-----פניני קריסטל-----

-סליחה, למה אתה סופר? ואת? למה את סופרת? - כיסופין לתורה, את יודעת... סופרים. כמו כולם. "שונאת כמו כולם"- אני משחררת פליטה לאויר העולם, לחלל הריק שבחוץ. שבי. שבשנינו.

גזרו עלינו שלא  נושאים אישה, שלא שומעים מוזיקה, הגברים מגדלים זקניהם,  ועוד כהנה וכהנה חוגים שונים בגזירות משלהם...  ואני שואלת את עצמי- מה, אני כל כך רחוקה מן הדבר האמתי, התורה כל כך רחוקה ממני, שעלי לספור את זמן הגיעה אלי, או בעצם-הגיעי אליה, שעלי להשרות עצמי בגזירות שאילו שמחות אלו מעורבבות בחיי- לא היה מרגיש אצלי חסר התורה, מהו?

ונגיד וקיבלתי עכשיו את התורה הגדולה. הנצחית. האיתנה. מה לאחת כמוני לעשות איתה? תלמדי רבי עקיבא- ששמעו תורה משליחו של פה הגבורה, להט והוד, זיו וגבורה, חטאו ופשעו למטרה- והפכו מכלי שרת של מקדש, ל---

ואני ככלי, מלאה בושה, מלאת כתמים, חורים, שפשופים, אכולה ודרוסה, כהה ושפופה- מגיעה לקבל תורה. וכי מה? אקיימנה כולה ברה כחמה? הרי אזגזג, אפשל, אאכזב את אבי... אולי עדיף לך לשמור אצלך...אלוקי רוחי.

מה אני עושה...איזו שטות... סופרת ימי בוז לעצמי, סופרת סטירות לחי מצלצלות שמזכירות לי את המרחק שיש בינינו אבי. נדמה כי כל צעד שאני עושה לקראתך, אתה הולך אחור... הפער הזה לעולם לא יושלם, גם אופק לא רואים בו.

קטנה. קטנה מדי. כזאת אני.

נקודת אור מבליחה בי, זיכרון עמום מכה בי בראשונה, הנה אני, קטנה, כתה ה' אוחזת בסידור בהתרגשות, כולן מזמרות לך בחיוך: "הנני מוכן ומזומן....כמו         שכתוב בתורה....שבע שבתות תמימות.." מזמרות.לשונם מתנגנת, מתגלגלת... ואני מביטה במילים הללו בסידור ולראשונה בחיי מגלה אותך באמת. מגלה אותך שלא מתוך הרגל, שלא מצוות אנשים מלומדה, מגלה אותך מהמקום שלי-ילדה קטנה. מזילה דמעה.הן לא מבינות אותי. זה בסדר, גם אני לא.                                  הרגשתי גאה. להיות חלק שלך.ממך. מתורתך. 

וכשהגיע היום המיוחל- הרגשתי כמו תינוק בן שנה שנותנים לו מתנה- עיר במתנה. קח. תהנה. אבל מה הוא עושה איתה...?!  מרב שזה עוצמתי, מרב שזה גדול-אני לא יודעת בבירור מה אני צריכה לעשות בה, אני מאבדת את עצמי.  אני לא בטוחה איך "לאכול" את זה... וככה שאני "אוכלת" יותר, כך השֹבע מתרחק ממני...מקור בלתי נדלה.רעבון-עד.חסר מעצורים. אדיר.שלם. טהור.

מצחיק. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ספרתי לקראת משהו טוב... זוכרת רק ספירות לאחר אירועים  שהסתיימו בצורה אחרת מן המתוכנן... "חמישה ימים מהבחור הראשון..." את צוחקת.או עצובה. "חודש וחוצי מהבחור הראשון.."

-למה את לא סופרת את השני?  - - [אולי כי מעולם לא היה, את לא נותנת לו להגיע]

ארבעה חדשים מהסמסטר הראשון... נו, שכבר יגמר..

-         למה את לא סופרת כמה לשני?- - - - [אולי את לא באמת רוצה להגיע אליו]

והנה אתה מגיע בורא עולם ומבטיח לי שתינתן תורה בתאריך כזה וכזה. ופתאום אני סופרת לקראת..למען...לכדי מטרה מסוימת...שבסופה אני רוצה להיות ואתה מבטיח שתהיה אחת כזאת.ושנה אחר שנה אנחנו באמת שם. במושגים שלנו-לפחות.

וסופסוף יש משהו טוב שאפשר להניח עליו את הראש, את הלב, את הדמעה החמה, להתנחם, להתכרבל, לאהוב באמת, להיות.

ואתה קושר אותי אליך בחבלי עד.עבים.חזקים.איתנים.מחוברים איתנים-יחד בכל.לעולם לא לבד.

לא ינתק במהרה...החוט הזה...

הספירה שלנו,

 החשבון-

איתנו.

רציתי להעלות פה נושא כאוב ש"זכיתי" לשמוע אותו כבר יותר מדי פעמים מנשים נשואות טריות, בוכיות, מתוסכלות, חברות –נפש ודם,

והחלטתי לעצמי שזו נחלת הכלל- גם אם לא מדברים על זה. ושבעצם הבעיה הכי גדולה שלנו-היא שלא מדברים על זה.

היום,אני אדבר על זה.

שש,שבע ושמונה שנים אולי גם יותר הידקו לנו את העניבה לגרון וממש בלחץ הסבירו לנו את הפירוש של צמד המילים "בן תורה", שצביון הבית הוא מיוחד, המושתת על הלכה ותורה אינסופית שבוערת מקירות הבית, על בעל צדיק ירא שמים ותמים דעות...על זה שאם תקחי אותו לקנות איתך בגדים-את מבזבזת לו שעות יקרות של לימוד תורה...על זה שתנסי כמה שיותר לגרום לכך שהוא או ילמד או יישן..ונסי בכוחות עצמך להיעזר בו כמה שפחות...

משום מה מילים אילו תמיד קוננו אצלי תחושת סלידה והתגוננות. האם נבראתי סופר-וומן? האם יש לי כוחות על? האם אני יכולה גם ללמוד וגם לעבוד וגם לטפל בילדים וגם להרוויח המון וגם לחזור מוקדם הביתה ולבשל ולנקות ולהיות אישה מטופחת וטובה ואמא נהדרת ובת שלא זונחת וכו'... וכל זה בתמורה לתורתו-שהיא העולם הבא שלך. שווה לך.

כולם מסבירים שהתורה היא כמו צינור הנשימה של הגבר, אל תמנעי ממנו. שהוא יאבד אם לא יהיה מקושר כולו אליה, שהוא חייב...

והנה, לבשת מדים, לקחת על עצמך את הפרויקט הכמעט-בלתי-אפשרי-הזה ויצאת למסע שלך... והנה, להפתעתינו, אותו בחור צדיק וירא שמים, עם תחילתו של זקן ופיאות מוחבאות היטב, עם כובע וחליפה, ודיבורים גבוהים על אש התורה, על זה שהוא צדיק אמתי על זה שאולי את לא ראויה... מחליט שאת הבוקר שלו הוא יתחיל בעשר לכל הפחות כי הוא מאוד עייף...[וזה אחרי שקמת בשש מהר להכין אוכל לצהריים, לסדר את הבית, להתפלל, לגהץ לו חולצה, אחרי שחיכית כל כך לראות אותו יוצא לותיקין..]

הלה, מחליט שהיום אין צורך לשים את הכובע..[וזה לא שמפריע לך שאין לו כובע היום, אבל זה אחרי שהוא חיזק אותך שתהיי עם כסוי ראש צנוע והוא יקפיד על כובע וככה שניכם תתגברו ותתחזקו...עכשיו את מרגישה קצת לבד.]

שבע שעות לימוד נראות לו כמו נצח ובזבוז, וזה אחרי שלקחת משרה כפולה כדי שהוא יוכל לשבת וללמוד בלי טרדות פרנסה, והוא מעדיף לצמצם לשלוש כמובן עם הפסקת אוכל וקפה באמצע...[וזה אחרי שבכל בחישת כף האורז בסיר הפלת תחנונים לפי המקום ברוך הוא שיהיה להצלחתו בלימוד, שתיבלת את התפוחי האדמה במלח ודמעות, שבערת כמו הסיר וייחלת שיערב לחיכו ויגביר את מרצו להשתדל ולעלות בקודש..]

את חוזרת הביתה בערב עייפה, סחוטה, עם הילד בידיים-בוכה צועק. צריך לטפל בו.הוא כנראה לא מרגיש טוב-השיניים יוצאות לו..הוא מעלה חום.את מתחילה לפחד. הוא טוען שזה שום דבר... בן התורה שלך יושב בחולצת טרנינג וקורא עיתון- מחייך לך שמח שהגעת-"אל תשכחי שיש לנו חתונה של חבר היום בערב..." את לא בטוחה מאיזה כסף תממני בייביסיטר או אם בכלל מתחשק לך ללכת...

את בולעת רוק ושואלת בחביבות-" נו, איך היה היום שלך"? והלה מנופף בביטול – "אין לי סבלנות יותר לדברים הללו..."

את מתיישבת על קצה הכסא, את קצת נרעדת, מה קורה כאן. כשאת מעירה לו, כשאת מעירה אותו- הוא כועס וטוען שלא התחתן עם אמא שלו... כשאת לא אומרת כלום- הוא נעלם לך. כל הספרים על שלום בית מזהירים שהאישה לא תעיר ולא תאמר כלום...אבל כואב לך.את מתבוססת בדמייך. מתמוססת בדמעותייך. למה, למה אני צריכה לחוש שבעלי הוא ילד קטן ואבוד שצריך להציל אותו...- נזכרת שתמיד אמרת שבשידוכים את יוצאת רק עם בחורים שגדולים ממך בחמש שנים לפחות כי לא בא לך להיות "אמא לילד מגודל..."

הוא מוכן לעשות הכל- לשחק כדורסל, לצאת לחתונות, לבקר את ההורים שלך... רק שום דבר שקשור בקודש, בתורה...

את מתוסכלת.וקצת יותר מאוחר- גם הוא מתחיל להרגיש זאת. גם הוא נהייה מתוסכל ממך. והילד ממשיך לבכות... את מחייכת חיוכים מאולצים שמשוועים לך פנים מכוערות. הרגש האצור והחנוק הזה שהיה ביניכם נשפך לכל הצדדים-לא נשאר כלום. את מאוכזבת. את מרגישה מרומה. הפסדת סופר וומן שלי....

הפסדת.

עד כאן-זו היתה מציאות.

מכאן- נמצא את הפתרון בעז"ה.

דעו לכן, שבסמנרים לא ידברו אתכם על מושג שנקרא "ימי אהבה וימי שינאה"... [כמובן שאם אני הייתי מורה הדברים היו אחרת.אבל אני לא.]

כל בחור ישיבה, בן תורה עוברת עליו אחת לכמה זמן תקופה המכונה בשם הזה, תקופה זו מביאה עימה הרבה בלבול וצער ועוגמת נפש לאישה אך הרבה יותר מזה לגבר. ימים אילו-ימי השינאה- מתבטאים בריחוק מהתורה, בחוסר מרץ, חוסר רצון, אי שביעות, שיעמום טוטאלי וריחוק מן הספר, מן השקידה, מן המטרה.

המטרה שלך- להפוך את הימים הללו לימים בונים בשבילו. איך עושים את זה?- איתרת את יומו הראשון כיום מובהק ליום שינאה. לא להילחץ, הבחור שלך לא יסעד היום במסעדת חזיר, הוא פשוט לא מסוגל היום לכובד רוחני במיוחד. היום הוא ילמד פחות ואת עדיין תהיי מרוצה ממנו ואת גם תפגיני את ההבנה הזו כלפיו. היום לדוגמא תעשי אותו "גבר", את המסמר שצריך לדפוק, את המנורה שצריך לסובב, את הקניות שצריך לעשות-הוא יעשה.

ואולי באמת הגיע הזמן לחדש את הצבע בסלון? מתי פעם אחרונה הוא פגש את ההורים שלו? תשלחי אותו קצת. תני לו תעסוקה הכרחית וחשובה אחרת. הוא צריך להרגיש שיש סיבות לקיומו, שהוא נזקק. בימים הללו תצאו לטייל, תקפידי יותר מתמיד על ה"ביחד", אל תעירי על דבר, הגיעה שעת מנחה-והוא לא בדיוק בדרך לבית הכנסת? תני לו את הילד בידיו ותאמרי שאם לא איכפת לו רק לכמה דקות כדי שתתפללי מנחה... זאת אומרת תתעלמי-אבל תרמזי בחכמה.

חם בחוץ.הוא מזיע.לא בא לו את הכובע[בצדק אפילו..] את כבר צופה את הבאות- תשחררי צחוק ותאמרי-,אתם בחורי הישיבות יש לכם פרוטקציות- גם מטריה בחורף וגם שמשיה בקיץ-ממש פרוטקציות, והכל במוצר אחד..."

לפעמים הוא צריך את המוזיקה שלו. והוא צריך את הספר שלו. ואת העיתון שלו. ואת השינה שלו. את יכולה ליפול בימים הללו ואת יכולה לבנות אותו. כי אחרי שהוא היה במין סוג כזה של "חופש" מהעול הרגיל- הוא יחזור ובגדול ל"ימי אהבה" ארוכים וטובים עם אנרגיה ושמחה.

לפעמים צריך לשחרר כדי לחבר. להרחיק כדי להדביק. לעזוב כדי לאחוז.

לכן, אישה, את בעלת בינה יתרה, ולא יעזור לך הבעל שלך הוא גם הילד שלך. יש לך את כח "השיחה", ה"השפעה", ה"הבנה"...גם זה התפקיד שלך. גם זה יגדיל אותך בעיניו ויחזק את הקשר ביניכם. ככל שתשקיעי יותר בימי השינאה כך ייטבו ימי האהבה...

כן אייחל לימי אהבה ארוכים וטובים בכל בתי ישראל.

אמן ואמן.

[נכתב לאחר שיחות ארוכות וקשות עם נשים- חברות טרייות בשנות הנישואין הראשונות שהרגישו מרומות ואבודות...האמת היא שניחמתי אותן תמיד במילים הללו שכתבתי כאן, אבל כשמצאתי לזה הסבר מפורש,ימי אהבה ושינאה,- היה לי יותר קל להאמין במה שאני אומרת.]

_________________