| נשלח ב-28/12/2008 09:27 |
|
| |
סיפורי צדיקים
ספור משכיל אל הלב מהלב: מסופר על אחד מגדולי המתנגדים, שהיה בז לכל פעולותיו ומעשיו של הבעל שם טוב. יום אחד, כאשר תלמידיו לא הגיעו לבית המדרש, יצא לברר מה עלה בגורלם. הנה רואה את תלמידיו עומדים ומקשיבים לדבריו של הבעל שם טוב, שעומד בככר העיר ומפליא דבריו באזני שומעיו. הרב, משנקלע למצב זה רצה להדיר רגליו משם, אך הנה עוצר הבעל שם טוב מרצף דיבורו ופונה לקהל באמרו, יש לי לספר לכם סיפור: יום אחד היה רב הקהילה צריך להכין דרשה לשבת הגדול. הלך לבית הכנסת, שהיה מעט מרוחק על גבעה. הרב יושב לבד בבית המדרש והנה תוקפו הצמא מאד. לפתע לשמחתו,רואה ילד, שהולך במהרה ליד פתח בית המדרש. ילד, ילד, קורא לו הרב, אך הילד ממשיך ללכת. לאחר מספר דקות חוזר באותה דרך כשבידו כד מלא מים, לשמחתו של הרב. ילד, ילד, צועק הרב. הילד מסתכל על הרב, הרב מתקרב אליו ולפתע מתחיל הילד לרוץ, לברוח. לאחר כעשר דקות שוב עובר אותו הילד בריצה ושוב אותו מקרה חוזר על עצמו. בפעם השלישית רואה הרב את הילד ואומר לעצמו, הפעם לא יערים עלי הילד החוצפן הזה. הסתתר במחבוא, וכשחזר הילד עמד הרב מולו ותפסו במרוצתו בידו וסטר על לחיו. חוצפן שכמוך, התריס בפניו. הילד, בשארית כוחותיו השתחרר מאחיזתו והמשיך בריצתו. והרב מאדים מכעס.למחרת, בסיום הדרשה, פנה הרב לקהילה ואמר. דעו לכם, שיש כאן בקהילתנו ילד חוצפן, שמגיע לו עונש מיוחד על מעשיו. ראוי, שכל האנשים יחנכו את בניהם כראוי. לאחר הדרשה ראה הרב את אביו של הילד ניגש אליו, אך טרם שסיפר לו על מעללי בנו שאל לשלומו. בשמעו את תשובתו נפלו פניו. וכך סיפר לו האיש: אתמול אשתי נפלה למשכב והיא קדחה מחום. יש לה דלקת קרום המוח. אתמול היה הרופא אצלנו וציווה להביא מיד מים בכד. אני שכבר איש חלש אני, שלחתי את בני, שירוץ ויביא מים מהבאר, ובכל פעם שהגיע מיד שלחנוהו שוב. הילד, מרוב אהבתו ודאגתו לאמו רץ ללא הפסק. בסוף כשהרופא אמר שהאמא יצאה מכלל סכנה ואין צורך יותר במים, נפל הילד והתעלף, ועד עכשיו שוכב הוא בבית מתאושש ממאמציו הכבירים. כבוד הרב, האם ראית ילד כה מסור לאביו ואמו? הרב כבש לבו בקרקע נפשו ולא סיפר את המאורעות לאיש.כך עומד ומספר הבעל שם טוב. רואים תלמידיו של הרב המתנגד, שהוא עומד אתם ומקשיב בקשב רב. לאחר הדרשה ניגש הרב לבעל שם טוב ואמר לו: מעולם לא ספרתי סיפור זה לאיש, אף בן אנוש רגיל לא יכול היה לדעת את הקורה, כי הייתי יחידי בבית המדרש. אני רואה, שיש לך רוח הקוד! ש. אי לכ ך, אני מבקש לשאלך מספר שאלות. הזמינו הבעל שם טוב לביתו.כל הלילה ישבו. הרב מקשה והבעל שם טוב מתרץ. הרבה קושיות היו לרב זה וכולם נענו. מלא התפעלות פנה לבעל שם טוב באמרו, על הכל קבלתי תשובה ונחה דעתי, ומסופקת נפשי ממה ששמעה. רק בדבר אחד אני איתן בדעתי וזה מותיר אותי עדיין מנותק ממך, באומרך שאף מגוי ניתן ללמוד. אמר לו הבעל שם טוב, חזור לביתך ובע"ה יאיר הקב"ה פניך. מלא סיפוק מחד, ובספק גדול מאידך הלך לביתו בשעת לילה מאוחרת. בדרכו ראה את הסנדלר הגוי, שעדיין ישב ותיקן נעליים. פנה אליו בפליאה, מדוע אינך הולך לביתך? ענה לו אותו הגוי בהצביעו על פיסת הנר, המאירה את בית מלאכתו - כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. זיק נדלק בעיניו של הרב. הסתובב ופנה בריצה חזרה לבעל שם טוב. בפתח עמד הבעל שם טוב במלוא הדרו, שחיוך אבהי מלא אהבה נסוך על פניו. קבלני כחסידך, ביקש במלוא השפלות והענוה אותו רב, שהיה לשנים מגדולי חסידיו של הבעל שם טוב.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2008 14:13 |
|
| |
אהבתי תמשיך תביא לנו עוד סיפורים אין כמו סיפור חסידי טוב כדי לחמם את הלב.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2008 14:49 |
|
| |
| מקור השיר "הקדוש ברוך הוא - אנחנו אוהבים אותך" |
י"ז באדר ב' תשס"ג
|
כתב: רפאל בן ישראל
ראיתי שמופיע באתר "חסידיסק" השיר "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך" והמקור, אללי לי, "מונה רוזנלבום".
אז תרשו לי לספר לכם מה מקור השיר הזה, שכבש, לא לזמן מועט, את הבמה.
השנה: תשס"א (או תש"ס, איני זוכר במדויק). המקום: עיירה קטנה, נידחת ומאובקת בערבות אוקראינה - אומן. המקום המדויק: ציונו של רבי נחמן מברסלב. הנוכחים: חסידי ברסלב באלפיהם. האירוע: תשליך.
כולם נקבצו ובאו, כל עולי הקיבוץ הקדוש באומן, לנהר החוצה את העיירה אומן, כדי להשליך במצולות נהר כל חטאיהם. הנהר כולו מוקף ו"מוצף" ביהודים, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין מלבושיהם שווים, והעין צופה במלא הדרו של מגוון הלבוש היהודי. מהספודיק הגוראי, דרך הכיפה הסרוגה - הצמודה לחולצה לבנה ולסנדלים תנ"כיות שלצורך הענין הוחלפו במגפיים ועד שטריימל וקפטי"ן. ועוטי שיראין עומדים שם למעלה מ-10,000 יהודים, שכל רצונם הוא להתקרב לבורא.
קבוצות קבוצות, כתות כתות, הם עומדים שם. ולאחר סיום, פורצת - כמנהג חסידי ברסלב - השירה, מקיפה את האלפים כמן אלקטרו מגנט שמימי לוכד את כולם. והגוים מביטים אחוזי פליאה על היהודים המוזרים האלה, הם כבר נואשו מלהבין אותם, אין סיכוי.
ובין האלפים, ניצב יהודי יקר, צדיק ועניו ושמו הרב שלום סבג. אותו הרב סבג מדרי שכונת פרדס כץ הוא, ויודעי דבר - יודעים דבר או שניים על שכונה זו. אחרים היו אולי חוששים לעשות משהו בשכונה הזו, אבל לא הרב סבג, הוא, שאומרים שיצא בעצמו מהיכן שהיה, התקרב לברסלב על ידי שני צדיקי עולם. הראשון היה הרב זאב חשין, מראשוני המחזירים בתשובה בדור הקודם והשני היה מוכר יותר: "הסבא" מכנים את מי ששמו היה רבי ישראל דב אודסר זצ"ל.
והוא, העוסק בקירוב לבבות ונשמות עשוקות לאביהם שבשמים, שם, דווקא שם, בפרדס כץ, מביא איתו מדי שנה את אותם נשמות יקרות שמצפות לגאולתן - לאומן. כמובן, גם בראש השנה.
והדרך, שכאשר יאמר הרב סבג את פרקי "תיקון הכללי", לא יאמרם בנחת וביובש, כי אם בניגון ובנעימה (כפי שמורה "ספר חסידים") שובת לב, כל בני החבורה יחד, בקול נעים בגילת ורנן מעלים בני החבורה את פרקי התהלים שבתיקון הכללי אל בוראם. ולאחר תיקון הכללי ולאחר התפילה הקצרה שמופיעה אחריה (תפילה עצומה, אגב) מנהגם הוא לפצוח בריקוד סוער ובשירה עצומה.
אותה שנה, החלו בני החבורה לשיר "וטהר ליבנו לעבדך באמת", בניגון העממי הידוע, אבל אחד מהם - ועד היום אין ידוע מי הוא - שליבו בער לבוראו בתבערה שאחר תפילה לאלקים, החל לצעוק "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", והם אהבו אותו, והם הלבישו את הניגון על המילים ואת המילים על הלב והשליטו לרגע - רק לרגע - את המח על הלב, כדי לתת ללב אפשרות להביע את אהבתו לבורא עולם.
וקולותיה של אותה שירה, שהתחילו בחבורה קטנה אחר תיקון הכללי וגדלו לאחר "תשליך, נשמעו מקצה העולם ועד קצהו, שעל כן נשמע השיר בשנה שלאחר מכן בכל פינה בעולם ובכמה וכמה שפות.
וכאשר תשירו את השיר, זכרו נא את אותם יהודים, פשוטים, תמימים, שאינם יודעים יותר מדי יהדות מהי, שכן רק אמש נודע להם שיש יהדות, אבל ליבם כוסף, ליבם מתגעגע לבורא עולם, ליבם צועק לבורא שישיבם אליו ומעל הכל, ליבם גדוש אהבה, תמימה ואמיתית, לבורא עולם.
ומי שיודע אהבה אמיתית מהי, יחוש את מלא עצמתו של השיר, הכל כך פשוט - הכל כך מלא וגדוש.
הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך! פשוט, כך. בלי סודות, בלי מילים ארמיות קשות להבנה, בלי גרטל ומלבש עליון ובלי נטילת ידיים או רצינות אינסטינקטיבית של לפני תפילה, רק לב יהודי, פשוט ותמים - שכל כולו אהבה לבורא.
ולו זכיתי לדרגת תמימות שאליה הגיעו אותם יהודים בשאגם את אהבתם לבורא - אשרי וטוב לי.
לענין תפילה אומר רבי נחמן שצריך למצא גם דרכים חדשות להתפלל - מעבר לתפילות שקבעו חז"ל. וכל כך למה? היצר הרע, שעוקב אחרי תפילותינו כדי להפריעם, כבר מכיר את כל הדרכים הרשמיות המובילות אל כסא הכבוד. על כן, אם אנו רוצים שתתקבלנה תפילותנו, עלינו לחתור חתירות חדשות, לסלול "דרכי בורמה" חדשות מהן היצר לא יודע, כך נוכל להגיע לבורא - הנצור כביכול - ומצפה לתפילותינו.
ומשום מה אני בטוח, שכמו מתנתו של אותו רועה שלא ידע כלום, לכן נתן לבורא קולות פעיה ו"סלטות", ששימחו את הבורא לאין שיעור - יותר מתפילתו של הבעל שם טוב, אני בטוח שגם קולות "פעיה" אלה, שאולי אין בהן עמקות וגם לא עושר מילולי - הבורא מתענג עליהן ומשתעשע בהן עד אין סוף.
אנחנו נוהגים לזלזל בתמימות ובפשיטות. אנחנו אוהבים את הפלפול, את העמקנות (ואנחנו זה אני, שהרי איני יודע מה איתכם), אנחנו בזים אולי לממי שצועק - מכל הלב - "אבל מה תרנגולת שכמוני יכולה לתת לך? קוקוריקו" - (תודו שאתם צוחקים כעת...)
הבורא "קצת" שונה מאיתנו. הוא - אוהב את זה, מאד!
וסליחה על הנאום.
|
תוקן על ידי המשקיף ב- 28/12/2008 14:59:09
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2008 15:31 |
|
| |
"רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל היה, מהפך בזכותם, ומחבבם על אביהם שבשמים. פעם אחת, בערב פסח לאחר חצות, אמר לשמשו "בוא ונצא אל השוק".
יצאו ופגעו בגוי שממבריחי המכס היה. "יש לך" שואלו רבי יצחק "בד המגיע מחוץ לארץ?" "יש" משיב הגוי.
"כמה מטרים של בד" ממשיך ושואל רבי יצחק "יש ברשותך?" כמה שלבך חפץ" עונה אותו גוי.
נפטר הימנו רבי לוי יצחק, הלך ופגע באדם מישראל. שאל אותו: "יש לך חמץ?"
"חמץ?" נרתע הלה "ל
"רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל היה, מהפך בזכותם, ומחבבם על אביהם שבשמים. פעם אחת, בערב פסח לאחר חצות, אמר לשמשו "בוא ונצא אל השוק".
יצאו ופגעו בגוי שממבריחי המכס היה. "יש לך" שואלו רבי יצחק "בד המגיע מחוץ לארץ?" "יש" משיב הגוי.
"כמה מטרים של בד" ממשיך ושואל רבי יצחק "יש ברשותך?" כמה שלבך חפץ" עונה אותו גוי.
נפטר הימנו רבי לוי יצחק, הלך ופגע באדם מישראל. שאל אותו: "יש לך חמץ?"
"חמץ?" נרתע הלה "לא תהא כזאת בישראל, שהרי לאחר שעה שישית כעת"
פגע ביהודי שני ושאלו: "יש לך חמץ?"
"מה סח רבנו" משיב הלה "חמץ בשעה כזו? כלום יצאתי חלילה מכלל ישראל?"
נשא רבי לוי יצחק את עיניו כלפי מעלה ואמר: "רבון העולמים, הבט משמים וראה את עמך ישראל, כמה חרדים הם על דבריך וזהירים במצוותך. קיסר רוסיה מלך אדיר הוא, כמה שרים, שוטרים ושופטים, ובתי כלא יש ברשותו. חיילים העמיד על הגבולות, שלא להכניס סחורה תוצרת חוץ ואף על פי כן מכניסים כל מיני סחורות ומצויות הן למכירה בשוק. ואתה כתבת עלינו בתורתך 'לא יראה לך חמץ' ואין שוטר ואין נוטר, ובערב פסח מבעוד יום לא יראה ולא ימצא משהו חמץ בכל גבול ישראל..."
א תהא כזאת בישראל, שהרי לאחר שעה שישית כעת"
פגע ביהודי שני ושאלו: "יש לך חמץ?"
"מה סח רבנו" משיב הלה "חמץ בשעה כזו? כלום יצאתי חלילה מכלל ישראל?"
נשא רבי לוי יצחק את עיניו כלפי מעלה ואמר: "רבון העולמים, הבט משמים וראה את עמך ישראל, כמה חרדים הם על דבריך וזהירים במצוותך. קיסר רוסיה מלך אדיר הוא, כמה שרים, שוטרים ושופטים, ובתי כלא יש ברשותו. חיילים העמיד על הגבולות, שלא להכניס סחורה תוצרת חוץ ואף על פי כן מכניסים כל מיני סחורות ומצויות הן למכירה בשוק. ואתה כתבת עלינו בתורתך 'לא יראה לך חמץ' ואין שוטר ואין נוטר, ובערב פסח מבעוד יום לא יראה ולא ימצא משהו חמץ בכל גבול ישראל..."
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 08:01 |
|
| |
מספרים על רבינו האדמו''ר הקדוש רבי אלעזר אבוחצירה שליט''א שפעם הלך אליו אחד מחסידיו לבקש ברכה מהרב. התור היה ארוך והחסיד יצא מבית הרב בשעה 2.00 בלילה. מאחר וריכבו לא היה תקין כ''כ וגם לא הצליח להתניע את רכבו החליט להשאר ברכב ולמחרת לחזור למחוז חפצו בתל אביב. אחרי שעה יוצא הרב עם מלוויו לביתו ורואה את החסיד, אומר לו הרב למה כבודו מחכה כאן. סיפר לו אמר לו הרב תיסע לשלום הבייתה. ההוא מתניע את רכבו וראה זה פלא האוטו מציית ומתניע. כך הוא נוסע כמה ק''מ ללא אורות, ללא מסמכים ורואה בצד הדרך שוטר על אופנוע מאותת לו לעצור בצד הדרך. כמובן שהחסיד הזה מרגיש לא כ''כ בנוח עם זה. השוטר אמר לו מה אתה עושה בשעה כזו ללא אורות וללא רשיונות? סיפר לו שהיה אצל האדמו''ר ורצה להשאר עד הבוקר, רק שהרב ציווה עליו לנסוע עכשיו לביתו למרות מצבו. אמר לו השוטר תבוא אחריי אני אכוון אותך לביתך ומחר תבוא למשטרת התנועה ביפו ושם תציג רשיונות וכו'. נתן לו השוטר פרטים מזהים שלו וכיוון אותו לדרכו עד הבית. למחרת לקח החסיד זר פרחים ונסע למשטרת יפו. שאל מהיומנאי על השוטר הנ''ל לפי הפרטים שנתן לו והתברר לו שמעולם לא היה ולא נברא שוטר העונה לפרטים הללו: ומסתמא היה זה שליח מהשמים שנברא ע''י המצוה הזו של שימוש תלמידי חכמים!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 08:06 |
|
| |
אוח... ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים שיש לו צדיקים כאלו חיזקת אותי יישר כוח
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 10:09 |
|
| |
פעם אחת נכנס הרב מפוניבז' זצוק''ל למרן החזון איש זיע''א ושאל אותו האם לעשות ביטוח לישיבה מפני שריפות או הפצצות. ענה לו החזון איש שאין צורך לעשות שום ביטוח שהרי הישיבה מבוטחת כל זמן שרבי אלעזר נמצא בה. ואכן לא קרה דבר בישיבה כל זמן שרבי אלעזר היה קיים. שבוע לאחר פטירתו פרצה שריפה בישיבה. מי היה אותו רבי אלעזר? הוא היה תלמיד חכם מופלג וצדיק נשגב, משרידי חכמי קלם. שקבע מקומו בישיבת פוניבז' ובה גם היו מגוריו. מידי שבת בשבתו היה לומד מסכתות שבת ועירובין בעל פה. אך ידע להצניע את גדלותו, לעת זקנתו התחילו לגלות קצת מגדלותו. מעולם לא שכב לישון על מיטתו אלא היה יושב על מיטתו ולומד. ומפעם לפעם היה משעין ראשו על מקלו ומתנמנם, ומשניעור היה חוזר מיד ללימודו. כשגברה עליו חולשתו בימי הזקנה באו בחורים לסייע לו במקצת ולא עלה על דעתם שהוא אינו ישן בשכיבה על מיטתו. וכשרצו לקפל את רגליו כדי שישכב גער בהם ואמר אין לי זמן לישון במיטה. כשנכנסים למיטה ישנים הרבה. ואני אין לי זמן לכך. אבל אם נשענים על המקל ישנים כמה שצריכים באמת!!!: (הלואי שהלימוד שלנו היה כמו השינה שלו:) עוד ספרו עליו שפעם בערב יום הכיפורים פגש את החזון איש זיע''א ובקש ממנו לברך אותו שיזכה לחזור בתשובה שלימה. אמר לו החזון איש שאין לו על מה לחזור:
* הרב מטשעבין זצוק''ל נהג לבחון בשבת ילדים משכונת ''שערי חסד'' על מה שלמדו במשך השבוע. באחת השבתות התדפק אחד הילדים על דלתו של הרב. מאחר והדלת לא נפתחה הקיש על הדלת עוד כמה פעמים עד שהאדמו''ר זצוק''ל פתח לו. כאשר שאל את הילד לרצונו ענה הילד שהוא מבקש השהרב יבחן אותו במסכת בבא מציעא, העיר לו הרב בנחת: בני, אם מקישים בדלת פעם ופעמיים ולא פותחים - צריך לחשוב שאולי שכב בעל הבית לנוח. הקשה הילד בתמימות מה? הרב ישן בשבת?? אמר הרב זצוק''ל שמאז לא ישן עוד בימי השבת!!!
* הצדיק רבי יוסף שלמה הורביץ זצ''ל היה דמות מיוחדת במינה, לאחר השואה הגיע לישיבת פוניבז' גלמוד וערירי וחי כל ימיו בישיבה הקדושה והיה לומד תמיד בעמידה. גם בשעות הקטנות של הלילה, והנה לילה אחד הבחינו הבחורים כי רבי יוסף שלמה לא עלה לישיבה ללמוד. והבינו מייד שיש סיבה רצינית לכך, הלכו והביאו רופא לבדוק אותו ואמנם אבחנת הרופא היתה שמצבו קשה ונותרו לו שעות ספורות לחייו. הלכו הבחורים וספרו זאת למשגיח רבי יחזקאל לווינשטין זצוק''ל. המשגיח קם מייד והלך לחדרו של רבי יוסף שלמה. והנה מצאו שהוא יושב ועוסק בתורה בשעותיו האחרונות, נכנס איתו לשיחה ותוך כדי דיבור אמר לו הרי כלל הוא בידנו שאין אדם שיודע את עיתו, אם כן עדיף שיעלה על מיטתו: הבין רבי יוסף שלמה את כוונתו של המשגיח וענה לו: אל ידאג, יש לי עוד כמה שעות כדי ללמוד ולחטוף פה בעולם הזה. וכאשר ארגיש שהגיע הזמן אעלה על מיטתי כדי שלא אתבזה בנפילה מן הכסא כמו שהרב חושש. ואכן נפרדו לשלום. זה היה בשעה שמונה בערב, רבי יוסף שלמה היה אז בגיל תשעים ושלש!! ומכל מקום כמה שעות לפני פטירתו עוד ישב על כסא ולמד!!! והנה בשעה אחת אחר חצות הלילה קם מכסאו נכנס למיטה אמר שמע ישראל ומסר את נשמתו ליוצרה!!!
* מסופר על מרן שליט''א אביר הרועים, שר התורה פאר הדור והדרו שהעיר פעם את אחד מבניו לתפילת שחרית ביום ראשון, אמר לו הבן אבא אני עייף אקום בע''ה למניין השני, אמר לו מרן שליט''א תאמין לי שגם אני עייף שלא ישנתי מיום שישי עד עכשיו. אמר לו הבן אבא למה לא ישנת?? אמר לו מרן שליט''א שכחתי לישון הייתי שקוע בסוגיה מסויימת ושכחתי לישון: אנחנו לפעמים שוכחים ללמוד: ומעניין שלעולם לא שוכחים לאכול: ואילו מרן שכח לישון!!!
* על רבי סלמן מוצפי זצוק''ל וזכותו תגן עלינו אמן. מסופר שבבואו לירושלים לא הסכים ללמוד במסגרת של כולל או ישיבה, כיוון שלא הסכים שהשעון יקבע את זמני הלימוד שלו. איך אפשר לקבוע מראש שעות למנוחה ואכילה ואיך אפשר להפסיק את הלימוד בגלל השעון??
* רבי אלחנן וסרמן הי''ד זצוק''ל והרב כהנמן מפונובי'ז למדו יחד אצל החפץ חיים זיע''א. על שלוש השנים שהיו חברותא אמר פעם הרב מפונוביז' שיוכל לתת דין וחשבון בשמיים שודאי לא היה בהם שום ביטול תורה. מספר הרב על אותה תקופה שפעם קיבל רבי אלחנן מברק שאשתו חולה והוא מתבקש לנסוע הבייתה. הלך רבי אלחנן לשאול את ראש הישיבה החפץ חיים מה לעשות?? אמר לו הח''ח רק דבר אחד, אתה רופא?? ומזה הבין רבי אלחנן את התשובה.
כעבור זמן מסויים קיבל רבי אלחנן מברק שאשתו ילדה במזל טוב בן, בירך הטוב והמטיב והמשיך ללמוד. לאחר שסיימו ללמוד הלך לחפץ חיים לשאול אותו מה עושים, אמר לו הח''ח אתה המוהל?? והבין מזה שאין לנסוע לברית, ואכן נשאר בישיבה.
* ד''ר קוק היה רופא כירוג ידוע בירושלים והוא סיפר על מה שקרה לו עם רבי אהרון הכהן זצ''ל אחד מראשי ישיבת חברון, פעם נוצר לו לרבי אהרון פצע עמוק בכתיפו עד שהיו צריכים לנתח אותו, אבל כיוון שהיה אדם חלש מאוד וכולו עור ועצמות, חששו שאם ירדימו אותו שוב לא יתעורר, ומצד שני חייבים לבצע את הניתוח. סיפר הד''ר את הספק שיש לו לרב, והשיב רבי אהרון אין צורך בהרדמה אתה רק תגיד לי מתי מתחיל הניתוח והכל יהיה בסדר, סיפר ד''ר קוק עד היום אני לא יכול להאמין, איך אדם מסוגל לעמוד ביסורים כאלה בלי להרגיש, כששאל אותו הרופא לאחר הניתוח איך לא הרגיש, אמר לו הרב שהיה כל כך שקוע בדברי תורה ובלימוד הגמרא עד שהיה צריך לשאול אם הניתוח נגמר!!
* רבינו הסטייפלר זצוק''ל אמר פעם לבן תורה תדע לך שמה שאנו לומדים תורה רק בשביל דבר אחד בלבד: שאחרי 120 שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם אין חשיבות ואין שום עניין שבעולם, לא רכוש ולא נכסים, ולא שום דבר, רק דבר אחד ויחיד תורה, ושם כל המשא ומתן רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד על ידיעותיו בתורה, ויאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית וכל התורה שאדם לומד כל ימי חייו צריך להיות רק לתכלית זו: שלא יבוש ולא יכלם לעולם ועד בעולם הנצחי.
* סיפר פעם מרן שליט''א מאור עינינו בשידורי הלויין על ראש ישיבה אחד שבכל יום היה מגיע מאוחר לביתו אחרי כל הסדרים של הישיבה ואשתו הייתה ממתינה לו עם ארוחת ערב כדי שהרב יאכל אחרי יום של עמל ויגיעה בתורה. פעם אמר לה הרב אל תחכי לי עד מאוחר תניחי את הקדירה עם האוכל ואני אבוא ואחמם ואוכל. למחרת השאירה הרבנית קדירה של תבשיל על הגז כדי שהרב יבוא ויאכל, בלילה כשחזר הרב מהישיבה היה כל כך שקוע ברמב''ם מסויים, הדליק את הגז וחימם. היו שתי קדירות על הגז אחד של תנשיל והשני של עמילן לרחיצת הבגדים. טבל את הפת ואכל: למחרת ראתה הרבנית את קדירת האוכל מלאה ואילו קדרת העמילן היתה כמעט ריקה. לאחר התפילה שב ראש הישיבה הביתה, שאלה אותו הרבנית מה אכל הרב אמש?? אמר לה אכלתי. לא היה חמוץ לא היה מתוק: אמרה לו זו היתה קדירת הכביסה שאכל הרב: מרוב עמקות ושקידה בתורה אכל ולא ידע מה אכל:
* וכן מסופר על הרב שך זצוק''ל שפעם הרבנית חלתה ובקשה ממנו לבשל לה דייסא. שם הרב את הקדירה על הגז והחל לערבב ובידו השניה אחז בנמרא. הוא מערבב ומערבב עד שנשרפה הקדירה ועדיין לא הניח תלמודו מידו עד שנכנס אחד השכנים שהריח ריח שריפה וחשב שהבית עולה בלהבות!!
* מסופר על רבי זלמן אחיו של רבי חיים מוולאז'ין שהיה אוהב שירה ופיוט ופעם שרבי חיים חיתן את בנו הזמין את אחיו רבי זלמן בכוונה כשעתיים לפני החופה. וכן את התזמורת המשובחת ביותר ונתן להם הוראה לשמח את רבי זלמן בנעימות נפלאות כאשר אהב. הנגנים הגיעו כמוסכם והחלו להראות את כוחם בנגינה והרעישו עולמות ורבי זלמן ישב ללמוד והתעמק בלימודו, לאחר החתונה שאל את אחיו רבי חיים מה עם התזמורת שהבטחת ?למה לא הגיעו??
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 12:40 |
|
| |
נועם, כל הכבוד, בשבת קראתי "סיפורי מעשיות" ואמרתי לעצמי שאתחיל להביא לפורום שלי
מהסיפורים הנפלאים האלה. ופתאום ראיתי את האשכול כאן.
אומרים שצדיקים גדולים מטבלים בשיעורים שלהם מעשיות, כדי שתלמידים יבינו יותר טוב את
ההלכות ושיעורי המידות. כולנו אוהבים סיפורים מאז היינו ילדים קטנים, התכונה הזאת נשארה
טבועה בנו, לכן קראתי שהשם מאד אוהב כשצדיק מספר סיפורים לתלמידיו.
ישר כח שאתה מביא את הדברים האלה לפורום. תבורך !!!!
תוקן על ידי 3ברית ב- 22/03/2009 12:36:08
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 20:11 |
|
| |
בבית-הכנסת הישן, על-שם רבי יהודה החסיד, בעיר-העתיקה בירושלים - המכונה 'החורבה' - היו נוהגים פעם לערוך קידוש בכל ליל-שבת והבדלה בצאתה. מנהג זה בוטל בגלל מעשה שהיה.
בירושלים חי מומר אחד, יהודי שהמיר את דתו והפך מוסלמי. הוא שנא מאוד את אחיו היהודים ושש על כל הזדמנות להתנכל להם.
לקראת חג הפסח החליט הלה להעליל על כל היהודים 'עלילת דם'. הוא ידע שמדי יום שישי, לפני הדלקת הנרות, מביא השמש לבית-הכנסת בקבוק יין אדום ומניחו בארון הקודש. עובדה זו הולידה במוחו האפל את תוכנית המזימה.
בליל שבת, לאחר שהיהודים עזבו את בית-הכנסת ופנו איש לביתו לערוך את סעודת השבת, התגנב המומר לבית הכנסת. בצעדים מהירים ובטוחים פנה לעבר ארון-הקודש. אחרי דקות ספורות חמק מבית הכנסת כשבידו בקבוק יין אדום. בארון-הקודש השאיר בקבוק אחר, מלא אף הוא בנוזל אדום - דם!
שמח וטוב לב הגיע לביתו, כשהוא בטוח בהצלחתו. בעיני-רוחו כבר ראה את האסון הכבד שהמיט על היהודים, וגם את השכר ההגון שיעניק לו השליט הטורקי.
אך שומר ישראל לא ינום ולא יישן. בליל-שבת, בשעה שהכול נמו את שנתם, ראה השמש הזקן של בית-הכנסת בחלומו מחזה שהשאירו רועד מהתרגשות. איש זקן, בעל פנים מאירות, הופיע בחלומו וקרא לעברו: "קום! בית-הכנסת בוער! רוץ לכבות את הדליקה!".
החלום נראה היה כה מוחשי, עד שהשמש קפץ ממיטתו בבהלה ורץ במהירות לעבר בית הכנסת. שמחתו היתה רבה כשנוכח שבית הכנסת עומד יציב על תילו ואין זכר וסימן לשריפה כלשהי. "חלומות שווא ידברון", אמר בליבו. אך מכל-מקום החליט להיכנס לבית-הכנסת ולבדוק אם הכול כשורה. תחושה בלתי-ברורה בליבו לא הניחה לו לשוב מיד על עקביו.
השמש נכנס לבית-הכנסת הריק והדומם, הביט כה וכה, ונראה היה לו כי הכול עומד על מקומו. כשעמד כבר לעזוב את בית-הכנסת הבחין לפתע, כי הפרוכת של ארון- הקודש מוסטת קימעא. "מוזר", חלף הרהור במוחו. "הן אני עצמי יישרתי אותה בטרם נעלתי את שערי בית- הכנסת".
בצעדים מהירים ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. הרגשת הקלה הציפה את ליבו. ברוך- השם, כל ספרי התורה נמצאים במקומם, כפי שהשאירם ביום האתמול. "סתם דמיונות", חשב השמש וכבר רצה לסגור את הארון, כאשר נפל מבטו על בקבוק היין. מבלי-משים נטל את הבקבוק בידו, חלץ את הפקק ו...הריח.
אימה נוראה שיתקה את איבריו. מהבקבוק שהיה אמור להכיל יין לקידוש ולהבדלה נדף ריח מחריד של דם!
בחושיו הבריאים הבין השמש כי נרקמת כאן איזו עלילה נוראה. הוא סילק את הבקבוק ורץ במהירות לביתו להביא בקבוק אחר של יין, אותו הניח בארון-הקודש כהרגלו. עתה שב לביתו רגוע.
בשבת בבוקר, בשעה שציבור המתפללים עמד בעיצומה של קריאת התורה, נשמע שאון מוזר מכיוון הכניסה לבית-הכנסת. לפתע התפרץ המומר לבית-הכנסת ובעיקבותיו פלוגת חיילים מזויינים בלוויית השליט המקומי.
חרדה אחזה בכל הקהל. השליט ציווה על המתפללים לא לזוז איש ממקומו, ולחייליו הורה לערוך חיפוש מדוקדק בכל בית-הכנסת. תוך כדי החיפוש הוביל המומר את החיילים לעבר ארון-הקודש וכשנפתח - שלף במהירות את בקבוק היין וקרא בתרועת ניצחון: "הנה! זהו הדם שבו משתמשים היהודים למטרותיהם האפילות!"
השליט נטל את הבקבוק, חלץ את הפקק והריח. ארשת תימהון נראתה על פניו. הוא משך בכתפיו והחזיר את הבקבוק למומר כאינו מבין מה הלה רוצה ממנו.
המומר הריח אף הוא. אין ספק, הבקבוק הדיף ריח טוב של יין טרי. פניו חוורו, ברכיו פקו. "אני לא מבין, לא מבין", מלמלו שפתיו.
השליט הביט בו בעיניים שאינן מבשרות טובות. "אני דורש ממך הסבר על מה שקורה כאן", הרעים עליו בקולו. המומר נפל לרגלי השליט והתחנן על נפשו. "רציתי קצת להתל ביהודים הכופרים, אבל אלוקיהם עשה להם נס", ייבב.
"איזה עלילה שפלה טפלת על היהודים!", רתח השליט מזעם. "שמת אותי ללעג ולקלס לעיני כול! תלו מייד את בן הבלייעל", פקד על חייליו.
השליט התנצל באוזני ציבור המתפללים על ההתנפלות הגסה. הוא הבטיח שיותר לא יילך שולל אחר דברי עלילה. אם יבוא מישהו שידבר סרה ביהודים - יותז ראשו בלי חקירות ודרישות. כפיצוי על הצער והבזיון שנגרם ליהודים, פטר את כל הקהילה מתשלום מיסים למשך כל השנה הקרובה.
במוצאי אותה שבת לא נערכה הבדלה בבית הכנסת. בקבוק היין הפך ליין-נסך לאחר שנגעו בו ידי הגויים. כשסיפר השמש לרב על הדרך הפלאית שבאמצעותה שמר הקב"ה על צאן מרעיתו, תיקן הרב תקנה ששוב לא יכניסו לבית-הכנסת יין כלל. מאז לא עשו עוד לא קידוש ולא הבדלה בבית-הכנסת.
יהודי ירושלים ידעו לספר עוד שנים רבות, כיצד בא רבי יהודה החסיד אל השמש הזקן בחלום, כדי להתריע על האסון ולהציל את הקהילה היהודית מפגיעה.
תוקן על ידי שניארב ב- 22/03/2009 20:42:50
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 20:50 |
|
| |
קראו קודם את הסיפור הקודם
|
|
יהודי העיירה ליאוזנה (שנתפרסמה לימים כעיר מגוריו של רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן-ערוך) אמנם שמעו על עלילות-דם שהתרחשו במקומות אחרים, אך לגביהם לא יצאו הדברים מגדר שמועות.
זו היתה עיירה שקטה ושלווה. היחסים בין הגויים ליהודים היו של ידידות ושלום. יהודים וגויים סחרו אלה עם אלה, ולא אחת היו השכנים הגויים סועדים על שולחנם של היהודים בימי שבת וחג.
המיפנה חל כשהגיע כומר חדש לעיירה, שונא-ישראל מושבע. "היהודים שונאים אותנו, בזים לנו ורוצים בדמנו!", היה זועק בכנסייתו לפני המוני המאזינים הנבערים, "מאז מסרו את משיחנו לצליבה, הם מתנכלים לנו!".
בתחילה קיבלו התושבים הגויים את דברי ההסתה במשיכת-כתף. לא היתה להם שום עילה להפר את יחסי הידידות עם היהודים, וטענת הכומר, שהיהודים רוצים בדמם של הנוצרים, לא נתקבלה על דעתם. אך חזקה על תעמולה שהיא פועלת את פעולתה, ואט-אט החלו הדברים למצוא מקום בלב הגויים הפשוטים והתמימים.
לקראת הפסח הגביר הכומר את נאומי ההסתה. הוא הזהיר את מאזיניו לשמור בשבע עיניים על ילדיהם, לבל יחטפום היהודים. ויום אחד הטיל הכומר פצצה: "בכפר הסמוך חטפו היהודים השבוע ילד משלנו, שה נוצרי תמים! הוא עומד להישחט בכל יום, כדי למהול את דמו בעיסת המצות שלהם"...
השמועה הנוראה פשטה בעיירה. גויים, שהיו מיודדים עם יהודים, החלו להביט בהם במשטמה. חנויות היהודים נסגרו. אימת פוגרום ריחפה על היהודים. בלילה התפרצו שוטרים לבתי שני יהודים, שעל-פי 'עדויות' היו האשמים בחטיפת הילד, ועצרו אותם.
רב הקהילה, ר' שמאי, וראשי הקהילה הוזמנו למשטרה. גם הכומר עמד שם, מביט בעיניים בוערות משנאה על היהודים. "האשמים בחטיפת הילד אמנם נעצרו", אמר מפקד המשטרה, "אבל הילד טרם הוחזר. עליכם להחזירו מיד. אם לאו - לא נוכל לשלוט בהמון! אנשי העיר ינקמו בכם נקמה נוראה!".
היהודים הסתגרו בבתיהם רועדים מפני הבאות. שמחת החיים הושבתה. רב העיר הכריז על תענית של שלושה ימים. הוא קרא ליהודי העיר להתכנס בבית-המדרש ולקרוא תהילים. לאחר מנחה אמר הקהל וידוי ואז קמו הרב ובית-דינו, דמעות בעיניהם, והכריזו חרם על אלה שהעלימו את הילד הנוצרי וטפלו את העלילה הבזויה.
ביום ראשון יצא הכומר שמח לכנסייתו. סוף-סוף עלה זממו בידו, והפוגרום הגדול עומד להיפתח. "המשטרה אינה מצליחה למצוא את הילד!", שילהב את הרוחות, "עלינו להכריח את היהודים לגלות היכן החביאו אותו! עוד מעט יגיע הפסח שלהם, והם ישחטוהו! יש להציל את הילד ולנקום בהם! לטבוח בהם!"...
עוד רגע והקהל היה יוצא לטבוח ביהודים כמצוות הכומר, ולפתע קם איכר אחד וביקש לדבר. "כבוד הכומר!", גמגם האיכר, "אתה זוכר את החבר שלי, ואצק? כשהיה חולה מאוד, הבטחת לו שאם יחביא ילד, תדאג שיעלה לאחר מותו ישר לגן- עדן. החבר שלי קיים את ההבטחה שלו, ואמש מת. הוא ביקש להזכיר לך לדאוג שהוא באמת יעלה לגן-עדן"...
הכומר התבלבל לרגע, אך מיד התעשת וצעק: "מה השיכור הזה מבלבל את ראשנו בדברי הבל? חוצפה שכזאת: לבוא שיכור לכנסייה! החוצה מיד!".
האיכר המסכן, שלא הבין מדוע גער בו הכומר, עמד מחוץ לכנסייה, וחזר וסיפר את סיפורו לסקרנים. בתוך ההמון היה גם שוטר, ודברי האיכר עוררו חשד בלבו. הוא ביקש ממנו פרטים על מקום מגוריו של ואצק, ויצא לשם עם עמיתו. שם נמצא הילד שלם ובריא. השוטרים מיהרו עמו אל הכנסייה, והגיעו בדיוק לקראת תום התפילה.
כשראה את הילד והשוטרים, נבהל הכומר. הוא החל להצטלב ולגמגם שהיהודים אמנם חטפו את הילד, אך כשראו שמזימתם אינה מצליחה, החליטו להחזירו; ומכיוון שפחדו להחזירו בגלוי, שיחדו את השוטרים שיחזירו את הילד...
הקהל כבר היה מבולבל לגמרי. ואז קם מפקד המשטרה וקרא: "הכומר אינו דובר אמת. לא היהודים חטפו את הילד, אלא ואצק, במצוות הכומר. היהודים חפים מכל פשע, ומי שיעז לגעת בהם לרעה, ייענש בכל חומרת הדין!".
בינתיים ישבו יהודי ליאוזנה בבית-המדרש וקראו תהילים, בתחנונים לקב"ה שיצילם מן הסכנה המרחפת על ראשם. ופתאום הגיעו לבית-הכנסת מפקד המשטרה ושוטרים אחדים, ועמהם שני היהודים העצורים. היהודים חשבו שעומדים לתלות עכשיו את השניים, והזעקות עלו למרומים.
מפקד המשטרה הרגיע את הקהל וסיפר כיצד נתגלתה האמת וכיצד הופרה עלילת-הדם. הוא הבטיח להם, שהמשטרה תגן עליהם מכל התנכלות.
הכומר, שקלונו נתגלה ברבים, חלה ונפל למשכב. שבועיים התפתל במכאוביו על ערש-דווי, עד שמת בייסורים נוראים.
באותו פסח, היתה חגיגתם של יהודי ליאוזנה כפולה - הם חגגו גם את חירות ישראל משעבוד מצרים, וגם את הצלתם מעלילת-הדם.
|
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2009 21:12 |
|
| |
יישר כוח לנועם לשניאורב ולכולם סיפורים פשוט מדהימים ממש מחזק
|
|
|
|
| נשלח ב-23/3/2009 08:48 |
|
| |
סיפורי מוסר מפי צדיקים
מעשה עם החפץ חיים זצוק''ל שבזמנו העלו רעיון להקים בית רפואה יהודי על טהרת הכשרות, רופאים יהודים, תרופות כשרות, ללא חילול שבת וכו', ברוך אומר ועושה, בהתרמה הגדולה עשו מסיבה מפוארת והזמינו את העשירים ואת גדולי הדור היהודים באותה העת. כל אחד תרם ביד נדיבה. מי חדר בבית הרפואה, מכשיר צילום. מיטות לחולים. וכן כל שאר המכשור היקר. באמצע הסעודה באו לחפץ חיים משלחת של בני תורה לדון איתו בעניין דחוף, והגאון התפנה למענם למשך שעה ארוכה, לאחר שחזר לעשירים ראה והנם זועפים אמרו לו כבוד הרב וכי הם חשובים יותר מאיתנו שהרב התפנה למענם כ''כ הרבה? וכי הם תרמו משהו לבית החולים? אמר להם הרב דעו לכם כי כל אברך תורם 50 מיטות לבית החולים!! המה שמעו כן תמהו. 50 מיטות סלקא דעתך? אמר להם הרב כן. תדעו לכם, בתורה שהם לומדים הם מונעים מחמישים חולים שיחלו וחוסכים בכך כל יום 50 מיטות בביה''ח!!!
כל אדם שעוסק בתורה צריך לדעת שבזה הוא מקיים את העולם, ''וישמח ישראל בעושיו''. ויעריך את מה שעושה, וכשידע את האחריות הגדולה ואת הערך האדיר של התורה יהיה לו סיפוק גדול בלימוד התורה. ידע שהוא מוריד שפע קדושה וטהרה לעולם. מבטל גזירות קשות ורעות. הגמרא בברכות אומרת שרבי ישמעאל עלה פעם למיתבתא דרקיעא וראה מלאך הממונה על גזירות קשות ורעות שהראה לו חדרים מלאים חבילות של צרות ויסורים. אמר לו אלו למי? אמר לו המלאך אלה לשונאיהם של ישראל, (בלשון סגי נהור), שאל אותו רבי ישמעאל האם יש תיקון לדבר זה? אמר לו המלאך כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא הקב''ה מתמלא ברחמים ומעביר עוונותיהם של ישראל, ואם בעניית אמן יהא שמיה רבה כך, תלמוד תורה שהוא כנגד כולם על אחת כמה וכמה, וכפי שאמר פעם הסבא מקלם זצ''ל שכדאי היה להקב''ה לברוא את העולם כולו כדי שפעם אחת יענו ברוך הוא וברוך שמו. ואלף פעם ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לפעם אחת אמן. ואלף פעם אמן לא מגיע למעלת פעם אחת אמן יהא שמיה רבא, ואלף פעם אמן יהא שמיה רבה לא מגיע למעלת מילה אחת של התורה הקדושה!!!
אמר פעם מרן החזון איש זצ''ל אדם שיושב בת''א או בבת ים ולומד תורה בהתלהבות ובשקידה עצומה, מונע מיהודי בלוס אנג'לס או בפריז שימיר דתו או שיתחתן עם גויה ארורה רח''ל.
הרב שבדרון זצוק''ל מביא בספר ''אבותינו ספרו לנו'. ' על אדמו''ר אחד שגם בימי זקנתו היה לומד 20 שעות ביממה. אמרו לו כבודו כבר זקן וזה למעלה מכוחו אולי קצת יוריד בעומס הלימוד. א. מר להם אם אני אוריד שעתיים בלימוד ואלמד רק 18 שעות ביום. שכני שלומד 18 שעות יראה שהורדתי בכמות. יוריד גם הוא, ויאמר. אם הרב הגדול הוריד, גם אנחנו יכולים ללמוד פחות, ואם יראה את זה שכנו של שכני שהוא לומד 12 שעות ביום, יקח מוסר לעצמו ויוריד זמן לימודו ל- 10 שעות. וכו' וכו', עד שיראה את זה השואב מים של העיר שהיה לומד שעה אחת והוא ירשה לעצמו להוריד גם את השעה הזו, א''כ נמצא שאני גרמתי להחלשת התורה בעיר, ולזה שהשואב מים והחלבן יהיו עמי הארץ לא אסכים בשום אופן!!!
מסופר על הט''ז רבי דוד סגל זצוק''ל שפעם היה יושב ולומד עס תלמידיו, נכנסה אישה בוכיה לביהמ''ד נפלה לרגליו ואמרה רבי, חוס ורחם, ביתי חולה מאוד והרופאים אפסה תקוותם. כבר הרימו ידיים, אנא חוס על ביתי הקטנה, אמר לה הרב, ומה אעשה לך? אני לא יודע סגולות ולא קמיעות ולא לחשים, א''כ במה אושיע אותך? ישב והרהר כמה שניות ואח''כ חתך איזה קרטון מהסטנדר שלו שהיה מרופט מרוב שימוש ואמר לה קחי זאת ושימי בכוס תה של הבת כמה פעמים ביום. ואכן זכות הקרטון הזה שספג עשרות אלפי שעות לימוד תורה עמד לה לבת להחלים ולהתרפא.
מעשה בזקן אחד שציווה לבנו לפני מותו, בני כבדת אותי בחיי אבקשך שתכבד אותי אחרי מותי. אמר לו הבן כל אשר תבקש (בלי נדר) אעשה. אמר לו אביו אני משביעך שלעולם אם תכעס תשהה כעסך לילה אחד. אל תגיב בשעת כעסך מפני שאז השכל הישר אינו פועל וכל תגובה גוררת חרטה בעקבותיה, הבן נשבע לאביו ולאחר זמן הלך האב לבית עולמו. הבן נשא אישה וכיוון שפרנסתו הייתה דחוקה ביותר החליט להפליג למדינות הים ולנסות שם מזלו, נפרד מאשתו ושם פעמיו לחו''ל, שם עשה חיל בעסקיו וב''ה כל אשר הוא עושה האלוקים מצליח בידו. הזמן נוקף וכל הפצרות אשתו שיחזור למקומו ולארצו מתעכבים. מדי פעם שולח לאשתו כסף ותכשיטים אבל לבוא עדיין לא בא, אחרי 15 שנה הודיע לאשתו שבעוד כמה חודשים כעת חיה הוא אורז המטלטלים, מוכר כל נכסי דניידי ודלא ניידי ושב הביתה עשיר גדול. ברוך אומר ועושה. ארז כל חפציו לקח ספינה והפליג לעירו. כשהוא מגיע לשכונה שלו הכל כבר השתנה בקושי שהוא מזהה את ביתו, ומאחר והשעה מאוחרת בלילה החליט שהוא לא נכנס מיד לביתו אלא מציץ מן החרכים מה נעשה בביתו. טיפס לעבר החלון שבביתו וראה שם לא פחות ולא יותר את אשתו שהיא יושבת וסורקת תלתליו של נער צעיר ומפנקת אותו. חמתו בערה בו, חשב להיפרע מאשתו ומהמאהב ואח''כ לשים קץ לחייו. לשם כך נסע ועמל במשך 15 שנה? אבל מייד נזכר במה שציווהו אביו לפני מותו, ''בני תלין בכעסך לילה אחד, אל תמהר להגיב''. החליט ללכת למלון סמוך ומחר בבוקר בע''ז הוא יפעל. למחרת קם והלך לביהכנ''ס להתפלל, ואחרי כמה דקות נכנס העלם הצעיר שהיה אתמול בחברת אשתו, מיד עטו עליו מתפללי ביהכנ''ס ואמרו לו אביך הגיע מחו''ל ומעולם לא ראית אותו, תכיר זה אבא שלך!! רק אז הבין האיש ש''המאהב'' הזה הוא לא אחר מאשר בנו. ואשתו שמרה לו אמונים כל השנים. ובירך ה' על העצה שנתן לו אביו.
להיזהר בכבוד האדם וגם בה בעת לא לכעוס לומדים מהסיפור הבא: היה פרסי אחד שרצה להתגייר, בא לשמאי הזקן ואמר לו גיירני על רגל אחת, דחפו שמאי באמת הבניין, וכי בא אתה לעשות צחוק? וכי יהדות זה קריאת עיתון שאפשר על רגל אחת?? הלך האיש להילל הזקן ואמר לו למדני את כל התורה כולה על רגל אחת אמר לו הלל תבוא מחר אלמדך הכל על רגל אחת. למחרת אמר לו אמור א. אמור ב. אמור ג. אמר לו הפרסי מי אמר לך שזו אלף?? מי אמר לך שזו בית?? תפס הלל באוזנו של הפרסי וצבט אותה, צעק הפרסי אוזני, אוזני, אמר לו הלל מי אמר לך שזה אוזן?? אמר לו הפרסי מה זאת אומרת?? כולם יודעים שזו אוזן. אמר לו הלל הזקן וכולם אומרים שזו אלף וזו בית, הכניסו הלל תחת כנפי השכינה ללא כעס. וללא הקפדה אבל עם הרבה יחס ואורך רוח.
אומרת הגמרא חכמה בגויים תאמין, היה איזה חכם אחד יווני סוקרטס שמו שכל היום היה יושב ולומד ומתבטל ממלאכה, אשתו כעסה עליו ואמרה לו קשה יום תלך לעבוד. כל הגברים עובדים ואתה יושב כמו נקבה בבית? בכל פעם היתה צועקת עליו והוא מבליג מעביר על מידותיו, פעם אחת צעקה עליו כמנהגה ואף לקחה העציץ ושפכה עליו את כל המים שהיו בתוכו. אמר החכם בשלוות נפש: ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם:
בספר מעם לועז מביא מעשה עם יהודי אחד שהיה קמצן גדול מעולם לא נתן פרוטה לעני. לפני מותו קרא לכל בניו ובני בתו להתאסף סביב מיטתו לאשר יצווה אותם, כשבאו כולם אמר להם לפני שאומר דברי ברצוני לאכול, אולי תצלו לי ביצה אחת בטרם תברככם נפשי. כשהביאו לו הביצה נשמעה דפיקה בדלת כשפתחו היה שם עני אמר להם בבקשה מכם יהודים טובים תנו משהו לאכול להחיות נפשי שכבר כמה ימים לא בא אוכל לפי. ציווה הזקן לתת לו את הביצה שבשלו עבורו. וכעבור כמה דקות נפח נשמתו, אחרי פטירתו בא לבני ביתו וסיפר להם: בניי היקרים כשהגעתי לעולם העליון נחרץ דיני לגהינום זאת משום שמעולם ללא קיימתי מצוות. לא תפילה, לא צדקה. רבבות מלאכים שחורים מפחידים שכל אחד רצה לעשות בי שפטים הקיפו אותי, לפתע הגיע מלאך לבן אחד שהמליץ עלי לטובה באומרו למה יומת? מה עשה?? הרי ביום פלוני לפני מותו נתן צדקה לעני ביצה אחת ובזה החיה נפשו. שאם לא היה מת ברעב. היהודי העני החייה נפשו, התחתן הקים משפחה וברבות הימים הוליד ילדים חינך אותם לתורה למצוות ולמעשים טובים. וכל זה בזכות ביצה אחת!! (חצי שקל חדש!!). המלאך הזה הפך את כל הדין לטובה, ובזכות שהצלתי מישהו ממיתה זכיתי לגן עדן העליון.
מעשה עם הרב הצדיק רבי יהודה צדקה זצוק''ל שהלך פעם לבנק למשוך כסף ואחרי שעמד בתור אמר לו הפקיד שאין באפשרותו למשוך, משום שאין כסף בחשבון. כשהלך הרב לישיבה אמר לתלמידיו למדתי מדבר זה מוסר השכל גדול: אדם הולך לו בעולם הזה וחושב לעצמו שהוא מסודר, שיש לו עולם הבא גדול, מצוות ומעשים טובים, אבל אחרי אריכות ימים מתברר לו שאין לו כלום בחשבון המצוות, מפני שלא עשה לש''ש. או חיפש שיכבדו אותו וכו'.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/3/2009 09:02 |
|
| |
רבי חנניא בן חכינאי רצה לחזור לישיבה בסוף שבע ברכות של רשב''י, ביקש ממנו רשב''י הקדוש להמתין לו עוד יום אחד בכדי שיחזרו שניהם לישיבה. ולא הסכים רבי חנינא, אם רשב''י הקדוש היה מבקש מאיתנו לחכות לו יום אחד שבעים שנה היינו מחכים לו. אבל רבי חנינא לא איעכב, הלך ולמד תורה שתים עשרה שנה בישיבה. יום אחד רצה לחזור לבקר בביתו, וכשבא לעירו כבר לא הכיר את המקום השתנו כל הרחובות וכל הסימטאות עד לבלי הכר. ישב רבי חנינא בפרשת דרכים לדיעה מה יעשה לו. בין כך שמע שקוראים לנערה אחת בת חכינאי, בת חכינאי בואי קחי את הסל שלך. הבין שזו ביתו. אפילו לא הכיר אותה, אמר נלך בעקבותיה אל הבית, כשהגיע לפתח הבית אשתו היתה מנפה קמח, רק הרימה ראשד וראתה אותו צנחה ומתה מהתרגשות, אמר לפניו ריבונו של עולם ענייה זו ישבה כאלמנה חיה 12 שנה כדי שאלך ללמוד תורה, זה שכרה?? עשה לה מי שבירך והקים אותה לתחיה!!!
ממשיכה הגמרא ומספרת מעשה שני ברבי חמא בר ביסא שהלך גם הוא ללמוד שתים עשרה שנה בישיבה. כשרצה לחזור לבקר בביתו אמר לא אעשה כרבי חנינא בן חכינאי שבא בפתע פתאום ללא הודעה מראש, שלח פקס והודיע לבני ביתו שהוא נמצא במקום מסויים ועוד מעט יבוא לביתו, שיתכוננו לקראתו, ישב בביהמ''ד ללמוד מעט וישב לפניו בחור צעיר, צורבא מדרבנן, חריף ובקי והיו שניהם מפלפלים בתורה, אמר רבי חמא בליבו הלוואי והיה לי בן כזה ת''ח גדול שאלמד איתו. כשבא רבי חמא לביתו בא איתו אותו בחור והבין רבי חמא שהבחור רוצה להמשיך את הלימוד איתו, לכן קם לכבודו. אמרה לו אשתו ממתי אבא קם לכבוד בנו?? זה הבן שלך!! לא הכיר אותו רבי חמא כשעזב את הבית היה הזאטוט בן שנתיים שלש, כעת הוא בחור חריף ולמדן. התקיים בהם הפסוק ''האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע''.
* מעשה בהגאון יוסף דכ סולוביצי'ק אב''ד בעיר בריסק, שבצעירותו למד בישיבת וולוזי'ן המעטירה. היה גאון עצום חריף בקי ומפולפל. רצה ללמוד גם לפסוק הלכות למעשה. החליט לנסוע לברודי להגאון רבי שלמה קלוגר זצוק''ל, הגאון הנ''ל חיבר הרבה ספרים בכל מקצועות התורה ''האלף לך שלמה'' 1000 תשובות בהלכה. ''טוב טעם ודעת'' כ- 2000 תשובות בהלכה, ועוד. כיוון שהיה הגרי''ד זצ''ל ללא פרוטה בכיסו החליט לעשות מעשה לבש בגדי עגלון וביקש מעגלוני המקום שהוא יהיה העוזר שלהם והם יקחו אותו עימם. כך קיבל על עצמו עבודה בזוייה. היה צריך למרוח זפת על אופני העגלה לתת תבן ומספוא לסוסים, לנקות אותם, עבודה קשה ללא רחמים והרב זצ''ל שהיה עדין נפש סבל הכל באהבה ובשמחה.
אחר ימים הגיע סוחר וביקש שיקחו אותו לברודי, הרב שמח מאוד. הנה הגיע שעתו לנסוע לעיירה של רבי שלמה קלוגר. לאחר שהכינו את העגלה והסוסים והפליגו לדרכם ביקש בדרך העגלון מהרב להחליף אותו בנשיאת המושכות, הרב נענה ברצון. כיוון שהיו רחוקים במשך כמה שעות מהעיר ותוך כמה שעות יצטרך לעמוד לפני רבי שלמה קלוגר, הכין רבי יוסף דב איזה פלפול בהלכה כהכנה למפגש עם הרב, מרוב שהיה שקוע במהלך הסוגיה תירוצים וקושיות ופלפולים לא שם לב שהסוסים ירדו מהדרך והחלו להסתובב במקום שומם. פתאום התעורר העגלון מקול חבטה וכשראה היכן הם נמצאים התחיל לשאוג על הרב ולבזות אותו ואמר לו שאינו מתאים להיות עגלון ואפילו עוזר של עגלון. הרב קיבל את היסורים והעלבונות באהבה, העיקר התכלית שיזכה ללמוד מפי גדול הדור דרך פסיקה.
כשהגיעו לעיירה שאל הרב את התושבים היכן גר הרב קלוגר? והאנשים לא הבינו מה לרב ולעגלון הזה. כשנכנס לרב והחל לשאת בדברי תורה התפלא הרב קלוגר על חכמתו של העגלון הזה, לאחר ששאל אותו מי הוא, ואמר. ביקש ממנו להיכנס לבית המרח. ץ ונתן לו בגדים שיחליף ביקש ממנו הרב לדרוש בביהכ''ס המרכזי ביום השבת, ואכן כל בני העיר התרשמו מהדרשה הנפלאה, בין הקהל ישב העגלון שהעביד וביזה את הרב, בא והתנפל לרגליו אחר הדרשה וביקש ממנו מחילה וסליחה בבכיות עצומות. אמר לו הרב הכל מחול לך וצדקת בדבריך אני באמת לא מתאים להיות עגלון: מכאן נלמד מהו עמל תורה כמו שכתוב: ''אם בחוקותי תלכו'' - שתהיו עמלים בתורה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/3/2009 18:56 |
|
| |
תלאות רבות עברו מנואל דה-גרסיה הזקן ומשפחתו עד שהגיעו לחוף מבטחים בג'ורג'יה שבארה"ב. שודדי-ים התנפלו על ספינתם בלב-ים ושדדו את שארית רכושם. רק בגדיהם נותרו להם ומעט תכשיטים שהנשים החביאו בתוך מלבושיהן.
משפחת דה-גרסיה כללה את מנואל ואחיו הצעיר נח, נשותיהם וילדיהם. הם קנו אחוזה נאה, וכל בני המשפחה התמסרו לבניית הבית ולנטיעת העצים והשתילים. כאן קיוו לפתוח חיים חדשים, נטולי פחדים ורדיפות.
אכן, הם חשו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. יבוליהם הצליחו ושגשגו. בני המשפחה החלו להעסיק פועלים מקומיים ולהרחיב את שטחי השדה והמטע. בערב, כששכבו לישון, חשו לראשונה את הרגשת החופש והביטחון.
רק דבר אחד העיב על שמחתם: הבדידות והריחוק מקהילה יהודית. לא היה להם לא בית-כנסת ולא בית-ספר, לא שוחט ולא רב. שלחו אפוא האחים מכתב אל הרב המפורסם רבי דוד סייסאס בניו-אמסטרדם וביקשוהו לשגר אליהם כמה תלמידי-חכמים צעירים, שיסכימו לחיות במחיצתם, ללמד את ילדיהם, ואולי גם לעזור בפיתוח החווה.
כעבור שבועות אחדים הגיעה תשובתו של הרב. הוא כתב, כי כמה יהודים שהגיעו מהולנד נשארו תקועים בנמל, מאחר שאין באפשרותם לשלם את דמי עלייתם לחוף. הרב הציע לאחים דה-גרסיה לשלם עבור הפליטים הללו, וכך יעזרו להם וגם לעצמם.
ההצעה נתקבלה בשמחה, ועד מהרה כבר היתה בחווה בג'ורג'יה קהילה יהודית קטנה. הם קראו לעצמם 'סאלם' - שלום. זו אכן היתה שאיפתם הגדולה - קצת שלום ושלוות-נפש.
בינתיים התקרב חג הפסח. קמח למצות קיבלו מהקהילה היהודית הסמוכה. מרור גדל בשפע בגן-הירק של החווה. הנשים הכינו יין מצימוקים. בין הפליטים מהולנד היה גם שוחט, וכך יכלו בני הקהילה ליהנות מבשר בהמות ועופות כשר למהדרין. הכול היה מוכן ומזומן לקבלת פני החג בשמחה ומתוך הודיה לה'.
כמה ימים לפני הפסח הבחין מנואל הזקן, כי אחדים מפועלים מגלים סימני חשדנות ופחד. הוא לא הצליח לעמוד על טיב הרגשתו, וחשב שדמיונו מתעתע בו. אבל תחושתו הראשונה היתה אמיתית.
בני הקהילה היהודית הקטנה לא ידעו, כי מאחורי גבם מתנהלת הסתה אנטישמית חריפה. מקורה היה בג'ים הגדול, בעל החווה השכנה. היה זה גבר ענק, שחום-עור, שנודע בעריצותו וביד הקשה שנהג בפועליו. לא היה פלא אפוא שהפועלים עשו את מלאכתם באי-רצון, דבר שהתבטא ביבולי החווה. הדבר הביא את ג'ים לחוש קינאה בחוותם הפורחת של היהודים. הוא חשב, שאם יעלה בידו להשיג את פועליהם של היהודים, ישגשגו גם יבוליו-שלו.
לקראת הפסח הפיץ ג'ים שמועה, על-פיה ימותו כמה מפועלי החווה של היהודים לפני החג. לפועליו אמר, כי 'ידוע' שאין היהודים יכולים לחגוג את הפסח שלהם מבלי לשפוך תחילה דם נוצרים. השמועה הנוראה נפוצה מהר בקרב הפועלים הנבערים מדעת ועוררה חרדה רבה.
כאילו כדי לחזק את השמועה, חלה לפתע אחד הפועלים הזקנים של החווה היהודית. שכניו ידעו לספר על עוויתות משונות ועל ייסורים קשים התוקפים את החולה. ג'ים הסביר, שהיהודים הרעילו את הפועל הזקן.
מודאגים מעט, הסבו היהודים לשולחן הסדר. מנואל הזקן עמד להרים את גביעו ולקדש על היין, כאשר צעקות רמות של המון מוסת הגיעו לאוזניהם. מנואל ציווה על הנוכחים להישאר בבית ולהגיף את כל הדלתות, והוא עצמו יצא החוצה, בתקווה שההמון לא יעז לפגוע באדם זקן.
בצאתו נחרד מנואל למראה ההמון הגדול, שהתקרב לשער החצר. רבים החזיקו בידיהם לפידים בוערים. בראש ההמון צעד ג'ים הגדול, ושאגותיו: "הירגו את היהודים", הדהדו בכל הסביבה. מנואל ניסה לפנות להגיונם של האנשים ולהסביר להיו טרף להסתה פרועה, אך קולו היה קול קורא במדבר. ההמון פרץ את הגדר והתקרב אל הבית, בכוונה להעלותו באש.
פתאום נשמעה תרועת חצוצרה, וקבוצת חיילים חמושים פרצה אל תוך ההמון. מעבר להם נראתה דמותו של המושל, רכוב על סוסו. המושל רתח מזעם: "ממתי מתנכלים אצלנו לאנשים רק משום שאלה שומרים על אמונתם? השליכו מיד את המקלות והלפידים ושובו לבתיכם. היהודים הללו הם אנשים ישרים ונאמנים העובדים קשה לפרנסתם!".
"הם הרעילו את אחד הפועלים שלהם", נשמע קולו של ג'ים הגדול.
"זה שקר מתועב!", השיב המושל נמרצות. "אינני רוצה לשמוע כאן את עלילות-השקר מאירופה".
לפתע ניגש אל המושל הפועל הזקן, שמחלתו גרמה לכל המהומה. "ג'ים הגדול הכריח אותי להתחלות, כדי להעליל על היהודים. הוא איים שיהרוג את אחי העובד אצלו".
עתה הופנו כל העיניים אל הענק שחום-העור, אך זה כבר לא היה שם. חיילי המושל נצטוו לתופסו ולהעמידו לדין. המושל עצמו פנה אל מנואל הזקן והתנצל לפניו על הצער שנגרם להם. "אעשה הכול שאירועים כאלה לא יישנו בארצנו, שחירות האדם היא מאבני-היסוד שלה", אמר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2009 18:54 |
|
| |
דאגה רבה מילאה את ליבם של תושבי ירושלים אותו חודש ניסן. הימים, ימי העלייה הראשונה. ביישוב היהודי המתחדש נמנו כמאה משפחות בלבד, שנחלקו לשלוש קהילות - ספרדים, חסידים ופרושים. בני היישוב, שנאלצו להיאבק יום-יום על קיומם, גם סבלו רבות משכניהם הערבים.
והנה, כאילו לא די בצרות המרובות שבאו מידי אדם, ניתוספה צרה חדשה מידי שמים: חורף שחון ביותר פקד את הארץ. יוקר המזון האמיר ומחירה של כיכר לחם אחת הרקיע לשחקים. יהודי ירושלים נאנקו ברעב הכבד.
אך זו לא הייתה עיקר דאגתם של בני ירושלים, שכבר היו מלומדים בחיי דחק. הדאגה באה בשל חג הפסח הממשמש, ואילו להם אין חיטים למצות!
רבני היישוב ופרנסיו התהלכו בפנים קודרות. פה-ושם אפשר היה להשיג כמויות מוגבלות של חיטים, אבל מחירן הגבוה עלה בהרבה על הסכום שקופותיהן של הקהילות יכולות היו לשאת. לאמיתו של דבר, קופות הקהילות לא היו יכולות לעמוד בשום סכום, שכן הן היו ריקות לגמרי...
כשבועיים לפני הפסח ישב בביתו רבי ישראל משקלוב, ממנהיגי קבוצת העולים ומראשי היישוב ונכבדיו, והתאמץ למצוא פתרון לבעיה המעיקה. לפתע קלטו אוזניו תכונה רבה מחוץ לביתו. הוא יצא אל פתח הבית ועיניו נפערו בתדהמה. אורחה של גמלים עמוסי שקים על גביהם חנתה לפני ביתו. ערבי זקן, חבוש כאפייה ולבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הוביל את השיירה.
כשהערבי הבחין ברבי ישראל הניצב בפתח הבית, התקרב אליו בצעדים מדודים. עיניו של הערבי הקשיש האירו מתוך פניו חרושי הקמטים. הוא החווה בגופו קידה קלה והושיט את ידו לברכת שלום. רבי ישראל הושיט לו את ידו ותהה לפשר העניין.
"רואה אדוני את כל השקים הללו?", אמר הערבי, בהצביעו על השקים הרבים שנשאו הגמלים, "כולם מלאים חיטים. חג הפסח שלכם מתקרב ואני יודע כי בחג זה זקוקים אתם לחיטים, לצורך אפיית המצות שלכם. הבה נסגור בינינו כאן ועכשיו עיסקה במחיר הגון", סיים הערבי את דבריו והשתוממותו של רבי ישראל רק גברה.
מוחו של רבי ישראל החל לפעול בקדחתנות וליבו נחמץ בקרבו. מה יעשה עכשיו? הנה כבר זימן לו ה' חיטים, אך מהיכן ייקח את הכסף הרב שעליו לשלם תמורתן?! הוא כחכח בגרונו ובקול רפה השיב: "בחפץ-לב הייתי מבצע את העיסקה הזו, אבל מה אעשה וקופת הקהל ריקה עתה לחלוטין!"...
הערבי הביט בו, כאומד את דבריו אם אמיתיים הם, ואחר אמר: "יודע אתה, קח את החיטים בהקפה ולכשירווח לכם תפרע לי את החוב".
ליבו של רבי ישראל פרכס בקרבו מרוב אושר. אף-על-פי-כן, משום שישר היה, ביקש לקבוע עם הערבי תאריך נקוב שיהיוה מועד אחרון לתשלום. השניים הסכימו על הסכום לתשלום וכן קבעו את ערב פסח כמועד אחרון לפירעון החוב.
חיש-מהר פשטה בין בתי היישוב היהודי השמועה המרנינה על מלאי החיטים הגדול שהגיע באורח לא-צפוי. בתוך דקות נאספו סביב ביתו של רבי ישראל יהודים רבים שסייעו בפריקת השקים מהגמלים. בתוך כל ההמולה, בעוד היהודים עסוקים בהעמסת השקים על גבם ובהכנסתם לתוך מחסן סמוך, נעלמו הערבי וגמליו מן העין.
התנהגותו של הערבי עוררה השתאות בליבו של רבי ישראל. אך הזמן הדוחק לא איפשר לו להרבות במחשבות. כעת היה עליו לגייס את הכסף שעליו התחייב. הוא מיהר להריץ מכתבים לקהילות היהודיות בחוץ-לארץ ובהם שטח את תחינתו לעזרה כספית מידית, "כדי שבני היישוב יוכלו לחגוג את חג-המצות כדת וכדין". ואמנם, לא ארכו הימים והכסף הדרוש נאסף בידיו.
בהגיע ערב הפסח יצאו כל בני הקהילה למאפיית המצות כדי לאפות את מצות-המצווה לליל- הסדר. רק רבי ישראל נותר בביתו. הוא המתין לערבי שיבוא לדרוש את כספו. אולם השעות נקפו, החמה שקעה והערבי לא בא. הוא לא הופיע גם בימי הפסח ולאחריהם.
חלפו שנים. רבי ישראל משקלוב הרגיש שקרבו ימיו למות. יום אחד, כשכבר שכב על ערש- דווי, קרא לחתנו. הוא הצביע לעבר פינת החדר ואמר ששם מונח ארנק מיוחד עם כסף. על הארנק רשומות היו המילים: 'מעות חיטים לערבי'.
הוא ביקש מחתנו להתקרב אליו ובקול חלש ציווהו: "עשר שנים תמתין ולא תיגע בכסף הזה. אולי בתוך פרק-הזמן הזה יופיע הערבי או אחד מיורשיו כדי לגבות את חובו. אולם אם עד אז לא יבוא אף אחד מהם, תמתין עד ערב פסח של השנה הבאה ואז תחלק את הכסף בין עניי ירושלים".
חלפו עשר שנים ואיש לא בא לדרוש את הכסף. חתנו של רבי ישראל מילא את מצוות חמיו ולקראת חג הפסח של השנה הבאה חילק את המעות בין עניי העיר.
סיפורן של החיטים שהחל בפלא, נסתיים אפוא בחידה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2009 19:01 |
|
| |
משה היה חייט יהודי עני. במשך השבוע היה נודד בדרכים, עובר מבית לבית ומבקש איזו עבודת חייטות מזדמנת. ביום השישי היה חוזר לביתו, מרוקן את ארנקו, מפריש מעשר מן הכסף לצדקה, ואת הנותר מוסר לאשתו עבור צורכי המשפחה.
הגיע החורף. חורף סוער, מושלג וקשה במיוחד. אי-אפשר היה אפילו לחשוב על יציאה מן הבית. משה נאלץ להישאר בביתו, ללא עבודה וללא פרנסה.
בינתיים הלך חג-הפסח והתקרב ולמשה אין פרוטה. מה יהיה על צורכי החג? יין לארבע כוסות, מצות? הילדים מתהלכים יחפים ובגדיהם מטולאים...
משה לא היה יכול לשבת עוד בבית. בביטחון עז בה' שיעזור לו, נטל את צרורו ויצא שוב לדרך, בשבילים המושלגים.
אך יצא לדרך ולידו עצרה מרכבתו של הפריץ. הוא שב ממסע הוללות והוא שיכור כלוט. התחשק לו להתלוצץ קצת על חשבון היהודי 'שלו'.
"בוא הנה מושק'ה", קרא לעברו, כשבידו רובה-ציד. "הבה נשתעשע קימעא. אתה תרוץ לצד השני של השדה ואני אנסה לתפוס ציד. חה-חה-חה"...
"אנא, פריץ נכבד", ניסה משה להתחנן על נפשו. "בלום פיך!", שיסהו הפריץ. "אם תשתהה, אהרוג אותך על המקום".
החייט המסכן הניע בקושי את רגליו. הוא צעד באיטיות, פיו ממלמל את תפילת ה'וידוי', והוא מהרהר בגורל אשתו וילדיו.
"עכשיו רוץ על ארבע!", רעם קולו של הפריץ, "אני יורה!".
"שמע ישראל!", זעק משה. רעם יריה פלח את האויר, ומשה נותר שכוב ללא-תנועה.
רחמיה של אשת הפריץ נכמרו על היהודי המסכן. "די לו ליהודי בפחד-המוות שהפחדת אותו", אמרה לבעלה. "עכשיו עלינו לפצות אותו".
"בוא הנה, מושק'ה, עלה על המרכבה", קרא אליו הפריץ. משה טרם עיכל את העובדה שעודנו חי. שפתיו מלמלו תפילת הודיה לה' שהצילו ממוות בטוח, והוא צעד אל המרכבה ועלה עליה.
הפריץ נרדם חיש-מהר ברוב שיכרותו, ואשתו החלה לשוחח עם היהודי היושב מאחוריה. הוא השיב על שאלותיה. סיפר על משפחתו, על פרנסתו הלקויה. "בוא אלינו", הזמינה אותו הפריצה. "אתן לך עבודה".
בתום יום העבודה שילמה לו אשת הפריץ את שכרו. עיניו נפקחו בתדהמה. הוא השתכר אצלה ביום אחד יותר ממה שהשתכר אצל אחרים במשך חודש שלם! נראה היה לו שגלגל מזלו התהפך. בקצב הזה יוכל לערוך חג-פסח כפי שלא חלם מימיו.
כמה שבועות לפני פסח הגיע משה שוב לפתח האחוזה וליבו טוב עליו. אך הפעם נעדרה הגברת מן הבית, והחייט ניצב פנים אל פנים מול הפריץ בכבודו ובעצמו.
"היי מושקה, העודך חי?", שאל הפריץ. "תודה לא-ל", ענה משה. "ופרנסה"?, המשיך הפריץ. "ברוך השם, הזן ומפרנס לכול", השיב משה.
"יותר מדי הנך מודה לאלוקיך, מושקה", נשמע כעס בקולו של הפריץ. "אני שמעתי שאשתי היא זו הדואגת למחייתך". "ישלם לה ה' שכרה", כך משה.
"שוב האלוקים?!", התפרץ הפריץ בזעם. "ומהיכן תיקח עבור הוצאת הפסח אם לא תתן לך הפריצה את משכורתך?". "ה' יעזור", ענה משה בתמימות.
עכשיו נהיה הפריץ היסטרי. "צא מכאן", צווח בזעם. "כף רגלך לא תדרוך עוד על מפתן ביתי! יתן לך ה' את פרנסתך!". החייט המסכן נס כל עוד נפשו בו.
ליל בדיקת-חמץ הגיע. בביתו של משה שרויה עצבות. אומנם אין חמץ בבית, אך גם מצה אין. אנחה נתמלטה מפיו. "רבונו של עולם! מה יהיה?".
לפתע נפתחה הדלת ושק כבד הושלך אל החדר. ריח חריף של פגר מת התפשט באוויר. 'עלילת דם!', נזדעק משה. "אסור לאבד אף רגע!".
אשתו אזרה אומץ וניגשה להציץ בשק. "ראה, משה, זה קוף", קראה. "קוף מת מונח בשק". רווח לו. הסכנה חלפה. הוא אחז בשק כדי להשליכו החוצה, ואז נשמע צליל מתכתי. מטבע נפלה על הריצפה, מטבע-זהב! הוא מיהר לקרוע את גוף הקוף ובבטנו נמצא אוצר שלם של מטבעות זהב...
אותה שנה נערך ה'סדר' בביתו של משה כיד המלך. יין משובח, מצות שמורות, מאכלים חגיגיים. אורחים הסבו אל השולחן, עיני הילדים ברקו, שמחת יום-טוב ניכרה בכול.
ולפתע, באמצע ה'סדר', נפתחה הדלת לרווחה, ובפתח עמדו לא פחות ולא יותר - הפריץ הנכבד ורעייתו. הם הגיע כדי לראות את משה בבית אפל, חסר-כול, לאחר שהפריץ גירשו מביתו...
הפריץ עמד משתומם. "מנין לקחת כסף לעריכת 'סדר' כזה?", שאל את משה בתימהון. משה מיהר להסביר כיצד שלח לו ה' אוצר טמון בבטן קוף מת.
עתה היה הפריץ מבולבל לחלוטין. הן הוא זה שציווה להשליך את גופת הקוף, קוף השעשועים שלו שמת לפתע, כ'מתנת פסח' ליהודי שלו...
מה התברר? הקוף ראה את בעליו סופר מטבעות והבחין שהוא בודק את הזהב בשיניו. כדרכו של קוף, חיקה את מעשיו וכך בלע מטבעות רבים שגרמו למותו. ואת פגר הקוף הזה ציווה הפריץ להשליך לביתו של משה...
"האלוקים שלך עזר לך באמת", הודה הפריץ.
"ולאחר החג אתה מוזמן אלינו שוב לעבודה", הודיעה לו אשתו.
 |
|
|
|
|
|