|
|
| נשלח ב-7/1/2009 15:29 |
 |
| |
ניתן לראות בחב"ד הנוכחית גלגול מאוחר דווקא של תורת הבעש"ט, וההסבר לכך הוא פשוט, כיון שתורת הבעש"ט באה על רקע הפערים החברתיים רוחניים שהלכו והתרחבו, היה מקום להזנחת ואפילו הוקעת האליטיזם והעלאת קרן האדם הפשוט העמל והטרוד.
עם מיתון המגמה, [וייתכן שההצלחה בפן הזה הייתה חדה מידיי, ותחת מצב של השוואת מעמדות, נוצר מצב של תיעוב האדם המשכיל, עד ש] היה מקום בדור השלישי לתיקון מסויים [אולי דווקא ממי שכונה כליטוואק בפי חבריו].
ומשהפער לאחר כמה דורות שב וחזר [פער כמובן בשינוי צורה], שוב היה מקום לנטישת העבודה הפנימית האישית, והקרבת הפרט למען הכלל, במפעלי השליחות והמבצעים וכו'.
_______________
בנוגע למוסד הצדיקות אצל בעל התניא, זכור לי סיפור, כי כשבאו חיילי הצאר לאוסרו, תחילה ניסה לברוח, ובמקום מסתורו בא אליו אחד מחסידיו הגדולים [רבי שמואל מונקעס] ואמר לו:
אם רבי אתה, מדוע אתה בורח? ואם אינך רבי, באיזו זכות נטלת מהחסידים שלך את ההנאה מענייני עולם הזה, תוך שאתה דורש מהם איתכפיא והתהפכא ?...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 15:32 |
|
| |
שאלת אם הדרישה לשמחה נמצאת כבר אצל בעל התניא או שהתחדשה לאחר-מכן. על כך עניתי לך.
השאלה כיצד ניתן לשמר שמחה הנובעת ממצב קיים שאינו מתחדש היא נושא לדיון חדש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 15:33 |
|
| |
ההודעה הקודמת מופנית לשנרב, כמובן.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 16:39 |
|
| |
אפרים,
כמקור אתה צודק. אכן הדרישה לשמחה מופיעה שם.
טענתי לאור דבריך היא שיש כאן מין דבר שדומה להמצאת שפה חדשה. כמו שבעל התניא מסביר לנו שעצבות מסוג מסוים אינה כלל עצבות, וכמו שהוא טובע מושגים של צדיק ורשע ששונים מהשפה המקובלת, כך גם ה"שמחה" שמדובר בה, "שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב", היא לא בדיוק מה שאנו קוראים שמחה...
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 17:01 |
|
| |
שנרב
הגישה החסידית תטען שהמונחים שלנו הם רק השאלה מהמונחים המקוריים (מאידיאות, אם אתה רוצה).
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 17:42 |
|
| |
בעל,
בסדר, אז בוא לא נריב על מושגים. מצידי אפשר להגדיר גירוד בגב בתור שמחה והתעטשות בתור אהבה בתענוגים ואז לכתוב על זה ספר ארוך ומפורט. אין בזה שום דבר רע חוץ מהגדלת הסיכוי שלא יבינו אותך.
לכן אני מציע שוב לדבר לגופו של עניין: האם יש קשר חיובי או שלילי בין דרך החיים הקונקרטית שמציע בעל התניא לבין המושג "שמחה" כפי שאתה, אני ואבשלום קור מבינים.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 18:00 |
|
| |
חוששני שלא.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 18:54 |
|
| |
ביהדות אין שמחה במובן שהחילוני מדבר על שמחה.
סוגי שמחה
שלשה מסוגי השמחה הם ה"עונג ", "שמחה ", "ששון " .
העונג - שייך בעיקר בשבת.
השמחה - שייכת ליום טוב.
והששון - שייך לפורים ולמצוות מילה ועוד.
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=217
האם אין אשכול שעוסק במושג השמחה לפי היהדות?
כאשר בחסידות מדברים על מרירות אין לה שום קשר לעצבות.
בעוד שהעצבות נחשבת לדבר שלילי המרירות היא חיובית :
"ההבדל בין מרירות לעצבות דומה להבדל בין אדם שביתו עולה בלהבות והוא זועק מרה ורץ לכבות את האש ולהציל מה שאפשר, לבין מי שמתיישב מול הבית הבוער ומביט בו בעצב. אצל הראשון זו תנועה נפשית חיובית ובונה, ואילו אצל השני היא שלילית והרסנית. הבדל בין קדושה להפכה."
http://habad.org.il/Concepts/Item.asp?ArticleID=88&CategoryID=200&SubjectID=9
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 20:33 |
|
| |
צענע
הבה ונפרט, מהי התחושה של כל אחד מהמשושגים שהזכרת.
כיצד נראה אדם שש וכיצד נראה בן אדם שמח ומה כל אחד מרגיש?
מדוע בברית מילה יש ששון שאין ביום טוב, ומה יש בחתונה שמחייב אמירת שהשמחה במעונו שאין בששון של ברית?
כיצד נבדיל בין עצבות למרירות? אמנם הבאת את המשל, אבל האם פעלתנות יתר אינה יכולה להיות הסוואה לעצבות?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 21:50 |
|
| |
שנרב,
אני לתומי חשבתי שהצלחתי להעביר את עקרונות הבעש"ט בצורה תמציתית ולהסביר שבספר התניא נעשה נסיון לתת לעקרונות והדגשים אלו רקע הסברי - שכלתני (בחכמה בינה ודעת),
אך לטעמך כתיבתי הינה רק מעין המלצה, קשירת כתרים וסופרלטיבים ונתינת ציון טוב לחסידות בכלל ולתניא בפרט. אני מיצר על כך כי כה הובנו דברי ולא זו היתה כוונתי.
עם זאת מובן שכשמוצגת שיטה ואסכולה יש להציגה איך שהיא רואה את עצמה ומה מטרותיה ורעיונה לדעתה שלה ולא מה חושבים אחרים עליה. לכל נושא רעיון זכות בסיסית להגדיר עצמו תכניו ומטרתו. כך לקומניזם או לנצרות כמו גם, להבדיל, ליהדות ולחסידות. בהמשך כמובן שניתנת רשות לכל אחד לבקר, לשלול ולחלוק. (נדמה לי שכלל זה תקף גם בעריכה אינציקלופדית).
אשר לכן, כמי שמעורה מאד במשנת החסידות ומתמצא בכתביה (ודוקא בעיקר לא החב"דיים) מצאתי לנכון להציג את משנת הבעש"ט כפי שתלמידיו וממשיכי דרכו רואים אותה. וכך גם את תורת התניא. איני רואה בדברי דברי הערכה ומליצה וודאי שלא קשירת כתרים וסופרלטיבים, סך הכל הצגת תכנים מזווית הנידון עצמו.
ואם כבר באת לדון בראי'ה מגמתית, אדרבה בדבריך מצאתי אמירות שיפוטיות שלטעמי אינן אובייקטיביות, כגון, הכתיבה ששיטת הבעש"ט ייצגה קו בו "שוב אין צורך להקדיש את חייך ללימוד תורה ולהמית עצמך על ספסלי בית המדרש: היהדות של המוני העם מספיקה פחות או יותר, ומה שצריך הוא למזוג לתוכה איזו מנה של רוחניות, שמחה של מצווה, קדושה – וזהו תפקידו של הצדיק. בואו נכנה את התפיסה הזו חסידות עממית"
דומני שתלמידי הבעש"ט וממשיכיהם ראו במשך הדורות באמירות כגון אלו כוונות השמצה וזילזול שהומצאו מצד המתנגדים והמשכילים וחילחלו לספרות החילונית שםנתקבלו כמוסכמה. לטעמם של תלמידיו ולפי כתביהם הבעש"ט בהחלט תבע והעריך לימוד התורה לשמה יומם ולילה וקירב את לומדיה אך גם ביקר בחריפות את הלומדים שלא לשמה או הקונים רבנות בכסף כמו גם את השואבים מיכולת לימוד גאוה וגסות. גם בספר התניא ההדגש על מיוחדות המצוה של לימוד תורה (כנגד כולם) חוזרת ונשנת רבות וההסבר מובא מיד בתחילתו (פרק ה') כי היות והקב"ה "התלבש" בתורתו והתורה מקיפה וגםנתפסת במוח הלומד הרי נוצר כאן ייחוד נפלא בין היהודי לבוראו וכדבריו "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות המעשיות". ועם זאת הבעש"ט קירב ולימד להעריך גם אנשים תמימים ופשוטים העובדים את ה' כפי יכולתם הם בכל לבבם. זה אמנם חידושו וייחודו אך מכאן לבא ולומר שמיעט בערך התורה ולימודה רחוק הדבר.
לא התייחסתי בדברי להנחת יסוד זו שבדבריך באשר לתורת הבעש"ט אם כי ברור שנשאבה ממקום סובייקטיבי ושיפוטי (בין אם במודע ובין אם כך הבנת מספרות מגמתית וקיבלת את הדברים כתורה מסיני). נסתי בדברי פשוט להציג את הבעש"ט באור שהוא וההולכים בדרכיו ראו ורואים את עצמם. דהיינו אמנם מעלים הם על נס ומחיים מחדש את הערכים היהודיים הבסיסיים כמידות טובות, אמונה (גם בהשגחה פרטית בהיות הבורא מלא כל הארץ כבודו ואין צימצום כפשוטו) כמו גם ערכים כקדושה ושמחה, אך לטעמם כלל וכלל לא כמצמצמים את היהדות רק לכך ושוללים לימוד תורה ח"ו. (והרי גדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו רבנים וגאונים מפורסמים היו ומדוע ישללו את תוכן ומשאת חייהם - לימוד התורה בהתמדה). התעלמתי מהנחתך הסותרת מציאות זו ופניתי למנות את עיקר הערכים אותם ניסה הבעש"ט להשריש. כאן כנראה טעיתי, שכן אם כבר בנקודה זו הייתי כותב שאני חולק עליך בזאת לא היית רואה בדברי פרסומת לחסידות גרידא, אלא פשוט נקודת מוצא אחרת, עבורי הבעש"ט בא להוסיף ולהדגיש את יוקר היהודי אמונתו, רגשי קודש, וגדלות המעשה הטוב.
המשכתי וכתבתי שהתניא מסביר אנליטית איך, למה וכיצד כל זאת. גם כאן טעיתי שלא מיד כתבתי שאני חולק עליך לחלוטין בהבנתך את תמצית דברי התניא. כתבת שעיקר משנתו שיש שני נפשות בכל אדם ותפקיד האדם להתגבר על נפשו הבהמית כשהתכלית היא להכניעה ולמגרה או לפחות לכלא אותה לנצח. (כדוגמת דברי חז"ל על שני יצרים). אמנם גם דברים אלו מובאים בתניא, אך לצמצם את התניא רק לנושא זה שאינו היחיד כלל נראה לי כהצגת דברים הלוקה בחסר רב מאד. לכן בלי להתעמת עם דבריך מניתי את שאר התחומים שהתניא מסביר ומבאר והם הם הערכים אשר הבעש"ט הדגיש והחי'ה.
ועתה אפרט יותר דברי דלעייל היכן הם בספר התניא :
שמחה - בפרק לג מובא ההסבר למה ומדוע. ובפרק כו איך וכיצד להנצל מעצבות .
אהבת ישראל - בפרק לב מסביר כיצד בכלל אפשרי לאהוב זולתו כעצמו ומדוע.
אמונה (בהשגחה) - בשער היחוד והאמונה פרקים א עד יב ביאור פילוסופי לתורת הבעש"ט.
אהבה ויראה - בפרקים מא עד מו מאריך להסביר איך מסוגלים לפתח רגשות אלו.
וכן מסביר שם עוד ערכים ורעיונות כענווה אמיתית כיצד ניתן יגיע אלי'ה, אמונת צדיקים מדוע, נושא הצימצום גם לוקח מקום חשוב, כמו גם מעלת נשמות ישראל ומקורם, כל אלו שזורים לכל אורך הספר. ורעיונות אלו כולם ממש מקורם בבית מדרשו של הבעש"ט, כך שאין כלל ספק שהמחבר רואה עצמו כממשיך דרכו, מפרשו ומבארו על סמך מה ששמע מרבותיו תלמידי הבעש"ט ולא כמהפכן מחדש ומשנה.
עכשיו אחר הקדמה ארוכה זו, חזרה לשאלותך:
1. מדוע התניא ביצע פרסה מתורת הבעש"ט?
בכך הנני חלוק עליך לגמרי, אדרבה כל הספר עוסק ברעיונות הבעש"ט. (חבריו שחלקו עליו כרבי אברהם מקאליסק טענו שעצם הסברה שכלתנית ברבים לעקרונות הבעש"ט אינה רצוי'ה ויש להטיף להמונים רק אמונה פשוטה בעקרונות אלו ולא לבססה על תבונת אנוש, אך אין מחלוקת ביניהם על עצם הרעיונות)
2. איך זה שהחבדניקים לא מכווצים כנברדוקים?
הנך יוצא מתוך הנחה שהעוסק במלחמת היצר ובמאבק פנימי אמור וחייב להיות בסגנון מסויים. אך מה לעשות שהתניא אכן עוסק ומתייחס לשאלה זו ומדגיש כי לשיטת החסידות לא כך יש לעסוק במאבק, אלא אדרבה לצאת למערכה עם "מארש" ביטחון שמח והתבטלות לבורא המסייעו וממילא כל עצב לא יהי'ה בו (ראה פרק כו). ובאם תשאל איך יתכן לעסוק במאבק פנימי ובכל זאת להיות איש עליז. עונה המחבר את במילת המפתח של כל הספר "התבוננות" דהיינו מדיטצי'ה. לטענתו ע"י התעמקות והגעה להכרות נעלות במדיטצי'ה בשעת התפילה יזכה האדם לראות דברים מפרספקטיבה אחרת. כך יגיע לאהבת ה' וכך יגיע לשמחה וכך יגיע לחווית האמונה כראי'ה ממש וכו'.
3. באשר לשינוי שחל בתנועת חב"ד שהזכרת
הנני מסכים איתך. כצופה מן הצד, הייתי אומר שהשינוי עצום. מתנועה אליטריסטית משכילה ומסתגרת המטיפה להתעסקות עם רוחניותך שלך הפכה להיות תנועה עממית שהפעילות עם הזולת במרכז הוויתה. אולי ניתן להסביר זאת בשינוי שחל בעם היהודי, סכנות ההתבוללות והשואה בדורות האחרונים ולכן קיימו בנפשם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" לאדמו"ריה פתרונים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2009 22:05 |
|
| |
לבעל בעמיו
ההבדל בין ששון לשמחה:
"ששון" מביע יותר את הרגשת הלב, ו"שמחה" את המעשים הניכרים כלפי חוץ".
http://www.kby.org/il/chochmat-yavne/chagim/pesach/simch%20vesason.htm
(המאמר המעניין בקישור יענה על רוב שאלותיך.)
שאלתך לגבי המרירות יכולה להשאל גם על שמחה:אולי אדם שרוקד הרבה בחתונה הוא בעצם אדם עצוב שמנסה להסוות על עצבותו בשמחת יתר.האם אנחנו חוקרי כליות ולב?אתמהה.
במקום לבדוק את המשל(על בעיתיות המשל ראה באשכול בניין העולם) בקטע הבא שלקוח מאותו קישור(בהודעה הקודמת) מוסבר תפקידה של המרירות:
"תורת החסידות על חבל דק המפריד בין מרירות לעצבות. המרירות היא דבר חיובי למצבים מסויימים. כמו תרופה מרה שעוזרת בשעת חולי. אסור להפריז במינון ואין להשתמש בה כשהכול תקין; אבל במצבים מסויימים היא עוזרת. בשעת חשבון-נפש בהחלט צריך האדם להתמרמר על מצבו, עד כדי שיברון-הלב, ולאחר מכן לחזור בשמחה לעבודת-ה'"
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 05:50 |
|
| |
צענע
למעשה?
אם ששון היא שמחה בהרגשה פנימית יותר, תרצת ברית, אולם איך יתורץ פורים, הלא אין לך חג מוחצן יותר מפורים בהבעות השמחה שלו?
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 08/01/2009 5:47:43
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 10:32 |
|
| |
לבעל בעמיו
"אין לך חג יותר מוחצן מפורים בהבעות השמחה שלו.",
כך כתבת.
לפי דבריך יוצא שכאשר הבעות השמחה מוחצנות הדבר מוכיח שאין שמחה פנימית? האם לא יתכן שהששון והשמחה ילכו יחד?
הרי על פורים נאמר:
פורים כפורים.
הדר קיבלוה בימי אחשוורוש.
פורים לא יתבטל לעתיד לבוא.ועוד ועוד.
מי שלא חווה את הששון הפנימי בפורים(בסעודת פורים,במשלוח המנות,בקריאת מגילה)גם השמחה החיצונית שלו היא ריקה מתוכן.
"סיכום עניין השמחה בפורים
בשמחת הפורים קיימים שני צדדים עיקריים: 1) שגם מה שהיה רע התהפך לטוב, וממילא אין גבולות לשמחה - שהכל טוב. 2) קבלתנו את התורה מתוך חירות.
ושני עניינים אלו קשורים אחד לשני, כיון שהאדם המבין שגם דבר רע הוא ביסודו טוב אז יש לו הסכמה פנימית במעשיו, ואם כן שמחת הפורים הפרטית נובעת משני העניינים מהחירות במעשה ומההכרה שגם הגשמיות מתהפכת לטוב.
פורים לעתיד לבוא
אמרו חכמים שחג הפורים לא יתבטל לעתיד לבוא. ואפשר לבאר שזה מפני שני היסודות האלו: כמו שחג הפורים הוא החג היחיד בו הרע נהפך לטוב כך בגאולה העתידה אין רע כלל, וכן בעניין החירות לעתיד לבוא: לא יהיו מצוות וציוויים אלא האדם יעשה הכל מרצונו העצמי מתוך חירות."
"לכן, יש להזכיר את עניין השמחה ביו"ט, ומשום שאומרים שמחה, אז יש לומר ג"כ ששון. כיון שעלינו לומר שאין אנחנו רק מדגישים את הפן החיצוני, הפן המעשי. אלא נוסף על כך ג"כ את הפן הפנימי, הפן הרגשי ומחשבתי. אבל בשבת שאין אנחנו מזכירים שמחה, אז ג"כ אין אנחנו צריכים להזכיר ששון."
(מתוך הקישורים הנ"ל)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 10:35 |
|
| |
אם כן יוצא שאין מקום להבחנה בין אירועים של ששון לבין אירועים של שמחה, כי הרי שמחה ללא ששון היא שמחה ריקנית וששון שאינו מתבטא בשמחה מה טיבו? הרי כל תנועה פנימית של הנפש אמורה להתבטא בחיצוניות המעשים.
נותרנו עם ברית שיש בה ששון אלא שמרסנים את השמחה משום צערא דינוקא.
|
|
|
|
|
