-----פניני קריסטל-----

התעוררתי לבוקר בו הכבישים היו רטובים, הברושים נעו במין ריקוד איטי ושובב, הידקתי את הצעיף סביב צווארי, יכולתי להריח את הבושם שדבק בו מאתמול, חייכתי.

הנה האוטובוס בא גם הוא באותה שעה בדיוק, עם אותם אנשים בדיוק,

והנה המקום הקבוע שלי שמור לי ורק לי.

אני מחייכת לכולם, נדמה שאני כבר מכירה אותם שנים, מכירה את הבעיות שלהם, מתי קר להם, ואיך הם אוהבים את הקפה שלהם.

פתחתי את התהלים, הי, זה בדיוק אחד הפרקים האהובים עלי,

ממלמלת חרישית את המילים המתוקות, מתענגת על קרן קטנה של שמש שחודרת מבין העננים ומזריחה לי את האותיות.

לימודים-אוכל-לימודים-אוכל-לימודים- - -וחוזר חלילה,

היום הזה ארוך מדי, אבל אסור לאבד ריכוז ולו לרגע, צריך

תמיד להיות בהאזנה, לכתב הכל, להבין, לא להתבייש לשאול, להכין

עבודות, יש פרויקט סופי, ו..טלפון.

מי זה? סבתא. אני אחזור אליה אחר כך.

אני מתכננת את היום שלי, יש לי התנדבות היום אחר הצהריים,

והבטחתי לאחותי שנצייר ציור ליומולדת של אפרת.

הפלאפון רוקד, מה עכשיו, הודעה-  "שיהיה לך יום נפלא אהובתי, אבא."

אבא? איך אבא? אבא לא יודע  לשלוח הודעה.. הוא לא מבין בשטויות של הנוער היום. אני מחזירה- "זה לא יכול להיות אבא.."

אויש, פספסתי את הסיבה לכך ששוק ההון צונח בהתאם למניות שעולות בעקבות התפוקה השולית שלא מתבססת על הרבעון האחרון של האחוז שהשתנה בהתאם לתנאי הריבית של .....

זה אבוד.

"צודקת. זה באמת לא אבא. זו אמא בשם אבא."

אני מחייכת. הבטן מקרקרת. שוב?

אני  מחבקת את חוי שיש לה יומולדת היום, ושולפת עוגת שוקולד תאוות עיניים, ושתינו צוחקות  ש-" דיאטה נתחיל ממחר...! "

והעוגה מתחסלת תוך מספר שניות, וכל החברות הטובות קובעות מחר לירושלים, מזמן לא ביקרנו שם...

אני חוזרת הביתה שוב בנסיעה שאין לה סוף לצלילי המוזיקה שאני הכי אוהבת, ופתאום אני חשה מן צורך עז להתנועע  על  ספסל הנוסעים.

תשלטי בעצמך!

אני פותחת את דלת הבית, מדליקה מוזיקה בקולי קולות,

מכינה סלט פירות, מעדן וסוחטת שני תפוזים עם קש ירוק.

אני מחליפה לבגדים נוחים, אוספת את השיער גבוה ומבולגן,

מבטיה בשעון כבר שעה עשר.

נשאר לי קצת זמן להציץ  במחשב לפני שאני נועלת את היום,

אני עולה על יצועי , מנסה למלמל את קריאת שמע בין הפיהוקים הארוכים, מניחה את ראשי על הכר, עוצמת בנחת את עיניי הרכות.

ומחייכת.

ומחייכת.

אני מחייכת לאור העובדה שמחר בבוקר אני אחגוג עשרים וארבע שעות שלימות בהם לא חשבתי אפילו פעם אחת על "שידוכים".

ובעצם, זה לא כל כך נורא.

זה אפילו מרגיש טוב.

#   מזל שלא עניתי לסבתא, היא בטח היתה מתקשרת להזכיר לי

     שאני צריכה להפסיק לדאוג כי –

     "דברים טובים מגיעים בהיסח הדעת.."

וזה נכון סבתא , בהיסח הדעת באמת מרגישים הרבה יותר טוב.

בגמרא במסכת תענית נאמר: "אדם שרואה שעמי"ש נמצא בצער ואומר: אלך לבתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי- לא יראה בנחמת הציבור.."

כאשר עם ישראל נלחם מלחמתו בעמלק היה משה רבנו עולה לגבעה ויושב על אבן.         -האם אי אפשר היה לשים תחתיו כר או מחצלת?
עונה מ"ר: היתכן שאשב על כר ועמי"ש נמצא בצרה...?!

אם אנחנו מאמינים ומבינים שהערבים הם רק שליחיו של הקב"ה להכות בנו, להדק עלינו את החגורה, כמו שכתוב בדרשות הר"ן: "כל מה שקורה-קורה למען עמי"ש ובגלל עמי"ש"... ואנו יודעים שאחד מכללי החינוך הם:"אין עונשים אלא אם כן מזהירין.."

אפילו הערבים מייצגים לנו את העובדה והאמונה הזו:

חיזבאללה, נסראללה, זה לא הם-זה הוא!

ה' נמצא בכל המכות הללו, ה' בעצמו מכה בנו ואנחנו פשוט לא קולטים..!

הדבר שמכריע את החזית-הוא העורף! ישנה הלכה שכאשר עובר אדם ליד מקום שנעשה לו נס מברך:"שעשה לי נס.." ובמקום של נס לאבותיו:"נס לאבותיי"...

כתוב שאם רואים את האבן שעליה ישב מ"ר בעת המלחמה צריך לברך על הנס. הרי תמוה הדבר-למה לנו לברך על האבן!? למה לא בעמק-הרי בעמק נעשה הנס, נעשתה המלחמה... מה קשורה האבן!?

אלא- אם הדברים בעורף נעשים נכון- כמו שמתכננים טיל-מכוונים אותו, מסדרים אותו- אז אין פלא שיש פגיעת מטרה מוצלחת. הכל תלוי בעורף, רק שאנחנו לפעמים קצת קשיי עורף... - מ"ר בעצם מנהל את המלחמה בעצמו!

רש"י בפירוש לפס' בשיר השירים: "אחות לנו קטנה...מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה, אם חומה היא....ואם דלת היא....הייתי בעיניו כמוצאת שלום".

המלאכים שואלים: יש לנו אחות קטנה שנקראת כנסת ישראל ואינה בשלה לגאולה...מה נעשה לה, תעזור לנו למסור לה מסר, מה נעשה ביום שידברו עליה- שיקומו עליה וירצו להשמידה... עונה הקב"ה:

אם תבטיח להיות חומה- שמורה, ולא תתן לגויים לחלחל אליה...

אז נבנה עליה – טירת כסף- איתנה וחזקה.

אם דלת היא- נפתחת מבפנים ומבחוץ, נפרצת בקלות, לכל רוח קרה

אז תקבל לוח ארז-עץ.

כנסת ישראל מבטיחה להיות-אני חומה!-!-!

מבואר שהבסיס של הצרות שלנו הוא דלת- מקבל, מכניס, מאבד...שבמהלך ברחוב לפעמים קשה להבין למה איבדנו את צורתנו, כשיוצאים מחוץ ל"גטו" הסמינרי-ישיבתי, מאבדים גם את הדלת...

חז"ל אומרים על הפסוק: "ישלח עזרך מקודש"- אם אדם רוצה עזרה מה', אז כמה שיעשה קודש-כך יקבל עזרה. העזרה של ה' בעת צרה תלויה ברמת-

 קידוש ה' שהוא עושה!

-מה הכוונה בזה? צורת ההנהגה היא מידה כנגד מידה. אם אדם חי ע"פ טבעו הקיים אז גם ה' הולך איתו במצב הקיים בדרך טבעית...אבל אם אדם נלחם עם עצמו, מתמודד מתעלה ועולה וכובש נחלות-מתרומם מעל הטבע שלו-אז הוא ראוי לנס- מעל הטבע!

- - - > בלי נסיים אין לנו סיכוי!

לסיכום,

החיילים שם ואנחנו פה. הם עובדים וגם אנחנו צריכים. אפילו צריכים יותר מהם. אנחנו העורף, אנחנו מכוונים, אנחנו צריכים לשכנע את האלוקים שאנחנו חייבים לנצח, מה שהוא יחליט-זה מה שהחיילים יצליחו ליישם.

החיילים נאבקים באויב הערבי, ואנחנו באויב הפנימי-היצר.

שנינו- מצפים לנס.

אין לנו כח לעוד אבידות,

אין בנו כח לעוד דמעות,

 ואתה אלוקים,  לחם את לוחמינו,

 נקם נקמתנו,

שמע תפילתנו,

גאלינו.

אמן ואמן.




[מטוס קרב?]