בעל, למה אתה מציק ומצחיק כאחת.

שנרב
השינוי הוא חלק מהמשיחיות. כמדומני שקראתי שהרבי סבר שבתור הנשיא השביעי הרי הוא מייצג את מידת מלכות שמשמעותה שכל מה שהצטבר בדורות הקודמים מגיע כעת לכלל ביטוי במעשה. ולכן הפעלתנות היתרה בעולם.

ברור שחב"ד של היום שונה מזו של דורות קודמים. דוגמא מובהקת היא התפילה, אם אדמו"ר הזקן תבע שעה וחצי לתפילת חול הרי היום התפילה בחב"ד זריזה למדי.

ראו גם:
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2767088&forum_id=19616

שנרב,
לשאלתך על התניא שלדעתך אינה מתכון לשמחה-
חסידים תמיד היו שמחים, ולפני שהומצא הכינוי חסידים, חשבו לכנות את עצמם "פריילאכערס". וראה בכל הפרקים בספר הזכרונות לאדמו"ר הריי"צ, שמדבר על תקופת הבעל שם טוב והלאה לאדמו"ר הזקן. חב"דניקים אף פעם לא נראו כמו נוברדוק. ואדרבה- לעגו ללמדן הפרוש שמקמט את לחייו כדי לצאת ידי שמחה של מצווה. זו גם היתה אחת הטענות של המתנגדים על החסידים, שמבטלים תורה על מנת לשיר ניגונים ולרקוד במחיאת כף (דבר שהיה מופרך בעיני הלמדנים של אז)

בנוגע לבעל שם טוב וליהדות הידידותית: צדק אימרי בינה שלבעש"ט היה מה להציע הן ללמדנים והן לעמי הארץ. זו לא יהדות עממית, אלא תפיסה מנהיגותית שרואה את כולם, גם את העניים והטיפשים, כחלק מכלל ישראל. עוד לפני שהתגלה והנהיג בפרהסיה, היה עובר כמו שאר חבריו המקובלים בשווקים והיו מעודדים את העם להתנהג ביושר, לשלוח ילדיהם למלמד ולהתפלל בכוונה בשפתם שלהם.
מקובל בחב"ד לומר שלבעש"ט היו 60 תלמידים, כלומר ת"ח שלומדים את תורתו ודרכיו, אבל אלפי מקושרים. מקושרים הכוונה, יהודים שבאו לדרוש בעצתו, לבקש ברכה, וכדומה.
אגב, גם ללמדנים הפרושים הראה הבעש"ט את דרכו, והוכיח להם שגאוותם והיבדלותם המתנשאת לא עולה בקנה אחד עם דרך ישראל סבא, והלוואי שמישהו יראה זאת לחרדים המתבדלים כיום שלא אכפת להם מאף יהודי.

מחדר אפל לחדר מואר

*-- src="/js/addThis.js?pubid=ra-4e070aa0436239b3">

בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מאת עמנואל אטקס, מרכז זלמן שזר, 2011, 495 עמודים

חסידות חב"ד, שבשנה הבאה תציין מאתיים שנים למות מייסדה, רבי שניאור זלמן מליאדי (בערך 1745-1812), אינה רק חטיבה דתית וחברתית מובחנת, אלא גם העדה החסידית המוכרת ביותר בארץ ובעולם. מנהיגיה, מונהגיה ומנהגיה נשקפים אל המתבוננים בהם לעתים באספקלריה מצוחצחת ומאירה ולעתים בראי עקום, נלעג ומאיים. חסידי חב"ד של יומיום, במיוחד ה"שלוחים", שמפעילים את בתי חב"ד בכל פינה בגלובוס, מאירים בדרך כלל את פניהם לכל יהודי באשר הוא - שומר מצוות כחופשי - ומציגים לו יהדות מלבבת ומנחמת, סובלנית, פתוחה וגם נאורה יחסית. חסידות של "עבדו את ה' בשמחה" ושל "חביב אדם שנברא בצלם", שקל לחבק ולהתחבק עמה ואפשר למקמה, לפחות מבחינת יחסה לעולם המודרני, בקוטב השמאלי של העולם החרדי המתון.

באופן פרדוקסלי, מבחינה פוליטית נמצאת חב"ד דווקא בקוטב הימני, ואפילו הלאומני. קוטביות זו - ובמיוחד הקנאות המשיחית שהשתלטה בדור האחרון על החלקים הפחות רציונליים של חב"ד - הם שמנעו ממנה להפוך ל"חסידות המחמד" של החברה הישראלית, כפי שהיתה יכולה להיות, וכפי שאכן היתה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת וקודם להתערבותו הבוטה של הרבי האחרון בפוליטיקה הישראלית (פולמוס "גיור כהלכה" ו"מיהו יהודי", סוגיית השטחים ו"ביבי טוב ליהודים"). לטוב ולמוטב, דיוקנה הנוכחי של חב"ד עוצב בצלמו של מנהיגה השביעי והאחרון, מנחם מנדל שניאורסון (1902-1994), מגדולי המנהיגים הכריזמטיים של החסידות במאה העשרים.

העניין העצום ברבי האחרון, בפעילותו הציבורית ובמורשתו המשיחית המאיימת לפלג את נאמני חב"ד בהווה, האפיל על ההתעניינות בראשיתה ובצמיחתה של תנועה חשובה זו. אמנם שמו של "האב המייסד", רבי שניאור זלמן בן ברוך (שם המשפחה שניאורסון ניתן לצאצאיו רק לאחר מותו), המכונה גם "האדמו"ר הזקן", מוכר לכל חסיד ומשכיל, אך סיפור חייו מעולם לא סופר במלואו מנקודת מבטו של היסטוריון ביקורתי. עובדה זו מפליאה ביותר. לא רק שרש"ז נחשב דמות מופת שחורגת מגבולות עדתו ויש לו מקום של כבוד בכותל המזרח של הפנתיאון החסידי המשותף לכל פלגיה, אלא שמדובר במקרה חריג, שבו הותיר אחריו האיש גוף מקורות מגוון ורב היקף, הן פרי עטו והן על אודותיו. קורפוס זה כולל עשרות מכתבים פרטיים וציבוריים, דברי פולמוס והתנצחות, ספרי הלכה והגות מקוריים, תעודות ממשלתיות בעברית וברוסית, כתבי הלשנה עליו לשלטונות הרוסיים ופרוטוקולים של חקירתו בידי המשטרה הצארית. מדובר אפוא במכרה זהב ביוגרפי, שמוכר לכל מי שעוסק בתולדות החסידות, ואף על פי כן לא נוצל במלאותו לצורכי תיאור חייו של אחד מגדולי היצירה והרוח של עם ישראל.

עד כמה מיוחד רש"ז יעידו דברי החיבה שהרעיף עליו ההיסטוריון שמעון דובנוב, אבי המחקר הביקורתי של החסידות. בחיבורו "תולדות החסידות" (1930) לא חשך דובנוב שבטו מצדיקים רבים, אך כאשר ניגש לתאר את ספר ה"תניא" (שמו האמיתי של הספר הוא "לקוטי אמרים" או "ספר של בינונים", אך הוא נקרא "תניא" בשל מלתו הראשונה), בהשוואה לעולמם הרוחני של הצדיקים שקדמו לו, הוא כתב: "כשאנו עוברים מ'חיבוריהם' של מורי החסידות הראשונים אל ספר ‘התניא', מתעורר בנו רגש מיוחד, כאילו עברנו מחדר אפל לחדר מואר במקצת". ספרותם של ראשוני החסידות מפולפלת ומסובכת - קבע דובנוב - שברי רעיונות שאין בהם לא שיטה ולא סדר, ואילו כאן, "חומר מסודר ומוכן לשיטה... ניסיון ראשון של פילוסופיה במקצוע שבו היה אסור בהנאה אפילו אבק של פילוסופיה" (עמ' 232).

דובנוב לא היה הראשון שניסה להשליט סדר בחייו של רש"ז. קדמו לו שני סופרים חסידי חב"ד. ראשון שבהם היה המו"ל והעיתונאי מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון (1845-1904), חסיד חב"ד לשעבר ודמות ססגונית ושנויה במחלוקת, שבספרו "תולדות עמודי החב"ד" (1876) תיאר את חיי רש"ז ברוח ההשכלה המתונה. הבא אחריו והחשוב ממנו היה חיים מאיר היילמן (1855-1927), חסיד קופוסט (פלג של חב"ד), שספרו "בית רבי" מ-1902 הוא הניסיון ההיסטוריוגרפי הרציני הראשון לתאר את תולדות שלושת אדמו"רי חב"ד הראשונים. הניסיון הזה היה מגובה בידע בלתי מצוי של המקורות ההיסטוריים ובהיכרות אינטימית עם מורשת חסידי חב"ד. זמן לא רב אחר כך פירסם מרדכי טייטלבוים חיבור בן שני כרכים ושמו "הרב מלאדי ומפלגת חב"ד" (1910-1913) ובו תיאר, לראשונה בצורה מקיפה, את חיי רש"ז ואת שיטתו העיונית. שלושת אלה הניחו את התשתית למחקר חב"ד עד היום.

עשרות, ואולי מאות, מחקרים וספרים נכתבו מאז על היבטים היסטוריים והגותיים של חסידות חב"ד, נוסף לפרסומים רבים מספור של חסידי חב"ד עצמם. רוב הכותבים הביקורתיים היו חוקרי דת ומחשבה יהודית, שחיפשו בכתבי רש"ז ויורשיו, וגם מצאו, עולמות רוח מקוריים. בד בבד התגלו מקורות חדשים, בעיקר תיעודיים, ששפכו אור על חייו האישיים של רש"ז ועל דרכו כמנהיג ציבור. ולמרות כל השפע הזה, שחייב גישה אינטגרטיבית של היסטוריה חברתית ותולדות הרעיונות, ואולי דווקא בשל עושר המקורות, נרתעו חוקרי החסידות מן האתגר הביוגרפי. מי שחיפש חומר מקיף ומעודכן על רש"ז ועל האירועים המכוננים שבהם היה מעורב, נאלץ לשרך את דרכו ביער חיבורים חסידיים הגיוגרפיים מכאן ומחקרים ביקורתיים ספציפיים מכאן. סיפור שלם, המשלב את כלל העדויות והמקורות, ישנים וחדשים, עדיין לא נכתב.

ספרו של עמנואל אטקס, הבוחן ומציג מחדש פרקים בחייו של רש"ז, מצטרף לשלושה ספרים מעין-ביוגרפיים שכבר פירסם בעבר: על ר' ישראל סלנטר אבי "תנועת המוסר" (1982), על הגאון מווילנה (1998) ועל הבעל שם טוב (2000). בכולם שילב אטקס דיון היסטורי-חברתי עם עיון בהגותם הדתית של גיבוריו. כתבתי "מעין-ביוגרפיים" משום שאין אלה ביוגרפיות "מסורתיות", המשרטטות את סיפור חיי הגיבור מיום הולדתו ועד מותו, תוך שימוש וניצול כל המקורות הזמינים. "ספר זה", כותב אטקס, "איננו מתיימר להקיף את מפעלו של רש"ז על כל היבטיו" (עמ' 20), ואף שפרקיו מאורגנים בסדר כרונולוגי, אין בו יומרה לתיאור ביוגרפי שיטתי. כך למשל אין בספר מאומה על לידתו של רש"ז, ילדותו או נעוריו, וכמעט שלא נמצא בו תיאורים של חיי המשפחה, כגון יחסיו עם אביו, אשתו וילדיו, אף שאלה פרקים מסקרנים ויש לא מעט מקורות עליהם. הספר גם אינו מסתיים במותו של רש"ז, אלא במלחמת הירושה על כיסאו ועל מורשתו, שניטשה בין בנו דב-בער (האדמו"ר "האמצעי") לבין תלמידו המובהק אהרן הלוי מסטרושיליה. מאבק זה, שהסתיים בניצחון הבן ובפרישת התלמיד, קבע לדורות את דיוקנה של חב"ד כחסידות שושלתית.

גם אם אין זו ביוגרפיה במובן המקובל, הספר שלפנינו עונה בהחלט על מה שקרוי באנגלית "האיש וזמנו" (His Life and Times), כלומר תיאור מדוקדק של צומתי הכרעה גורליים בחיי הגיבור, על רקע זמנו ומקומו ותוך שימוש במתודות של השוואה והקשר. זו היסטוריה חברתית מובהקת, אך מה פירושו של מושג זה? היסטוריון חברתי מודע לכך שנסיבות חברתיות הן אלה שקובעות את מהלכיהם, התנהגותם, מחשבותיהם והשקפת עולמם של בני התקופה, והן גם אלה שחורצות את גורלם. מבחינה זו, תשומת לבו של אטקס אכן מתמקדת רק בצמתים ובתחנות המשמעותיות שבהן בא לידי ביטוי הממד החברתי בחיי גיבורו. כך נבחנות סוגיות כמו הדרך שבה עלה רש"ז למנהיגות; מאבקיו במתנגדים מבית ומחוץ; דרכי התמודדותו עם משברים (הפולמוס עם ה"מתנגדים", המאבק בצדיקים שחלקו על דרכו, מאסר וחקירה, מלחמת נפוליאון). כפי שנהג אטקס בספריו הקודמים, גם כאן מוקדשים כמה פרקים לעיון בסוגיות הגותיות, אך שוב מנקודת המבט של ההיסטוריון החברתי, שמבקש לקרוא את הטקסטים הרעיוניים לאור הנסיבות החברתיות שבהם נוצרו.

11 פרקים יש בספר ותקצר היריעה מלהתייחס לכל ענייניהם. שלושת הפרקים הראשונים עוסקים בעלייתו של רש"ז למנהיגות כלל החסידים ברוסיה הלבנה ובדרכים שבהם ביסס ושימר את מנהיגותו. רש"ז, שלא נהנה מזכות אבות (אדרבה, אביו ר' ברוך התנגד ככל הנראה לדרכו החסידית), הגיע למעמדו הרם לפי תומו ושלא לרצונו. הוא התבלט כמנהיג על רקע עלייתם לארץ-ישראל (ב-1777) של עמיתיו הבכירים ממנו, ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקליסק, וניסיונם - שכשל - להנהיג את חסידיהם מרחוק באמצעות איגרות ושליחים. אף שמלכתחילה לא שאף רש"ז לרשת את מקומם, "נשאב" כביכול אל הריק שנוצר וקיבל עליו את תפקיד הרועה של עדר החסידים שנותר מיותם. למרות היסוסים ראשוניים והתנגדות כלפיו מקרב מקצת החסידים, פעל בנחישות לביסוס מעמדו ולא היסס להיאבק במתנגדיו.

לימים התעוררה מחלוקת קשה בינו לבין ר' אברהם מקליסק שגר אז בטבריה. סכסוך זה, שנסב על עניינים שברוח (ר' אברהם התנגד בחריפות להדפסת ספר ה"תניא") ועל עניינים שבחומר (ר' אברהם האשימו בעצירת כספי התמיכה בעניי ארץ-ישראל), הפך את שני הידידים לשעבר לאויבים מרים. אטקס מקדיש לפרשה זו דיון בפרק "צדיקים כבני אדם". הוא משחזר את קורות הסכסוך המסובך לפרטיו ולבסוף אינו מהסס לנקוט עמדה. "מי משני הצדיקים היריבים נמצא צודק יותר? הקורא הביקורתי יגביה מן הסתם גבה ויחוש אי-נחת מעצם העלאת השאלה. סוף כל סוף ודאי הוא שכל אחד מהם ‘צדק' מנקודת מבטו... ובכל זאת, ככל שמדובר בגרסאות סותרות באשר לעובדות, יש טעם לשאול מי מהם אמר אמת ומי מהם שיקר". אטקס חורג אפוא מתפקידו המסורתי של ההיסטוריון - לתאר את ההיסטוריה "כפי שהיתה" - וקובע כי כעסו של ר' אברהם על מהלכיו של רש"ז העבירו אותו על דעתו, עד ש"נדחק להמציא סיפור שגם אם הוא עצמו נטה להאמין בו, ההיסטוריון אינו יכול לתת בו אמון" (עמ' 381-382).

שלושה פרקים חשובים בספר דנים בפירוט במאבקיו הציבוריים של רש"ז. מאבקים אלה היו מול "המתנגדים", קרי אותם חלקים בציבור שדחו את החסידות, חשו מאוימים ממנה ונאבקו בה - מסיבות דתיות (הגאון מווילנה ובני חוגו ראו בה תנועת מינות), מסיבות חברתיות (חשש משינויים בסדר הקיים) או אישיות (חשש מפגיעה בפרנסה). למאבק ברש"ז היו תוצאות מרחיקות לכת, שכן ההלשנות עליו הביאו למאסרו בפטרבורג (פעמיים) ולחקירות מתישות שבהן עמד בגבורה. לאחר תקופות מאסר קצרות (חודש וחצי ב-1798 ושבועיים וחצי ב-1800) נמצא רש"ז זכאי, שוחרר לביתו והתקבל בידי חסידיו כגיבור.

ההתנכלויות, המאסרים, החקירות והשחרור יצרו בחב"ד את מיתוס הגבורה העילאית של רבם (עד היום י"ט בכסלו - יום שחרורו של רש"ז ממאסרו הראשון - הוא יום חג של חסידי חב"ד), ובאופן פרדוקסלי חיזקו גם את הקשר של התנועה לרוסיה. בכל הקשור למאסריו של רש"ז ולחקירתו עמדו לרשותו של אטקס תעודות היסטוריות מסעירות, ברוסית ובעברית, שפורסמו על ידי חוקרים כמו שמעון דובנוב ומרדכי וילנסקי, ובמיוחד בידי ההיסטוריון החב"די הרב יהושע מונדשיין. הוא פירסם ב-1992 (כרם חב"ד, כרך ד) אוצר בלום של תעודות חדשות, ובתוכן תשובותיו המפורטות והמרגשות של רש"ז לשאלות שהציגו לו חוקריו. על סמך המקורות הללו הצליח אטקס לארוג מחדש את הסיפור הדרמטי.

כמו בספרו הקודם על הבעש"ט, שנקרא "בעל השם", גם כאן בחר אטקס לקרוא לספרו ולגיבורו בשם שהוא מכונה בחברה החסידית, "בעל התניא". כותרת זו מצביעה על הזדהותו של אטקס עם מה שנתפש בעיני החברה היהודית המסורתית כמורשת העיקרית של איש הרוח - הספר שכתבר. ואכן, ל"תניא" מקדיש אטקס שני פרקים ארוכים, ובהם הוא מסביר לקורא ההדיוט את טיבו של הספר, למי נועד, מהם תכניו ומדוע הוא מרכזי כל כך בעולמם הדתי של חסידי חב"ד. פרקים אלה נושאים אופי עיוני מובהק, גם אם נקודת המבט הבסיסית היא של ההיסטוריון החברתי, ושוברים במידה רבה את הרצף הכרונולוגי השוטף של הסיפור ההיסטורי. מי שעניינו רק בהיסטוריה יבחר אולי לדלג עליהם, וישוב לקרוא אותם בנפרד לאחר מכן.

דיון מרתק מקדיש אטקס לפרק האחרון בחייו של רש"ז - פלישת הצבא הצרפתי בהנהגת נפוליאון אל רוסיה. מלחמה זו חייבה את רש"ז לגבש עמדה כלפי מה שתפש כאיום על שימורה של המסורת היהודית מצד ערכי הנאורות והמהפכה הצרפתית. רש"ז הכריע לטובת תמיכה נלהבת וחד-משמעית בצאר אלכסנדר הראשון. נאמנותו למולדתו רוסיה, כולל גיוס מרגלים לשירות המודיעין הרוסי, העמידה אותו בעין הסכנה, ועם התקדמות צבאות צרפת נאלצו רש"ז ובני משפחתו לנטוש את ביתם ולברוח מזרחה בשיירה גדולה ומאובטחת. תלאות המסע הביאו לבסוף למותו של הרבי "הזקן" (למעשה היה אז רק בן 65) בכפר הנידח פיינה ולקבורתו בעיירה הסמוכה האדיץ'.

עמנואל אטקס מוכר בין עמיתיו ותלמידיו - ואני הכותב בתוכם - כאמן ההוראה, ששיעוריו והרצאותיו הם מופת של בהירות קולחת ושיטתית. כשרון הסברה זה עובר גם לכתביו. יכולתו לבחון מקורות שהם לכאורה ידועים ומוכרים, להציגם לקוראיו בגובה העיניים, בשפה נאה ובצורה מקורית, ולמצות מתוכם מסקנות המאירות את האיש וזמנו באור חדש - כל אלה באים לידי ביטוי גם בספרו החדש.

רש"ז העולה מספרו של אטקס הוא דמות מרשימה של ענק רוח ומנהיג כריזמטי, איש חינוך המתמסר להנהגת חסידיו לצד חתירה בלתי פוסקת לעילויו האישי כעובד ה'. כמו הבעש"ט, וכמו מורו המגיד ממזריץ', גם הוא רואה עצמו שליחם של כלל ישראל בארץ ובשמים. הוא מאיר פניו לקרוב ולרחוק, אך יודע גם להזעימם כשהוא סבור שהשעה נצרכת לכך. רש"ז פעל בתנאי משבר ועמד במבחנים אישיים קשים - מחלוקות על רקע רעיוני עם גדולי תורה שהעריך, הלשנות והכפשות מבית ומחוץ, מאסרים וחקירות שמיררו את חייו, ולבסוף ייסורי מלחמה שבשלה נטש את ביתו ויצא למסע נדודים מפרך שבו גם מצא את מותו.

על מדף הספרים הביקורתיים על חב"ד, ההולך ומתגבה בדור האחרון, העמיד עתה אטקס ספר חשוב שמגיה אור בהיר על ה"ראשונים", אלה שנשכחו מעט אף ששמם נישא בפי כל.


ר' שניאור זלמן מליאדי. ניסיון ראשון בפילוסופיה.

קברו של ר' שניאור זלמן מליאדי בהאדיץ', אוקראינה.

(הארץ)

לגבי הצינות ומשנת חב"ד.
לדעתי כוונת הרבי הריי"ץ בנוקטו בתי חרושת היא סמלית. כלומר השאלה לצורך מה עולים לארץ, אם לצורך בתי חרושת עצמאיים וכו' הרי א"י היא פלטין של מלך ואת התאוות שלכם תוציאו לפועל באוגנדה.
אבל אם באתם לארץ כדי להתחזק בעול מלכות שמיים אלא שאתם זקוקים לפרנסה הרי ודאי שאם אין לחם אין תורה.
ומכיוון שעיקר ההתעוררות בזמנו היתה לשם עצמאות וכו' הרי ששלו זאת.
לגבי היום הרי זה כבר אחר מעשה ובחב"ד אין ענין להיות קנאי...

נניח שאתה צודק , מה זה קשור לשינוי שחל בחב"ד עם בואה לאמריקה, האם בחב"ד של רוסיה הלבנה הבעלי בתים החסידיים לא התפרנסו, וישבו בכולל כל היום כמו הליטאים דהעידנא?!

א"י לחוד וחו"ל לחוד.