משלוח בנות- [או: הרבה שלוחים לדוד שלי...]- - - 
נסעתי לבני ברק. כי אין כמו בני ברק בבוקרו של יום הפורים. אחרי הבלגן, אחרי הסערה, אחרי שקצת נרגעו כולם מהחופש לשתיה..
סעודת פורים אצל דוד שלי היא המפלט המדהים של פורים. בין כל הצוציקים הקטנים בין הרגליים, והזקן הארוך שלך דוד יקר שצומח משנה לשנה יותר ויותר ואוירת האושר והשמחה בבתיכם מזכירה לי בכל פעם מחדש שגם הפורים הזה אני לבד. ושכמה טוב שאפשר להתחפש למישהו ולמשהו שאף אחד לא יבוא אליך בטענות למה את בוכה בפורים, וכמה את כבדה, כי תחת האיפור והמסיכות את מי שאת וטוב לך.
לאחר יומיים של הכנות אינסופיות במטרה להכין דיו דברים להאכיל את כל פייות הצוציקים ועוד למס' חברים ומשפחות, הגענו לסעודה המיוחלת, ישבתי שם, מולך דוד יקר, אתה כ"כ חדור בגמרא שלך- האוכל מתקרר... אתה מסלסל את הפאות שלך, מעביר אצבעותייך בזקן הפאר שלך, אשתך מנסה לקרוץ לך- תאכל. תאכל לפני שהם יגיעו. תאכל לפני שלא יהיה לך מה לאכול.
כי כשבחורי הישיבות מגיעים- אין אוכל, אין כסף, מתחיל פורים!!
מילד לילדה וחוזר חלילה, השעה כבר צהריים ועוד לא הספקתי לאכול דבר. לאחר ששניים נרדמו יכולתי להיאנח על הכסא ולהושיט יד אל המזלג המיוחל לנעוץ בו תבשיל לטעום ו.... תוך שניות מספר הכל החשיך. בחורי ישיבות הקיפו את הבית, בחורים טובים. טובים מדי. טובים מדי בשבילי. רעש. צחוקים. שירים. בלגן. ריקודים, קפיצות.
אוח, כמה הם צדיקים, גם בשיא שכרותם הם רבים על דיני פסח... רצים בסלון, רצים במטבח, חוטפים מהשולחן אוכל לאכול, מים לשתות, בגד ללבוש... מגבירים את המוזיקה. אתה דוד יקר נהנה לך מאוד. אין בעינייך דבר יפה יותר משמחתם של בני התורה בשמחת עמי"ש.
אשתך מאושרת, אתה זועף בי פנים- איך הרשיתי לעצמי להישאר בשולחן...!? קמתי במהרה מבוהלת ממבטך הנוקב ורצתי להסתתר בחדר.
"אצלי בבית לא תהיה פריצות.." לחשת. לחשת חזק מדי. ביישת אותי. כי כולם לפתע עצרו את המחולות ונעצו בי עיניים. הסמקתי כולי. רציתי לקבור את עצמי. מה עשיתי?
אני שומעת את הוייסקי נפתח, את המולת האושר כשיין נמזג לכוסות, אני שומעת הכל מהחדר, מהחדר. מרחוק. כבר לא היה כיף להיות אצלך, כי מאז שאתה מתחרד לך יותר ויותר אתה מאבד את צלם האנוש שבך. ואתה מרתיע אותי. אתה כבר לא אתה.
מלאת יראת כבוד ופחד ישבתי לי מכורבלת על מיטת האורחים, הרחק מההמולות, מחובקת עם כרית לבנה, עם כתמים שחורים- כתמי דמעות ושאריות של איפור. אני כ"כ נהנת לראות אותם כך מקפצים להם מאושר ושמחה, האינך מבין!? שאני נועצת בהם עיניים, איני מחפשת את הגבר שלי, אני מתפללת לגבר שלי...האינך מבין!? שאני מחייכת להם חיוך גדול, אני לא מייחצנת את עצמי, אני מאושרת בשמחה אמתית לדעת שיש אנשים טובים בחוץ ושיום אחד ישופר עלי גורלי וגם אני אמצא אחד כמותך-בן תורה יקר. אינך מבין?! כשעיניי עוקבות אחר ריקודיהם ולחלוחית בזוית העין- זו לא צידקות. זו התרגשות. טוב לי לדעת שזה מה שאני מחפשת. זה ולא אחר. זה ולא פחות. זה ורק זה. האינך מבין?!
לא. ככל שהזקן מתארך, ההבנה מתקצרת... מה לי ולך. מה לפורים ולי אצלך. השתנת. והצלחת להרגיז.
ואז היה שקט. שקט שמעולם לא היה בפורים. שקט שלא היה גם כשכל ילדייך ישנים. שקט מפחיד כזה... וקראת לי. ומה בדיוק ציפית שאני אענה כמו ילדה קטנה:"כן, דוד?" או- "מה?" הרי לא באמת רציתי לדעת איך תבייש אותי הפעם, ואני יודעת שכולם נמצאים בסלון...איך אתה עושה לי את זה?! אז לא עניתי לך. וקראת שוב. חזק יותר. אבל כנראה שהצלחת להעביר בי תחושת צמרמורת או חלחלה- אבל לענות לך, כבר לא הייתי יכולה.
הרחק מבני ברק, הרחק מהשמחה, הרחק מכל שרידי פורים, חזרתי לביתי בתחושת לב כבד- לא דיברנו כל אותו היום, הזעפתי לך פנים ולא יכולתי לסלוח לך. אני לא ילדה קטנה, ואתה הספקת לשכוח את זה... אז מה אם גידלת אותי כשהייתי קטנה, והיית כמו אב בשבילי, עדיין יש לי אם ואב יקרים מפז ואפילו הם לא מתייחסים אלי כך. אבל אותך כבר הפסקנו להכיר.
לאחר ששלחנו עשרים משלוחי מנות, נותרו עוד כמה משלוחי מנות אחרים שטרם הגיעו ליעודם ועוד כמה שלקחנו "שיהיה על כל מקרה.." סיימתי לעטוף את האחרונים בהם, מצמידה פתקי פורים שמח לכולם, הדלת פתוחה לכל יוצא ובא. אתה לא באת לבקש סליחה. אבל אתה מכיר אותי, סלחתי לך. כנראה לכן לא באת. הדלקתי את המוזיקה, ובין המשלוחים התנוענעתי לי לפי הקצב, כי אף אחד לא רואה ובעצם למי אכפת, פה זה לא בני ברק, ואני כאן לבד.
ואז שוואקי התחיל לשיר את שירי החופה שלו ורצתי מהר להעביר את השירים-כי למי יש כח לבכות ולהתרגש עכשיו כשאת רוח החג אני מנסה להחיות ואת העצב להרדים. אני מסתובבת אל המשלוחים חזרה ואני רואה אותך. אותך מאתמול. זאת אומרת, אותך רק בלי זקן. רק צעיר יותר. רק חנני יותר. רגיש יותר. רזה יותר?
אותך מאתמול, כשהיית שיכור, כשנפלת שדוד על הספה של דודי, כשרבת עם חבר שלך על מצה כשרה ואסורה.. שקיפצת בעליזות שובבה וחייכת...וחייכת... אני יודעת שאתה אדם עצוב, כי הצחוק שלך והבהלה לאלכוהול הם הבריחה שלך מההתמודדויות שלך. ראיתי את העיניים-לא היית אז שמח במיוחד.
אבל אתה כאן. בחור ישיבה כארז. נקי ומסודר ולא שתוי בכלל. רציני ופיכח רענן ודשן, אני מדמיינת או שאתה אוחז במשלוח מנות ומושיט לי אותו...!? אבל איני מכירה אותך. ו"איך ידעת איפה אני גרה"?
"שלום, קוראים לי יהודה, זה סיפור ארוך..." – אמרת.
"לי יש זמן..."- עניתי.
הושטת לי את המשלוח, צללתי לפנייך שהיו סמוקות מבושה הגברייות נעלמה ממך ברגע, הצעת לך לאכול או לשתות, אמרתי תודה בחינניות ונתתי לך את אחד מהמשלוחים האלו ש"תמיד טוב שיש בכל מקרה.." חייכת, אמרת תודה, התלהבת מכל השוקולדים שגילית מבעד לצלופן...[תהיתי אם מאכילים אתכם בישיבה.. ]
חייכת שוב, הייתי מבולבלת, ועזבת עם הרוח ועם מילות השיר "פתאום יבוא.."
הבטתי על המשלוח וראיתי שמצורף לו כרטיס קטן שהיה כתוב עליו מס' טלפון. התאכזבתי ממך כל כך. ירד לי כל האויר. איזו דרך זולה להתחיל עם בחורה...תלשתי בכעס את הפתק ונפנפתי בו לעשות קצת רוח, הרגשתי שאני רותחת מעצבים, אתה לא מה שחשבתי... ואז אני מגלה שיש המשך בצד השני של הפתק- כתוב שם: "שדכן שיכיר אותי "
חצי שעה ישבתי על השיש במטבח מחובקת עם בקבוק יין וצוחקת לחלל האויר, הבית הסתחרר סביבי, שוואקי התחיל להישמע כמו בחורה, גמרתי לאכול לבד את כל המשלוח מנות שלך...ולא הפסקתי לצחוק עד דמעות...
אויש, הדוד הזה שלי, תמיד אמרתי שהזקן המטורף הזה חייב לבוא על חשבון משהו נורמלי...
