המערכה הצבאית בדרום נפתחה לאחר 8 שנים של מלחמת-התשה שכפו ארגוני הטרור ברצועת-עזה על מדינת-ישראל. ניתן לציין שהמערכה החשובה הזו נפתחה עם עורף חזק וסבלני; עם ציבור ישראלי מסור שהעניק תמיכה בלתי-מסויגת לממשלה; ועם צבא נחוש ומאומן היטב שביקש לשנות לחלוטין את המצב הביטחוני בדרום לטובת מדינת-ישראל ותושביה.

מנגד, בעזה נוצרה ישות ג'יהאדיסטית בחסות איראנית שביקשה להביא, עקב בצד אגודל, לחיסולה של מדינת-ישראל על-פי "אמנה" מנוסחת היטב שחוברה כבר בשנת 1988. במילים אחרות, המאבק נגד האויב ברצועת-עזה אינו נמדד במונחים פוליטיים, אלא הוא נמדד במונחים של להיות או לחדול. אין הסבר אחר היכול להעניק לנו את התובנה העמוקה ביותר והמקיפה ביותר בנוגע לאיום הנשקף לישראל מבעלי-בריתה של איראן בחלק הזה של האזור.

בהכללה ניתן לומר, שמאז מלחמת ששת-הימים ב-1967, לדרג המדיני מעולם לא הייתה רוח-גבית כל כך נחושה כפי שהדבר התבטא במערכה האחרונה בדרום, וזאת מתוך הבנה ציבורית רחבה שיש להסיר לחלוטין את האיום הביטחוני מעל ישראל לאחר שנים רבות של סבל. לצערנו הרב, האשראי שכלל הציבור הישראלי העניק לדרג המדיני, בוזבז פעם נוספת בשל שיקולים מקומיים ובינלאומיים שחלקם עדיין נסתר מן העין. ולמרות זאת, כבר כעת ניתן להעריך שלמערכה בדרום ישנם הישגים אחדים החשובים לישראל בזירות אחדות המקיפות אותה.

חמאס-עזה נגד חמאס-דמשק

המלחמה בדרום חשפה את ההבדל המנטאלי הגדול בין חמאס-עזה לבין חמאס-דמשק של חאלד משעל. אולם ההבדל הגדול ביותר התגלה בתוך החמאס עצמו בעזה, דהיינו בין המנהיגות הפוליטית המקומית לבין הזרוע הצבאית - שהתנהלה כגוף עצמאי ללא בקרה ושליטה של הדרג הפוליטי המקומי, ולעיתים גם בניגוד לדעתו. הזרוע הצבאית של החמאס, יחד עם איראן, כפו על ישראל סוג מסוים של לוחמה שגרמה לנפגעים רבים מקרב האזרחים, וכן חיסלה את היכולת של הדרג הפוליטי להעניק תמיכה לאוכלוסייה המקומית בזמן הקרבות. סביר להניח ששינויים רבים יחולו בתוך החמאס בעזה, במטרה להביא לשליטה אפקטיבית יותר של הדרג הפוליטי - אם ובמידה תנועת החמאס תהייה מעוניינת להמשיך לשלוט ברצועה גם בעתיד. המפגש בין אנשי החמאס לבין האוכלוסייה בעזה, מייד לאחר הקרבות, יהיה נוקב, טעון מאוד ואכזרי מאוד, עם השלכות רבות על עתידו של הארגון בקרב כלל הפלסטינים.

מצרים חוזרת להנהיג את האזור

במשך תקופה ארוכה מצרים ניהלה קרב-מאסף עם איראן השיעית על ההשפעה במזרח-התיכון. המערכה הישראלית בדרום העניקה למצרים את ההזדמנות הנדירה לאסוף מחדש את המדינות הערביות המתונות תחת מנהיגותה בשילוב של גיבוי בינלאומי-אירופאי רחב ופומבי, וזאת כדי לפעול באופן אפקטיבי ככל שניתן (לדעתה ולהערכתה) נגד ההשפעה האיראנית ברצועת-עזה ובאזור.

מבחינה ציבורית, הלב המצרי נמצא עם האוכלוסייה העזתית, אולם הראש וההיגיון בכל זאת נמצאים עם ישראל, גם אם מהלכיה ברצועת-עזה שנויים במחלוקת. מצרים הפנימה, במידה מסוימת, שעליה לפעול באופן יעיל והחלטי- אם היא אינה מעוניינת לקום באחד מהימים ולראות ישות איראנית חזקה צצה לפתע אל מול גבולה. הבעיה עם מצרים היא, שיש אצלה הבדל גדול בין ההבנה "שצריך לפעול", לבין הרצון האמיתי "שחייבים לפעול" באופן מעשי ואפקטיבי נגד תנועת החמאס ונגד ההברחות הרבות המתבצעות דרך הגבול המצרי.

ההרתעה הישראלית במבחן

מלחמת לבנון השנייה ותקיפת הכור הסורי בדיר א-זור לאחר מכן, יחד עם המערכה האחרונה בדרום, יצרו לישראל דימוי אזורי כמדינה דמוקרטית המוכנה ליטול על עצמה סיכונים רבים במטרה להגן על אזרחיה. כל אחד מהשחקנים האזוריים למד על בשרו את הלקח הזה - באופן כזה או אחר. ויחד עם זאת, עלינו להבין את המשוואה האזורית המוזרה הבאה לידי ביטוי באופן הבא: אם אנחנו מותקפים, אז העולם מזדהה איתנו, אולם השחקנים הרדיקלים באזור רואים בנו גוף רופס, בכייני וחלש. ומאידך, אם אנחנו מתקיפים בעוצמה רבה וכול העולם מגנה אותנו בחריפות, אז כפועל-יוצא מכך אנו נתפסים כמדינה שלא כדאי להתעסק איתה. הדרג המדיני בישראל נע לעיתים באופן קיצוני מהגישה האחת לגישה השנייה, דבר היוצר הזדמנויות פזמצד גורמים רדיקליים להמשיךלייצר מצביםשל מלחמת-התשה ממושכת נגדישראל בדרגות כאלה ואחרות.

בל נשכח, המאבק נגד ישראל נתפס בעיני הגורמים הרדיקליים באזור במונחים היסטוריים, על כן זה מחייב את ישראל לפעול באופן הראוי ביותר לגודל האתגר, וזאת ללא הפגנת חולשה מיותרת ומלאכותית כדי לקבל תשואות בינלאומיות שייעלמו לאחר זמן קצר בלבד. במילים אחרות, ישראל הרשמית צריכה להפסיק לפחד מלנצח את אויביה המרים, שכן בסופו של דבר העולם ברובו יריע למדינות דמוקרטיות המשוכנעות בצדקתן ובכוחן.