-----פניני קריסטל-----

כל משאלת לב היא זרע. ואני חופרת לי גומות ומטמינה בתוכן זרעים קטנים וטריים- ולבי צפייה ותקווה שאזכה לראות במהרה את הופעתו של צמח ירוק, שיפריח בי רוח מחדש.

כל משאלת לב כאשר היא מתבצעת היא בגדר: "מצמיח ישועה". אחד משמותיו של המשיח הוא- "צמח". הקב"ה בכבודו ובעצמו נקרא: "מצמיח קרן ישועה". אין מציאות של צמח שלא קדם לו זרע שנבקע, התקמט, נשחת, נהרס כמעט עד תום... ואנחנו הרי יודעים את תהליכו של הצמח, לאף אחד מאיתנו אין צפייה לכך שהצמח יגדל מן האויר סתם כך... כל מציאות של צמיחה נובעת ממציאות של השחתה. כל אור נוצר מן חושך. תהליך הצמיחה מורכב מהשחתת הזרע, טועה זה שחושב שהצמיחה-היא הגעתו של הגבעול לאויר העולם, כי הגבעול תוצאה של רקבון-תוצאה של זרע מושחת. הרוס. רקוב. תהליך צמיחה= תהליך רקבון.

אנו מביטים בהשתוממות ומגלים שנדמה בעינינו כחורבן גמור של הזרע, ודווקא משם צומח לו פרח יפייפה. שיח. עץ.

החושך בעצמו-נראה מבחיל. מציק. מצער. סופי. כואב- נדמה לפעמים שאנחנו שוחים בים של כאב, תוגה ועוגמת נפש, שהעצב נופל עלינו כמטר של כוכבים...

ואף לא משאלת לב.

אלא שהחושך והכאב והתסכול הוא בעצם עדות גמורה לכך- שאנחנו במהלכו של תהליך של צמיחה. זו הוכחה מוחלטת שהזרע שלנו הולך ומתפתח, שהאור הולך וקרב, שהצמח עומד לצאת...שמשאלת הלב-עומדת להתגשם.

[להתגשם- גשם. על הזרע-  -> צמיחה.]

זה תהליך לא נעים, זה תהליך ארוך, אבל זה לא רע. זה מעולה.

המבט האמתי הוא: זה לא- "גם זו לטובה", אלא- "זה לטובה!!" החושך הוא בעצמו הצמיחה, עד כדי כך- שיום הולדתו של "צמח דוד עבדך", של משיח צדקינו- הוא ביום החורבן בחודש מנחם-אב. החורבן הוא עצמו תחילת הגאולה.

קשה בשידוכים? מתוסכלים מן הזמן? התייבשתם ומחכים לגשם....? זה טוב. זה אומר שאתם בדרך להגשים את עצמכם, אתם בדרך להצמיח לעצמכם פרח יפה וצבעוני, התהליך שעוברים הוא הכרחי וחיובי למען המטרה- מציאת זיווג.

[אולי אם נפסיק להשקות אותו במי-מלח, ונסוך עליו יותר חום ואהבה ואמונה, נראה תוצאות יותר מהר...]

זה הזמן להכין את אתי  החפירה ולהתחיל לחפור גומות, ומותר גם בלחיים...

"כך הולכים השותלים,

רון בלב ואת ביד..."

שבוע טוב, שמעתי שמכינים את המרחבים המוגנים, באמת שאין צורך אני לא יורה קסאמים, אני לא משכנעת אף אחד, ממש לא. להיפך-אנחנו פותחים עכשיו דיון רחב- על למה כן למה לא באיזה גיל ומדוע. על היתרונות, הקושי, ההתמודדות והפחד...

אתה רוצה לעזוב את הישיבה. לא התפלאתי. גם ככה לא תמיד הסתדרת שם. גם ככה תמיד אמרת שזה יותר מדי קשה לך, שנמאס לך לחיות בין ארבע קירות, לפתוח בכל יום את אותו הספר, למלמל אותו ניסוח, להרים את הראש ולשאול את עצמך למה בשנת 2009, אני צריך לשבור ת'ראש על שור שנגח חמור...

בזמן שבחוץ אנשים מתקדמים, מתפתחים, לומדים השכלה כללית, מוציאים אולי תואר, מוצאים עבודה, מפרנסים בכבוד, מרחיבים את המעגל החברתי, מגיעים לתחומים שונים ומגוונים, מעשירים את רמת ההשכלה... מרגישים שהם ממצים את עצמם, את הכישורים שלהם, את התכונות, האם הגמרא מתאימה לכל אחד? איך יכול היה הקב"ה לבוא בדרישה אחידה לכל האנשים ללמוד כל יום כל היום את הגמרא הזו...!?

במה היא תורמת לי?

אני גדל וחי בבית שלא יודעים צמצום מהו, מה אעשה לאחר חתונה, שאני מגיע חסר אמצעים, חסר יכולות לתפקד בזמן אמת, מה יהא על משפחתי?

אני בן עשרים וחמש, עשרים ושבע, עוד לא התחתנתי, נמאס לי לחמם את הכסא, אני מרגיש שאני צריך לשנות אוירה, גם ככה אני לחוץ ומיואש, מרגיש חנוק, אני חייב אויר צח... עד מתי אשב לי פה?!

האם אינזק כשאצא מן החממה-הישיבתית שלי!? האם איני בוגר דיו לדעת להסתדר בעולם הרחב הבין תחומי, לבדי כבר בגיל 23, 24..!?

האם לא שמענו על הפסוק שאומר:"תורה בלי דרך ארץ..." האם החפץ חיים בעצמו לא ניהל מכולת? האם זה פשע?עוון? מיהו בן תורה בכלל?

האם כשאני מרגיש שלא אצליח ללמוד היום, עדיף לשבת ולבהות בשולחן או לנצל את היום לתרומת תועלתית אחרת, כגון: עבודה מזדמנת, ביקור בבית, טיול עם חברים וכו'...

ואיך זה, איך זה שבחיים נתקלים בכ"כ הרבה קרשים בגלגלים, ושורדים. שאני מוכן לעשות צבא, להמר על חיי, אני מוכן לקרוע את עצמי בלימודים אקדמאיים, אני מוכן לעבוד בזעה רבה מבוקר עד ערב, לקחת מורים פרטיים... אבל להשקיע עמל בגמרא.... אולי פעם אחרת.

וכמה מאיתנו בני התורה, יודעים שכעת הם לומדים ונשארים תחת מסגרת הישיבה, בשביל השם הטוב, בשביל לזכות בבחורה מוצלחת, בשביל לעשות את הרושם של "למדנים-רציניים"... כשלמעשה כבר התחלנו לתכנן את מקום העבודה החדש שלנו...

אז מה אתם אומרים?

כן.לא.שחור.לבן.