מיישע ניירא בפורטונה בוחבוט וברב רוזלבלום

פרק א: הנטישה.

בעוד אני מכין לעצמי כריך חמאה קטן שעגבניותיו סדורות לו תלתלים, אני מעלה גרה במחשבתי. בין העולים שם, נמצאים הגברת בוחבוט, פורטונה בשבילכם, והרב רוזלבלום, הרב בשביל כולנו.

הרב רוזלבלום הוא איש ספר. במובן השני, כמובן. הוא מתגורר לו בעיר ספר, עיר השוכנת לה בפאתה הצפונית של העיר הפלישתית עזה. ממש באחד מאותם כרכים שבין התנתקות להתנתקות נוחתים עליהם טילים.

בה בעיר, עשתה לה דיורין הגברת פורטונה בוחבוט. אשה תמימה, ממוצא אפרו-משהו, ספק חד הורית ספק חד קרן, אינה יודעת להבדיל בין תכלת לכרתי ובין קלא אילן לקול שופר חזק מאד. ובלשון העם - רדודה.

ויהי היום, והנפילים היו בארץ בימים ההם. מטחי רקטות יצאו לדרכם מהעיר עזה אל מבואותיה, ואימה חדרה גדולה נופלת על העיר, ויחרד כל העם אשר במחנה.

פורטונה, יקירתנו, תנוקת שנשבתה בקסמי שוא, לא חשבה יותר מדאי. ובשבריר השניה העובר בין הבום לטראח גמלה בליבה ההחלטה. אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. יש לחזור בתשובה אליו, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם.

הפעילה פורטונה בכל כוחה את אונותיה, ונזכרה ברב רוזלבלום, אותו מחזיר בתשובה אגדי אשר במאמרו השיב רבים מעוון, ובמבט עיניו גרם להם לנטוש חטאיהם ולהתנקות כמו תינוק בתוך גיגית.

רצה אצה אל ביתו, דפקה בדלתו, צלצלה בפעמונו, בעטה במשקופו, נקשה במזוזתו. ואין עונה ומצפצף, הדלת לא תסוב על צירה.

אבל לא אשה כפורטונה תפול ברוחה. כידוע דרום הארץ מלא במחזירים בתשובה, כגרעיני הרימון וכתולעי התאנה, הלכה ודפק אצל הרב רוזנבלוך, שהוא מחזיר בתשובה לא פחות.

דפקה. שקט. צלצלה. שקט. איבדה את ההכרה. שקט. החייאתה את עצמה. שקט.

וכך הלאה. המחזב"ש רוטנבלום, המחזב"ש רוזנ-בלום-קמחי, המחזב"ש רוזנאטום. כולם לא בבית. נסו מאימת הטילים.

חשבה פורטונה במח האפרוח, שמא אמונתם אינה חזקה עד שנסים הם לכל עבר?! דחתה בעצמה את טענותיה. היסתה את עצמה, שהרי אסור לחשוב כך, תירצה לעצמה בקש ובגבבא, ושקלה צעדיה.


המשך יבוא אי"ה.