרים יעידו על כך הם וכתלי בית המדרש.
המשבר בישיבות הדליו"ת הוא משום שאין התורה איננה עיסוקם היחיד והבלים אחרים מושכים אותם חוצה מבית המדרש, אהבת התורה נקנית ע"י עמלה, ועמלה מתאפשר ע"י אהבתה וכל מי שזכה לראות עמלי תורה באמת יודע זאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2009 03:12 |
|
| |
מה יש להאשים את יינן שכן רק מתמצת את שג"ר לכן ההתקפה צריכה להיות על המקור.
אך למה זה משפט אווילי? זו שאלה גדולה שנתחבטו בה רבים והלא אלו שטענו נגד לימוד לשם לימוד ללא הכוונה של לשמה, הודו כל פעם שאכן כתלי בית מדרש מלאים בלומדים ששוגים באהבת התורה בלי מצרים, ובכל זאת טענו שלא באלו רצה ה', ואחד המרבה ואחד הממעט ובלבד שיתכוון. ועל עצמו היה הוויכוח, ההוכחה שיש הרבה לומדים שלומדים בהתמדה אף פעם לא היווה הוכחה בזה, ואדרבא.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2009 06:35 |
|
| |
אתנחתא
אני מפקפק האם מקור כל דברי יינן מדברי הרב שג"ר. לי היה נראה שהוא התאים דבריו להשקפתו שלו. יבוא בעל השמועה ויחדדנה.
אליהוא
לדעתי ההיפך הגמור הוא הנכון. לכולי עלמא תכלית הלימוד להדבק בה', אלא יש ששכחוה. ידועים דברי המס"י בהקדמתו על עסק הפלפולים אשר לא נתחייבנו בהם, והם מורים שכבר היה הקלקול בזמנו, לשגות בהנאת ההשכלה בלא שימת לב לתכלית. וברור מדברי הגר"ח שלא לזה כיוון כלל כאשר ביארתי.
לולא שהתורה אלקית ובאה להורותנו ולהיישירנו לילך בדרכיו מה תכלית יש בעסקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2009 09:43 |
|
| |
כמובן שמשפט זה לא מליבי בדיתיו (ואין אני מתיימר לפענח את שורשי שיטות הלימוד השונות), אלא תימצתי בלשוני מה שכתב שג"ר. הוא מדבר על נקודה זו בהרחבה, כעל נקודות אחרות.
אגב, מדובר בספר מרשים מאוד בידענותו ובתובנותיו, ובעיקר בהתאפיינותו ב"ראש גדול" וב"ראש פתוח".
אליהוא וחבריו כלל אינם נמצאים באותו מתחם של דיון. אני לא מאמין שהם יכולים לקרוא ספר שכתוב בו משהו שאינו תואם את ההשקפה הקלאסית של היהדות הבני ברקית, כי קודם כל הם יתעצבנו, ובנוסף לכך הם לא יבינו...
|
|
|
|
|
