|
|
| נשלח ב-8/1/2009 10:56 |
 |
| |
"הרי כל תנועה פנימית של הנפש אמורה להתבטא בחיצוניות המעשים."
האמנם? אתמהה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 10:58 |
|
| |
אז למה מתפללים ולא מסתפקים בעבודה שבלב?
מדוע צריך לעשות סעודה בימים טובים ולא מסתפקים בשמחה שבלב?
ובקיצור, מדוע צריך תריג מצוות?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 11:29 |
|
| |
במקום מבלי צ"ל בלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 12:10 |
|
| |
OK
נרד מהדיון הזה.
ובכל זאת מנין לנו שזה ההבדל בין שמחה לששון. לדוגמא "והיה כאשר-שש ה' עליכם, להיטיב אתכם ולהרבות אתכם--כן ישיש ה' עליכם, להאביד אתכם ולהשמיד אתכם;
כאן לכאורה ששון הוא חיצוני. במיוחד שכפי שרש"י מסביר שם (למיטב זכרוני) ישיש הוא בהפעיל, ישיש אחרים
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 12:47 |
|
| |
דווקא הדוגמא שהבאת(תודה!) מוכיחה את ההבדל.
הקב"ה (כביכול) חש שמחה פנימית בשני המקרים.
אבל ביטויי השמחה החיצוניים היו שונים בשני המקרים.
שם -להיטיב אתכם וכאן להאביד ולהשמיד אתכם.
( ישיש הוא זמן עתיד של שש .)
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 13:00 |
|
| |
צענע
ברשותך אעצור כאן את הדיון בנושא ששון ושמחה
ויה"ר שיתקיים בנו מקרא שכתוב: ששון ושמחה ישיגו בפנימיות ובחיצוניות.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 13:29 |
|
| |
אכי"ר
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2009 18:01 |
|
| |
אמרי בינה:
מקוצר הזמן אתייחס כרגע רק לנקודה 2 שהעלית:
לי נראה שנוברדוק מתחילה בדיוק במקום בו נגמר ספר התניא.
ולמה?
האבחנה של בעל התניא היא בין נפש האלקית ונפש הבהמית, ומה שהוא מציע לאדם זה לא לעשות לעולם את מה ש"מציעה" לו הנפש הבהמית; זהו הבינוני.
יש כאן הנחה נסתרת: שהאדם אכן מבין מה מרצונותיו הוא ממקור נפש האלקית ומה הוא מצד נפש הבהמית!
זה כלל לא פשוט, כמובן. האם אני יוצא למלחמה כדי להגן על העם, או מתוך דחף מאצ'ואיסטי? האם אני נותן שיעור בבית הכנסת כדי להגדיל תורה, או מפני שאני רודף כבוד? האם אני נוסע למרחצאות בריאות יוקרתיים (כפי שנהג הצ"צ, לדוגמה) כדי להתענג, או כדי להתרפא ולהוסיף כח בעבודת השם?
כל מי שינסה לקחת ברצינות את העצה של בעל התניא ולהתנהג לפיה ימצא את עצמו מהר מאד מתלבט בעשרות שאלות כאלו כל יום. זה יוביל אותו ישר לנסיונות של התבוננות פנימית, לרמאות עצמית, ולבסוף לתורת ה"נגיעס" הנוברדוקאית.
בתורת המוסר של קאנט גלומה הנחה דומה: שהאדם יכול להבחין בין פעולות שהוא עושה כדי לספק את הנטיה - להן אין משמעות מוסרית, לבין פעולות הבאות מכח החובה שלהן יש משמעות מוסרית. אבל קאנט הוא הוגה דעות חילוני שמבחינתו פעולה מוסרית היא טובה אבל פעולה מכח הנטיה היא ניטרלית, לא רעה. לכן הוא יכול להודות שבאמת הגבול בין מעשים הבאים מכח החובה לבין אלו הבאים מכח הנטיה הוא מטושטש קצת, אבל זה לא נורא - מקסימום עשית מעשה שהוא רק חצי טוב ולא טוב גמור. אצל בעל התניא, לעומתו, מעשים הבאים מכח נפש הבהמית הם פסולים ומתועבים, לכן יש צורך עליון במציאת קו ההפרדה בין שני סוגי המעשים, קו שמחבר הספר מניח אותו - עד כמה שהתרשמותי מגעת - כמובן מאליו.
באמת מעניין, ואולי ילמדונו החב"דניקים דכאן, אם שאלה זו עלתה בתנועתם וכיצד נפתרה (כמובן רעיונות של אתכפיא וכדומה הם רק טיוח ואינם פותרים דבר).
_________________
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 08:53 |
|
| |
דרך אגב אעיר על דבר נפלא בעיני, באגרת הקודש כ"ו. המחבר מנסה להוכיח שגם מארי דקבלה עוסקים, וצריכים לעסוק, גם בנגלה, שלא כפי שמשתמע מפשטות לשון הזוהר. בסוגריים הוא כותב שם על רשב"י:
"וגם באמת ע"כ עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי שהיה בימיהם עד רבינו הקדוש דאילו ספר הזהר והתיקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים"
מדהים, לא? האם לא היה בזמנו ובמקומו הקונספט של לימוד ב"עיון"? זה נראה כאיל "ללמוד ספר" מבחינתו הוא לעבור על הטקסט מכריכה לכריכה בלי לעצור. ממש מפליא. היכן כל סיפורי הליטאים על הח"ח שלמד משנה אחת 40 יום וכדומה?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 09:12 |
|
| |
שנרב
אולי אתה למד מכאן שבמשניות יש צורך בלימוד יותר עיוני?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 11/01/2009 9:45:21
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 10:42 |
|
| |
הרי רשב"י כתב את ספר הזוהר,ולא למד אותו,אז לא הבנתי מהי ההשוואה לח"ח.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 12:16 |
|
| |
צענע,
נו ... לכתוב זה יותר מהר מללמוד ??
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 16:00 |
|
| |
לשנרב
"מדהים, לא? האם לא היה בזמנו ובמקומו הקונספט של לימוד ב"עיון"? זה נראה כאיל "ללמוד ספר" מבחינתו הוא לעבור על הטקסט מכריכה לכריכה בלי לעצור. ממש מפליא. היכן כל סיפורי הליטאים על הח"ח שלמד משנה אחת 40 יום וכדומה? "
כך כתבת.
אז קודם כל כתיבת ספר ולימוד ספר אינם בני השוואה כלל.
גם לפי תגובתו של בעל בעמיו הובן מדבריך שאתה משווה בין סוגי לימוד בעיון ולא בין כתיבה ללימוד.
שנית,בעל התניא, כנראה העריך את רשב"י כפי מדרגתו הגבוהה והוא סבור שרשב"י כתב את ספר הזוהר והתיקונים בחדשיים או שלשה והנימוק:שלא אמר דבר אחד ב' פעמים. (בשאר הזמן ששהה במערה למד בעיון משניות.)
כללית אנשים גאונים לא זקוקים להרבה זמן לכתיבת ספר .
אותם גאונים ילמדו הרבה זמן ספרים שכתבו אחרים מפני שלרדת לסוף דעתו של הזולת זה סיפור אחר לגמרי מאשר לרדת לסוף דעתו של האדם עצמו,בפרט אם הקב"ה חנן אותו בגאונות.
ושאלה קטנה:האם אתה אינך מאמין שגאון כרשב"י יכל לכתוב ספר בשלשה חדשים בהתחשב בעובדה שכתב מן הסתם רוב היממה?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2009 16:15 |
|
| |
אמרי בינה:
בהמשך לתגובתי הקודמת.
מש"כ שבפרק כ"ו יש עצה להנצל מעצבות, הנה העצה הזו היא באופן של מברך על הרעה, היינו
"לקבולי [=הרעה] בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגלייא"
כלומר העצה היא להניח שמה שאנו רואים בעיני בשר הוא סתם אילוזיה, ואין לו קשר למציאות האמיתית שבה כל האירועים הם לטובה. זה דומה מאד לסוג החשיבה המזוהה היום עם דתות מזרחיות: ברמת הכרה מסוימת אתה לא רואה יותר את המציאות שלפניך, זו שאפשר למשש, אלא אתה מרכיב מעיים "משקפים רוחניות" שבהן רואים מציאות חלופית שאין לה שום קשר לנעשה בשטח.
אישית יש לי באופן בסיסי רתיעה מסוג כזה של חשיבה. גם אם נסכים שזו בעיה פרטית שלי, אומר לך שאני לא מאמין שיש יותר משניים-שלשה אנשים בדור שיכולים להגיע למצב רוחני כזה. בשביל "ספרן של בינוניים" זה לא מספיק.
הוא הדין והוא הטעם לגבי העצה שמובאת בפרק ל"ב כדי לקיים ואהבת לרעך כמוך:
"ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים"
כמו קודם, התנאי להשגת המידה המומלצת כאן הוא כפול: השתקעות בהכרה שה"אני" הוא אך ורק נפש האלקית ולא נפש הבהמית, ומכח זה ביטול האני כלפי הכלל, מכיוון שנפש האלקית שלי ושלך הן בעצם אותו הדבר.
ראשית אתה יכול לראות כאן את התפקיד המרכזי שממלאת התיאוריה על שתי הנפשות, תיאוריה שבלעדיה אי אפשר להסביר, לענ"ד, שום רעיון בספר.
שנית, אתה רואה שוב את רמת הקיצוניות של התיאוריה. לומר שאני ואתה איננו ממש ישים נבדלים אלא יש בינינו משהו משותף, כמו בין נמלים בקן או בין דבורים בכוורת – זוהי סברה מקובלת, שלכאורה יש בה מן האמת, ושקשה להסביר בלעדיה מגוון מעניין של פעולות אנושיות אלטרואיסטיות. אבל לבוא ולשלול מכח סברה כזו את עצם ההבדל בין פרטים, לשייך את מהות החילוק בין "אני" לבין "אתה" לאיזה שהוא תעתוע ראיה שיוצר הגוף הנבזה והנמאס – זו כבר קיצוניות רבתי, ושוב אני תוהה אצל איזה אחוז מן הציבור דרך רוחנית כזו יכולה להיות מופנמת.
|
|
|
|
|
|
