ואת שותקת
את מתחתנת היום. כן, זה באמת קרה. את מצאת את אהבת חייך. את מתחתנת חברתי האהובה. חברתי הטובה ביותר, היום את נישאת בראשונה ובאחרונה.היום.
את מדברת עליו, ומספרת סיפורים אל תוך הלילה, את שוקעת במילות אהבה צרופות, במתיקות שפתותייך ניבטת אהבה. את מאוהבת.אני שמחה. בשבילך- הכל.
את מגלגלת את הטבעת מאצבע לאצבע, לא מפסיקה להיזכר ולהזכיר לי את הצעת הנישואים המפוארת שהוא עשה לך, ים כחול ואינסופי חמה לוחשת, רוח לוטפת מבריקה את תלתלייך מעלה מעלה, מתדפקים על עורפך החיוור ולחייך צוחקות. תצחקי ילדתי, מגיע לך. תצחיקי אותי. גם אותי. אבל אני שותקת. בבקשה אל תמשיכי לספר. לא שוב.
עכשיו את ישנה במיטה עמוסת כרייות, כמו נסיכה מן האגדות,אני מכסה אותך ומעבירה את אצבעותיי הדקות בשערך, אופס, זלגה דימעה היישר אל אזנך... האם שמעת אותה...?
לא, את ישנה. את חולמת.
אני יושבת על ריצפת החדר, שתיים בלילה, קושרת לך סרטים של סכרייות לסל ענק מלא בהפתעות קטנות, מרשמלו, והמון אהבה. זכרתי שפעם המורה אמרה שלכל אחד יש מן סל כזה בשמים שלפעמים צריך הרבה תפילות כדי שהוא יתמלא ורק אז יוכלו לשפוך עליך את הברכה שהוא אגר בתוכו, לכן אל תתייאשי מן התפילה! אינך יכולה לדעת אם זו- זו, או הבאה...
בידיים כושלות ורועדות הרמתי את הסל עצמתי עיניים ורוקנתי את תכולתו על ראשי. הי, סכריות הומטרו עלי כמו מן שמים, גשם מתוק, גשם ברכה. את כזאת נאיבית, כזו ילדה קטנה.
תודי בזה וזהו. מחר את הולכת לבכות. תפסיקי לעשות שטויות. תודי בזה- אני מאשימה את עצמי.
תכירי בכך שמחר כשכולן תחבקנה האחת את השניה ברגעים של יחד תחת החופה, את תחזיקי חזק בעץ האלון, תדקרי בו בציפורנייך תסמכי עליו בכל כובד גופך וליבך. תודי שאת עדיין אוהבת אותו. שלא נחרוט עליו את שמותינו, אלא שאקלף אותו, חתיכה-חתיכה, לאט לאט...
תודי שהתיפייפת ככה כי רצית להשיג משהו בין השורות. שאת ערב שלם רוקדת על שתי חתונות, שאת מחפשת את המבט שלו לחצי שניה ודי. שאת רוצה לדעת שהוא יודע שאת יודעת. שאת יודעת שהוא נושא הערב את חברתך הטובה ביותר. שזה שחשבת שיהיה בעלך, "בוגד" בך עם חברוּת של עשר שנים ויותר.
את בחרת לה את הבגדים לפגישה, את ישבת שעות מחכה לטלפון בשובה, הלכת איתה לקנות לו מתנות, ואפילו דיברת עם אימו שעות... ולא ידעת שהגבר שלך- שלה הוא. הוא אהב את השעון, הוא היה המום שקלעת בול לטעם שלו... הוא ליקק את האצבעות כשהגשת לו את העוגה.... הוא השתגע על החידוש שחידשת לו....
הכל בשבילך.
רק באירוסין כשגילית את זה נשמטה מידייך צלחת ארצה. רעדת בכל גופך. רק שבוע שעבר הוא אמר שזה נגמר ועכשיו הוא מאורס לך.לך.לך.לך חברתי.
את רוצה לצעוק ולצרוח. את כועסת.את ממש אדומה. את הורסת את האיפור. משפטים קצרים רצים במוחך: "הכל לטובה"..."זה לא שלך"..."תפרגני.." אבל את לא יכולה להקשיב לעצמך, כי את מזועזעת. את המומה. את קפואה.
הוא לא סיפר לך עלי. גם אני לא אספר. גם אני לא אספר לעולם כמה דמעות מחיתי, גם כאבים בכיתי, כמה גברים דחיתי. רק אותו רציתי. והנה הוא! במרחק נגיעה ממש... רק שאיני הולכת לצידו אלא מאחוריו נושאת בידיי הרועדות את קצות שמלתך הלבנה, רודפת אחר כולם, רצה מפינה לפינה מוודאת שהכל "מתקתק" כמו שצריך, ויודעת, שזה ענין של שעות ספורות עד שגם השעון הביולוגי שלי יקרוס. את שחקנית טובה.את מציגה טוב. אבל בבית, בחדרי-חדרים, את שותקת.
את שותקת כי סכריות נגמרות.
כי עצים כורתים.
כי שעונים מתקתקים.
כי נחלי דמעות מתייבשים.
כי כאבים תמיד זוכרים.
כי הגבר שלך וחברתך מתחתנים.
