|
|
| נשלח ב-27/4/2009 22:24 |
 |
| |
אני מחמיא כל פעם שמגיע ואני חושב שזה קורה הרבה כאשר אני נכנס לנושא.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2009 22:33 |
|
| |
מקובל עלי ביותר!
תודה לך איש!
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2009 01:35 |
|
| |
אהה קריסטל, מילים כדורבנות...!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2009 16:59 |
|
| |
באמת, מדהים ,ומאלף,ומאוד מאוד נכון.
אומנם הגישה מאוד נכונה ונבונה.
אבל קצת כואב, שזה קורה לאנשים שעמלים בתורה.
ולא לבנדאם שהולך לעבוד ,או לומד לתואר
,אצלו זה לא יקרה כי צריך תכלס האם
גמרתי את העבודה,או האם אני יודע את הנלמד.
אני לא בא לעשות השוואות חס שלום.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2009 20:30 |
|
| |
אם הבנתי נכון אתה מיתלונן על משהו ותשובתי לפי עניות דעתי היא התורה רחבה ועמוקה מאוד וכל פעם יש עומק חדש שמיתוסף וקשה להקיף הכל וכשאתה רואה שזה קשה ולא הולך אתה מיתיאש ושואל את עצמך מה לי ולזה ובמיוחד שזה לא כמו תואר שסימת וזהו וחלק מהלימוד אתה יכול לישכוח בגמרא הרבה סוגיות קשורים זה בזה והרבה שיטות בכל נושא ואם אתה לומד בשיטה עיונית אז זה עוד יותר מורכב ולפעמים הנידון הוא לא תכלס כמו שכתבת ולפעמים אפי לא קשור לעולם הגשמי ולכן צריך ללמוד איך נהנים מללמוד זה שאתה יודע עוד מסכת עוד סוגיא עוד עומק בסברה ולדעת שזה מה שיכלת לעשות וזה מה שה' רוצה ולשמוח בזה וחוץ מיזה אתה חושב שהחיים פיקניק...... גם תילמד תורה ותעבוד ה' וגם יהיה לך קל אחי בשביל גן עדן צריך להזיע.
ובענין ימי השינאה זה מורכב מה יתר הסיבות שמביאים לכך רק נביא את ר' יצחק הוטנר על הפסוק שבע יפול צדיק וקם שעל תחשוב איזה מיסכן נפל שבע פעמים אלא שע''י השבע נפילות והקימה אח''כ נוצר הצדיק בתקוה שדברי הובנו וזה היה שאלתך
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2009 21:23 |
|
| |
מסכים אתך,
יש ללומדי התורה את הפריבילגיה.
אבל עד איפה ?
תוקן על ידי מזדקן ב- 07/05/2009 21:22:12
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2009 23:38 |
|
| |
מי שבאמת לומד ומשקיע ומתחבר ללימוד אז ימי השנאה הם לא ארוכים וגם אז הוא יודע
להתנהג כמו בן אדם אי אפשר להגיד מושלם אבל אדם וזה טבעי שכך יתנהג בדיוק כמו שהבוס יעצבן אותך או שנכשלת במבחן ואישתך תירצה יחס מושלם באותו יום כך שכולם בסופו של דבר בני אדם אבל השוני הוא כשהוא יוצא מיזה לימי האהבה שהם יותר ארוכים כולו אומר שימחה פנימית רוחנית והוא מאושר כיון שיתעלה ממה שהיה ומימלא זה מוחצן גם כלפי בני ביתו יותר ממה שבוס זרק מילה טובה או שהרוחת עוד כמה שקלים ואם אתה רואה אחרת אז בפשטות
צריך לומר שהוא לא לומד ברצינות ומיתעלה אלא הוא בכולל בגלל סיבות אחרות ואז מה אתה רוצה שהוא יהיה שמח? על מה? שמבזבז את הזמן אני מבטיח לך שאתה היית מיתאבד צריך
לומר תודה שהוא לא מיתאבד יש עוד סיבות אבל זה העיקר על קצה המזלג לילה טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2009 00:08 |
|
| |
מזדקן,
בטח שלומדי תורה רציניים ימעדו, איזו שאלה.... והמעידה רק מראה על היופי והטוהר והכוחנייות שאתה אוחז בה. מדוע?
לא דומה אדם שעוסק בסחר במלפפוים לזה שכל היום עוסק בכספים....מעביר מחזיר נותן, מחליף, סופר.... אבל אף אחד לא חושד בעובד שיגנוב לבוס שלו מלפפוים ואפילו אם יגנוב-לאיש לא באמת יהיה איכפת כל כך...
לעומת זאת הנביונות של העובד בכסף קשים יותר, והובס פוקח עליו עין 24 שעות ביממה....
לכן מצפים ממך ליותר.
התורה זה לא "מיכסת הזמן שאני צריך למצא כדי שגידו עלי ש...."
תורה-זה דרך חיים. התורה תשבור ותרצץ את כוחך ומיד אח"כ גם תרים אותך.
תודה לכם ל"ט.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/5/2009 19:47 |
|
| |
תלוי במצב הרוח
בימים של עצב אני מעדיפה
להתקפל, להתקמט, להזדקן בשקט
כמו עלה כתום של סתיו
שגם כשהוא נושר איש אינו מרגיש,
איש אינו יודע, איש אינו-
צריך לדעת!
בימים של רוח קרה סומרת שיער
אני מעדיפה לנחות ארצה, מטה,
על אדמה דוממת, חמה, בוערת
לשכב שם, בצדי דרכים
לחכות אולי ילד קטן יביט,ירים.
ואולי,
בכלל לא שואלים אותנו
מה אנחנו מעדיפים, פשוט
קובעים לנו עובדה של בחירה-
או שתפילו עצמכם ארצה או
שתחזיקו חזק- - -
|
|
|
|
| נשלח ב-12/5/2009 20:10 |
|
| |
בס"ד
מקסים.
ריגשת אותי. תודה.
_________________
חדש! מאורסים בעדכון יומי.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2009 16:39 |
|
| |
בס"ד
אהבה בשקל תשעים
לפעמים מערכת יחסים יכולה בקלות להידמות בעינינו למכונת קוקה-קולה, אני מכניסה חמישה שקלים-והופ.הפחית יוצאת. לפעמים אנחנו מאוד צמאים, והמכונה מקולקלת- אז אנחנו מסננים אילו מילים- ומוחים בהינף יד... במקרה הפחות טוב-אנחנו דופקים עליה, קצת מנענעים אותה...בועטים!?
כשסופסוף הפחית כבר יוצאת, ואנחנו כבר כל כך מייחלים ללגום את הלגימה הראשונה להרוות את צימאוננו-אנו פותחים את הפחית ו...........- תתססס....
הכל נפלט החוצה בבהלה.מלכלך.מרטיב. נשפך. מעצבן. אח"כ עוד יגידו לנו- "רציתם אהבה תוססת, לא?"
הזוגייות בין בעל ואישה אינה בנויה על "שלם- וקח", אני מכינה חביתה- אז הוא יקנה פרחים, או : אני אבשל מה שהוא אוהב ואני בתמורה אקבל פנים מאירות...לא. מסוכנת ביותר הסיטואציה בה אנחנו עושים דברים כדי לקבל את תשלומם בו ברגע או בטווח הקצר, משתי בחינות:
1. כמו שאנו מחכים ומצפים תמיד לתגובה, כך ככל שהתגובה תהפוך שגרתית יותר, ההרגל יהרוג אותה, כך נצפה למשהו מעבר לזה, כך בעצם ביקשנו שעל כל חביתה-נקבל שרשרת יהלומים. בעצם לקחנו מילים יפות כמו "בבקשה", "תודה", "יפה מצידך"- מילים קטנות שיכולות להאיר את כל היום, ובזנו להם עד שאוזננו כבר מתקהה לצלילן הערב ובמקום זה מחפשים תחליפים..
2. הסיבה השניה היא שלא ניתן להשוות בין העשיה לתוצאה. לדוגמא- אישה עמלה יום שלם מבוקר עד שעות הערב המאוחרות- סידרה, וניקתה-רצפות וכיורים, כביסות וגיהוצים, בישלה צהריים, ערכה קניות, יצאה-נכנסה, הבית מריח נהדר, המזויקה ברקע, היא מחכה לבעלה- ועם כל השמחה והאושר והסיפוק שלו- מצד אחד, ועם העייפות הכאבי גב, התשישות שלה וההשתוקקות מצד שני, הסיפור ייחתם ב- "איזה בית יפה היום, תודה." [במקרה הטוב,כן?] לכאורה כהשוואה לכל עבודתה היה ראוי שהיא תקבל מתנה יוקרתית, או סוף שבוע זוגי וכו'..
כך שמצד אחד מערכת היחסים ללא מחמאות ופידבקים-לשני הצדדים-היא קורסת. גם מערכת יחסים ששולפת 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע מרעיפה מחמאות ומילים טובות בלי קשר בלי מחשבה, רק להשמיע בכל מקום מילים טובות כדי לצאת לידי חובה, ומערכת יחסים הבנויה על- "אני נותן- כדי לקבל"- סופם טמיון-עד.
נאמר בשיר השירים: "אני לדודי- ודודי לי." והמפרשים כותבים: "היום לקיימם ומחר לקבל שכרם"..- כולנו מאמינים בהקב"ה, כולנו עושים את רצונו, מקריבים המון, מתקרבים הרבה, משתוקקים תמיד, ומה אנחנו מרגישים שאנחנו מקבלים? קצת השגחה, קצת סיעתא דשמיא, לפעמים תפילה נענית...אבל אלוקים!!! כל כך הרבה אני עושה בשבילך, כל כך הרבה מתקרבת ומתחזקת, אני באמת מקיימת את כל השולחן ערוך, תן לי קצת יותר פרנסה, תעזור לי בשידוך, מה עם קצת בריאות? ילדים-קשה לך?- אנחנו מחתימים כרטיס. וחיים ע"פ שכר.
וזו התפנית המדהימה- אילו הקב"ה היה נותן את השפע שמגיע לנו בעבור כל מצווה, כל עשייה, כל "אמן"... כבר לא היינו עובדים אותו יותר. היתה נלקחת מאיתנו הבחירה בדקה אחת. אם היינו עונים אמן-ומיד מקבלים את השפע האלוקי ברוחב יד- היינו מתפוצצים מן השכר העצום והבלתי ניתן לתפיסה, היינו משתגעים בתוך עצמינו, מתבלבלים, בורחים מעצמינו-אלינו- ואז או שהיינו עובדים אותו כחסרי בחירה, כי מה החכמה..!? או שהיינו עוזבים אותו-מחוסר יכולת להכיל את השפע שהוא רוצה ויכול לתת לנו בכל עת תמיד.
כך, בעולם הזה כל מה שיש לנו – הדברים היפים והטובים- מקבלים בריאות, פרנסה, שידוך, ילדים וכו' - אומרים חז"ל בעולם הזה- זה לא חלק מהשכר. כי שכר לא ניתן לתת בעולם הזה. רק בעולם הבא. רק במושגים רוחניים ושמימים שאנחנו לא מבינים בכלל..
כמו כן בזוגיות הגישה צריכה להיות כזאת:
[לדוגמא]- אני מסדרת ומנקה ומשקיעה בבית- בשביל הזוגיות.בשביל היחסים. כדי שיהיה נעים וכיף לחיות בבית. אני לא מחפשת תמורה. אם הוא יגיב-זה נהדר. אם לא-לא נורא. כי עצם העשייה, החוויה, ההשקעה- זה זוגיות! ואתה-תמיד צריך לומר מילה טובה, ודווקא תשתמש במילים קטנות עם כל הכוונה והמיצוי ואל תקפוץ לדברים חומריים ויוקרתיים-כי אתה הורס. אותך.אותה.את מה שביניכם. לדעת להביע רגש מתון-לא להתפרץ החוצה כמו פחית תוססת ולהפריז בתגובה שלא תואמת את העשייה-אפילו שזה עם כל הרצון הטוב.. לא לעשות פעולה- ומיד לצפות לתמורה. קשרי מסחר-הם בינלאומיים לא בין-אישיים.
אייחל לנתינה לשם נתינה, מבורכת, אמתית וכנה.
J
[חג שמייח]
תוקן על ידי קריסטל77 ב- 26/05/2009 16:43:02
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2009 22:24 |
|
| |
שרק נזכה לישם את התאוריות בעז"ה.
נהניתי מכתיבתך!תודה קריסטל.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2009 10:49 |
|
| |
בס"ד
קריס, תודה רבה!
שנזכה..
_________________
אמונה~שמחה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2009 15:46 |
|
| |
בס"ד
קריסטל, כ"כ נכון כ"כ מקסים.
תודה רבה.
_________________
חדש! מאורסים בעדכון יומי.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2009 23:29 |
|
| |
ש-לום,
אחרי כמה הודעות נזעמות על כך שלקחתי פסק זמן ארוך מדי....קפצתי לרגע, לשתף אתכם בדבר מסויים, שהעמיד אותי בשוק גמור במשך ארבעה ימים שלמים...
הרבה דיברו על זה, הרבה רבנים רמזו את זה בעיקצוץ לשון, הרבה ספורים נכתבו על זה....אבל אף פעם אל האמנתי באמת.
היום אני יותר מדי מאמינה, עד כדי כך- שאבדתי כל אמונה בכל חברה אפשרית, או בכל בן אנוש עלי אדמות, והיום יותר מתמיד אני מרגישה את ה"כגמול עלי אימו"...
היתה הפסקה של שלוש שעות אז חברתי ואני החלטנו לטייל בפארק, שכבנו שם על הדשא, דיברנו על הא ודא...והפלאפון של חברתי צילצל. פעם.ועוד פעם. הנגינה של "שמח תשמח" התנגנה , בכל בכל פעם מחדש, אני מתננת שתמתין עוד כמה שניות לפני שהיא עונה כדי שאוכל להתענג על הצליליםה ערבים...לבסוף היא ענתה.
אישה מבוגרת בצד השני של הטלפון, "שלום רציתי לברר על מיכל...[שם בדוי].."
בעוד אני מחייכת חיוך אל חברתי וההיא משיבה לי בחיוך ממזרי לא פחות...
כך וכך ילדים, כך וכך ההורים עוסקים, כאן ושם היא גרה...פרטים טכניים למדי..
ואז הגיע הפן האישי- "נו, אז איך היא..."? -בקול הבני ברקי השמרני הטיפוסי שנשמע כמו מורת סמינר עם ר' מתגלגלת ואותייות מדודות...שפתיים קפוצות ומילים ארוכות...
"תשמעי כך וכך..."- החברה עונה. אך לא סוגרת לפני שהיא מוסיפה גם מילים שלא אהבתי לשמוע.
לא אהבתי לשמוע בכלל!
הייתי המומה. מיכל, חברה כל כך קרובה וטובה שלנו, ה-חברה שלנו, הכל עושות איתה, בכל מקום ובכל זמן, אשת הסוד, ואשת הבילוי, חברת החיים, והלימודים, השידוכים והילדות....
אותה אחת- בשר מבשרנו-"זוכה" לדיבורים מזוויעים מצד חברתה הטובה...
פה עקיצה. שם משפט שלא היה צריך להיאמר, פה רוע לב....
נשברתי. הייתי בהלם, לא יכולתי לסגור את הפה, לא יכולתי למצמץ בעיניים...
בשלב מסויים אני מנסה לעשות סמנים עם הידיים של- "תשתקי!!"
"מה קורה לך!?!??!"
"יצאת מדעתך..!?"
אבל היא בשלה, זורמת, עושה הצגה יפה, בבטחון עצמי גמור ובלי טיפת ייסורי מצפון....
הרגשתי שהפנים שלי מאדימות, שהעצבים שלי עולים, והלב שלי מחמיץ בקרבי, חטפתי לה את הפלאפון מהיד ורצתי איתו לעבר השני של הפארק, בינתיים היא רודפת אחריי...
תוך כדי ריצת מרתון[ראוי לציין שזה קשה עם חצאית..] אני מנסה להישמע שלויה ורגועה אני מדברת עם אם-הבחור, אני מבינה שהיא כבר רוצה לרדת מזה...אני מנסה להסביר לה שחלה טעות, ושהאינפורמציה שהיא קיבלה שגויה..[ןהיא אכן שגויה,שקרית, ומוקצנת מעליל!!!] אני מנסה לתקן, מנסה לפרגן, להסביר את הכוונות, לומר שהיא לא במצב רוח טוב החברה הזאת שלי,
לומר שהיא כעוסה,
לומר שהיא לא מבינה,
לומר שהיא לא חברה כל כך טובה,
לומר שהיא מדוכאת ולחוצה, לומר שהיא-
מקנאה.
ואז נפל לי האסימון...
חברות, חברות, עד לשלב שאת חושבת שלך מגיע יותר ממנה...
האמא כמובן היתה כבר חזק בשלה וירדה מהשידוך בנימוס. אני נתקתי את הפלאפון, נעתקה נשמתי. ונתקעתי וננעלתי על עינייה של חברתי.
היום זאת מיכל, מחר זו אני...
עם מי יש לי עסק?
אם היא לא תדבר עלי ותפרגן לי...מי כן?! אז מי הן החברות שלי...!? אז מה זה חברות!?
ומי יודע כמה דיבורים כבר דיברה עלי, ועליה ועל שאר בנות... צד האמונה שבי רוקע בעצבנות- "מה אכפת לך, הכל משמים, היא חסכה לך פגישות סרק, היא שליחת ה'..."
נכון.
אבל לא הפריע לי מה שהיא דיברה כמו שהפריע לי שיש מציאות כזאת.
זה לא יהודי! זה לא חרדי! זה לא אנושי!!
חזרתי לכתה מותשת נפשית, הרוסה רגשית, שפופה לגמריי, זה היה ערב ראש חודש, למחרת בכיתי בתפילה כמו שבכיתי כשסבא שלי נפטר... זה היה מזעזע. פתאום הבנתי כמה דברים על כמה הצעות ש"משום מה" לא יצאו בסוף אל הפועל.... והיתה סיבה מסתורית רק לא ידעתי מה היא...
זה קרע בי את נבכי הלב, והצער שהיה לי היה גדול, מצאתי את עצמי מתפללת עליה שה' לא יחשיב לה כחטא,ואני כבר אתגבר, ואהיה בסדר, ורק שהוא יסלח לה...כי אני כבר אסתדר... רק שלא יכעס עליה, רק שלא יזכור לה, רק שלא ינקום, האלוקים הזה שלנו-דיין אמת וצדק, אלול עוד מעט כאן, השידוך שלה גם כבר בדרך....רק אל תחשיב לה...אני כבר אסתדר...
גם האויב הגדול ביותר שלי, כשמבררים אצלי בשידוכים-נותנים את כל הלב ועוד טיפה...
וכל פעולה שנוגדת וסותרת את המשפט האחרון הזה, זה בשתי מלים- "חוסר אמונה".
זהו. כאבתי. אני עדין שבורה. אני המומה.
אבל אני גם מאמינה- שזו הדרך של הקב"ה להרים אותו לעבר עוד שלב של חידוד-
"אל תבטחו בנדיבים-בבן אדם שאין לו תשועה..."
|
|
|
|
|
|
