בס"ד
כמו תמיד-חסרת לי.
אני חוזרת אחורה עם הזמן.
יום רביעי, ערב חג הפסח, שעת צהריים.
עוד ארגון קטן, הברקה אחרונה, גיהוץ נוסף,
ואנחנו כבר כמעט שם.
האווירה מתחממת, מתרגשת, מתקדשת,
ההרמוניה כאן שולטת.
ברקע אחי הגדול מתקשר לברך לאחל,
לתת את חלקו.
באויר ציפיה לקראת האח הנוסף שיהיה השנה חלק משולחן החג.
ואז זה מגיע-
ההרגשה הזו שיש עוד משהו שאני צריכה להספיק,
יש מישהו שאני מבקשת לברכו, מיחלת להתברך ממנו.
יש משפחה שהייתי רוצה,
להיות שותפה בשמחת החג שלה.
אני חושבת עליך. מחייכת אל עצמי.
מדמיינת את עצמי מחייגת אל אמך,
מתרפקת רק על עצם המחשבה.
מהרהרת האם גם אתה חושב כך באותה השניה.
השולחן ערוך זה מכבר,
הכל אומר פאר והדר.
אני מרגישה נסיכה וממתינה כמו כולם,
לאלו שיחזרו מהתפילה.
<זה צף לי בזיכרון, כאילו זה קורה עכשיו...>
אני יושבת על הספה והדלת נפתחת הם נכנסים אחד אחד
באצילות של ממש,
והעיניים מופנות בטבעי אל החלק השני.
אני מחפשת אותך שם בינות לכולם,
מחפשת את החיוך שאתה שולח אלי,
מבינה גם מייד, מדוע נעדר המבט.
את הדמעות אני חונקת שלא יחשיד הברק.
יודעת גם יודעת שעכשיו רק התחיל המשחק,
סעודה ראשונה של יום אחד מתוך שבעה.
משתדלת לצמצם המבט, לכווין ולהעתיר רק בלב.
להתמלא בעודף שמחה ובהמון אהבה לקראת השבת,
שתהיה לא פחות מנסה,
לקראת הימים שמחייבים גם אותי בשיתוף פעולה,
לקראת החג השני שאותו יקשטו אורחים נוספים.
לזכות גם הפעם למלא על אף החסר את תפקידי באמונה.
הבטחתי שאת אלו הרגעים אעלה על הכתב למזכרת של אחרי הזמנים,
לימים שבהם מזכרות יהיו חזקות ממילים.
_________________
תוקן על ידי משתוקקת ב- 19/04/2009 13:05:33
