|
|
| נשלח ב-27/1/2009 20:45 |
 |
| |
מה פרוש מציאות מחויבת שאליה התכוון הרמבם?ומה הקשר בין המילה חייב למילה אמת?
להבנתי,בספר תורת שמואל הוא מסביר שהמציאות הנגלית לעין הבשר שלנו היא מציאות חלקית ולכן לא אמיתית.
המציאות האמיתית ,כפי שכתב סאניטש,היא המציאות שכוללת את מאמר ה' המחייה את הנבראים מידי רגע ברגע.בלעדי מאמר ה' היתה המציאות נעלמת.
רובנו לא חווים מידי רגע ברגע את מאמר ה' המחיה אותנו(כלומר את המציאות האמיתית) ולכן,בזכות עובדה זו יש לנו את הבחירה החפשית שהרי אם היינו חווים באופן מוחשי את מציאותו של הקב"ה המחיה אותנו לא היתה הבחירה אפשרית.
(עד עמוד 174 הוא ממשיך ומוכיח את הרעיון הזה,בין היתר הוא מזכיר את הפסוק:שמע ישראל...ה' אחד ולא יחיד וכו')
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2009 21:03 |
|
| |
אם אני מבין נכון אזי מציאות מחויבת היא מציאות שהכרחית לוגית, כמו שכתבתי שלדעת הרמב"ם הקב"ה כביכול כפוף לחוקי הלוגיקה, וכלשונו במורה ח"ג פט"ו: "לנמנע טבע יציב יציבות בת-קיימא שאיננה מעשׂהו של עושׂה ואי-אפשר לשנותו כלל. לכן אין לייחס לאל יכולת עליו".
לעומת זאת המציאות שלנו אפשר שתהיה ואפשר שלא תהיה ולכן אינה מציאות מחויבת.
ואודה למי שיתקן אותי אם טעיתי.
מדוע מציאות חלקית אינה אמתית, נניח שאני רואה את רגל השולחן אזי זו אינה אמת?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2009 21:27 |
|
| |
רגל השולחן אינה מציאות אמיתית מפני שכאשר אתה אומר שולחן אתה רואה בדמיונך את השולחן השלם.
אמנם הרגל היא רגל,ולהגדרת רגל היא אמיתית,אבל להגדרת שולחן היא איננה אמיתית.
אם ילד יצייר רגל ויגיד לך שזה שולחן האם תגיד לו שזו אמת?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2009 22:19 |
|
| |
היא אמתית מאוד בתור רגל.
אם אשבור אותה ואנתק אותה מהשולחן היא תהיה פחות אמתית או יותר אמתית?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 11:17 |
|
| |
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 28/01/2009 11:15:33
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 11:19 |
|
| |
נדמה לי שהגענו לדיון בטרמינולוגיה במקום במהות.
בואו נעזוב את שאלת ההבדל בין "מציאות" לבין "מציאות אמת". אפילו החב"דניק ה"משכיל" וה"עובד" ביותר לא ינסה לעבור דרך קיר בטענה שהוא וגם אני אלוקות גמור אז מה זה משנה.
נדמה כי כולם מסכימים שבעל התניא (ואחריו ממשיכי דרכו) ראו את העולם כדבר פחות "ממשי" מהמקובל בציבור, וטענו שמה שנראה לעינינו אינו כל הסיפור ומסתיר את מה שבעיניהם הוא עובדה פשוטה, שמלוא כל הארץ כבודו וכו', וכדוגמת משחק הכדורגל המזויף שהבאתי לעיל.
הדבר החשוב הוא לא התפיסה הזו עצמה. אפשר להאמין בדברים כאלו בלי שום נפקא מינה למעשה או להרגשה. אבל בעל התניא טוען שהאדם צריך לחיות את חייו "מול" תפיסת המציאות (או חוסר המציאות) הזו, ובפרט לההביל את כל ענייני הבני חיי ומזוני מפני שהם נתפסים כחסרי משמעות לחלוטין. מה שבעל התניא אומר לך הוא שאם הבן שלך מת, או אם הפסדת בבורסה את הפנסיה שלך, או אם אשתך חלתה בסרטן, אתה לא אמור בכלל להתרשם שהרי מה לזה ולעובדה שהכל אלוקות גמור, וזה לא משנה אם האלוקות גמור הזה הוא אדם חי ומדבר או גוש בשר מתולע. זו הנקודה בה תפיסת עולם מיסטית הופכת לאופן התנהגות מאד מאד יוצא דופן.
אישית, רעיונות מהסוג הזה לא מדברים אלי. פתחתי את האשכול מכיוון שהתרשמתי שיש בכיוון הרוחני הזה - אידאולוגיה רוחנית אזוטרית וקיצונית שבודאי מתאימה ליחידי יחידים) שינוי ביחס לדרכם של ראשוני תנועת החסידות (בנושא הזה שכנעו אותי כאן שיש צורך בבדיקה נוספת, אולי כולם היו כאלו ורק הסיפור הפולקלוריסטי חיבר אותם לפשוטי העם), ומאידך שזה לא כל כך קשור לחב"ד דהיום (בנושא הזה נראה שיש הסכמה רחבה).
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 28/01/2009 11:15:18
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 11:47 |
|
| |
לבעל בעמיו
אם הרגל אמיתית זה אומר שהרגל הוא שולחן אמיתי?אתמההההה
לשנרב
האדמו"ר הזקן התייחס לנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"
כפשוטו.
לכמה אנשים קל לקיים את כל הנאמר בתורה?
ולגבי התניא
בכל דור ודור היו יחידי סגולה שהצליחו להגיע לדרגת בינוני לפי התניא.
לפי דעתי האישית כל מי שאינו חי בהשקפה זאת כל רגע ורגע הוא בעצם לא מאמין בכל מאת האחוזים.
לדעתי זהו מבחן האמונה השלמה.
זה שרובינו לא מצליחים בכך אינו סותר את חשיבות השאיפה לכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 12:00 |
|
| |
צענע
הרגל אמתית כרגל
האם בגלל שאני יכול לשרוף את השולחן אינו אמיתי כשולחן (אפילו להלכה לא אומרים כל העומד ואכמ"ל, אא"כ תתרצי שזו דעת ר' שמעון)
התורה ניתנה לכלל ישראל או ליחידי סגולה? זה נשמע לי תמוה לומר שהתורה שניתנה לכלל ישראל יכולה להתקיים רק ע"י יחידי סגולה וכמעט כולנו רשעים כל הזמן. יתרה מזו, למרות שאנחנו רשעים אנחנו זכאים בדין, הא כיצד?
ראי גם ברמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ז
אומר אפוא שתורת האל הזאת, שמשה רבנו נצטווה בה ולכן יוחסה אליו, באה רק להקל את עבודות הפולחן ואת המטלות.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 28/01/2009 11:58:42
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 17:35 |
|
| |
צענע,
דף השער של התניא מכריז כי הוא יבאר את הפסוק "כי קרוב אליך" ב"דרך ארוכה קצרה".
למיטב הבנתי הרעיון הוא כזה: העולה מן הספר הוא שהכל אלוקות גמור ויש "רק" צורך להוריד את המסכים המסתירים זאת מעיניינו. לכן הדרך שהוא מציע היא "קצרה" במובן זה שאינה דורשת איזה טכניקות מיסטיות פוזיטיביות, כמו שינון שם השם וכדומה, כדי להגיע אל ההתאחדות המנטלית עם הבורא או איך שלא תקראי ל"מטרה". הדרך היא ארוכה, מצד שני, כי היא דורשת מהאדם להשתחרר לגמרי מהעולם הזה.
במלים אחרות, מה שהוא מציע (וזה מבואר גם בספר עצמו כאשר הוא דן בפסוק הנ"ל) הוא שאתה תעשה "סור מרע" (כאשר הרע הוא פשוט המציאות) וה"עשה טוב" יבוא מאליו. אין צורך להוציא רשת וללכת לצוד מלאכים: כל המטרות הרוחניות נמצאות כבר בכיסך, ואתה רק צריך לפקוח את העיניים. אבל גם אדמו"ר הזקן הבין שמה שאמור להביא לשיטתו לאותה פקיחת עיניים הוא מאמץ אנושי מזעזע.
את כותבת:
"לפי דעתי האישית כל מי שאינו חי בהשקפה זאת כל רגע ורגע הוא בעצם לא מאמין בכל מאת האחוזים.
לדעתי זהו מבחן האמונה השלמה."
למה?
האם הוגי דעות יהודיים שאינם שותפים לסוג הפנתאיזם של בעל התניא הם לא מאמינים?
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 28/01/2009 17:48:53
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2009 11:27 |
|
| |
לבעל בעמיו
1.כשם שאדם עם פגם בראיה רואה את המציאות הפיזית באופן חלקי ולכן בעצם לא רואה את המציאות האמיתית אותו הדבר בנושא שאנו דנים בו.
(מדוע השופטים חותרים לשמוע את כל הסיפור? מפני שהם מנסים לחתור אל האמת.)
2.עם ישראל הוא העם הנבחר:"והייתם לי סגולה וכו'." זה שרובינו לא מצליחים בכך זו אשמתינו.יש רק יחידי סגולה זה בגלל ששכחנו להיות עם סגולה.
לשנרב
ההגדרות הפילוסופיות לקדוש ברוך הוא מעולם לא עניינו אותי מפני שהמילים בגלל מוגבלותן ממילא לא יביאו את המתדיינים למיניהם לשום מקום (פנאנתאיזם,פנתאיזם,ושאר האיזמים למיניהם -כל העיסוק בהגדרות האלה כלפי הבורא הוא טחינת מים וכל הדיונים הם דיונים עקרים לדעתי)
"האם הוגי דעות יהודיים שאינם שותפים לסוג הפנתאיזם של בעל התניא הם לא מאמינים? "
כך שאלת.
אני התייחסתי לפיסקה הבאה בדבריך:
"הדבר החשוב הוא לא התפיסה הזו עצמה. אפשר להאמין בדברים כאלו בלי שום נפקא מינה למעשה או להרגשה. אבל בעל התניא טוען שהאדם צריך לחיות את חייו "מול" תפיסת המציאות (או חוסר המציאות) הזו, ובפרט לההביל את כל ענייני הבני חיי ומזוני מפני שהם נתפסים כחסרי משמעות לחלוטין. מה שבעל התניא אומר לך הוא שאם הבן שלך מת, או אם הפסדת בבורסה את הפנסיה שלך, או אם אשתך חלתה בסרטן, אתה לא אמור בכלל להתרשם שהרי מה לזה ולעובדה שהכל אלוקות גמור, וזה לא משנה אם האלוקות גמור הזה הוא אדם חי ומדבר או גוש בשר מתולע. זו הנקודה בה תפיסת עולם מיסטית הופכת לאופן התנהגות מאד מאד יוצא דופן. "
בתחילת הפיסקה בעצם ענית לשאלתך(הדגשתי את התשובה )
זה כלל לא משנה איך אתה מצייר בדמיונך את האלוקים שלך.מה שכן משנה הוא איך אתה מתייחס למאורעות החיים שקורים לך.אם ח"ו קורים מקרים לא טובים לאדם-פה המבחן שלך אם אתה מאמין.מפני שאם אתה מאמין בכל מאת האחוזים בכל רגע ורגע,שניה שניה של חייך, שהעולם הזה הוא מקום שבו יש רק מטרה אחת-לעבוד את הבורא אז ממילא כל שאר העינינים הם נעדרי חשיבות.
איך אדם יגיע ל"אדישות"כזאת למאורעות החיים?(האדישות הזאת היא אדישות מאד מאד מודעת ולכן המרכאות). כאן זה תלוי בגישה וככל אדם נוקט בגישה המתאימה לו.לי נראה שההסתכלות על העולם בתפיסה של בעל התניא יכולה לתרום בצורה הכי נפלאה לעניין הזה.
{אגב,היום כל רעיונות הניו אייג' תואמים להפליא להשקפה הזאת (אני שמח -צרות שוכח....)ומסיבה פרקטית ביותר .}
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2009 11:37 |
|
| |
צענע
תקראי היטב את חיים גראיבצר מאת פישל שניאורסון (ממשפחת חב"ד).
יותר ויותר אני מבין למה לא למדו תנ"ך, התנ"ך כלל אינו מהביל את העולם הזה, וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מי שילמד אותו כפשוטו וע"פ ח"זל יגיע מהר מאוד למסקנה הזו. השאלה היא כידוע הפוכה, מדוע בתנ"ך כמעט ואין התיחסות לעולם הבא. הרבדים הנוספים אינם אמורים לסתור את הפשט אלא להעמיק אותו.
וכבר ציינתי שהפסוקים שחב"ד מסתמכים עליהם ניתנים להתפרש ומתפרשים ע"פ פשוטם יפה מאוד.
עצם ההנחה שלך שכל המטרה לעבוד את הבורא גם היא צ"ע. שוב אם נלמד תנ"ך לא נאמר שם שהמטרה היא לעבוד את ה'. המטרה היא שאם תשמע בקול ה' אזי ונתתי עשב בשדך לבהמתך (בתודה לשנרב). כל רובד נוסף נבנה על הרובד הזה, לא בניגוד אליו. (במאמר מוסגר, אפילו תופעת הנבואה בתנ"ך היא לא תמיד אקסטטית).
את גם סותרת את עצמך מיניה וביה. כיצד יתכן שהדיונים עקרים אם הם מובילים לאדישות כלפי עניני העולם הזה?
ובקשר לנקודה הראשונה.
כשהייתי סטודנט באוניברסיטה טענתי שאם 20% מהסטודנטים נכשלים בבחינה זו בעיה שלהם, אבל אם 80% נכשלים זו בעיה של המרצה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2009 11:59 |
|
| |
לבעל בעמיו
"את גם סותרת את עצמך מיניה וביה. כיצד יתכן שהדיונים עקרים אם הם מובילים לאדישות כלפי עניני העולם הזה?,"
אם הבנת כך את דברי לא נותר לי אלא להצטער.
"ובקשר לנקודה הראשונה.
כשהייתי סטודנט באוניברסיטה טענתי שאם 20% מהסטודנטים נכשלים בבחינה זו בעיה שלהם, אבל אם 80% נכשלים זו בעיה של המרצה"
שוב משל שלא ממין העניין.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2009 12:07 |
|
| |
מי נכשל
המרצה (את?) או הסטודנט?
האם זה סביר שרבש"ע יברא עולם שרובם יהיו רשעים?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2009 14:50 |
|
| |
צענע
"אם אתה מאמין בכל מאת האחוזים בכל רגע ורגע,שניה שניה של חייך, שהעולם הזה הוא מקום שבו יש רק מטרה אחת-לעבוד את הבורא אז ממילא כל שאר העינינים הם נעדרי חשיבות"
א. מי אמר?
ב. גם לו יצוייר שזה נכון, מי אמר שצריך להגיע למצב הנפשי הזה בשיטתו של בעל התניא?
ג. כמו שכתב בעל בעמיו - האם כשאת קוראת תנ"ך, או לומדת גמרא, או ראשונים ואחרונים סטנדרטיים, את מקבלת התרשמות שהתנאים או האמוראים או הגאונים היו שרויים בסוג כזה של מצב נפשי?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2009 16:32 |
|
| |
| התחלה של תשובה (לכשאפנה...) |
|
"תוכן השאלה
א. האם גם זו לטובה? כלומר: אם הכל זה טוב, והכל זה "גם זו לטובה" , אז למה אדם חולה מתפלל להיות בריא? למה מתפללים לקיבוץ גלויות הרי הכל לטובה? ב. האם יש לחיות באופן שעל כל דבר אומרים "גם זו לטובה" ? הרי אם ח"ו יש פיגוע ולוקחים את זה ככה בקלות , ואומרים "גם זו לטובה" זה מסוכן מאד !!! ??? אדם לא איכפת לו מחברו? ! תודה רבה!!
|
 |
|
תוכן התשובה
שלום רב!
ישנם שלושה מקורות מרכזיים בהם אנו מוצאים יחס לעניין זה:
א. בגמרא במסכת תענית דף כא. מובא סיפור על נחום איש גם זו. מסבירה הגמרא שם שקראו לו כך משום שעל כל דבר שקרה לו, היה אומר "גם זו לטובה".
ב. במסכת ברכות פרק ט משנה ה מובא כך: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר (דברים ו:ה) "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"... בכל מאדך- בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוה מודה לו במאד מאד". בגמרא שם דף ס: מוסבר שהברכה שמברכים על הרעה היא "ברוך דיין האמת".
ג. בהמשך הגמרא שם מובא בשם ר' עקיבא: " לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעביד רחמנא לטב עביד" כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה . כדוגמה להתנהגות כזו מביאה שם הגמ' סיפור מפורסם על ר' עקיבא שפעם היה הולך בדרך והגיע לעיר. אף אחד לא רצה לארחו שם, אמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד". הלך ולן בשדה מחוץ לעיר. היה לו שם נר וחמור ותרנגול. באה רוח וכיבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה וטרף את החמור, ואמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד". בלילה באו חיילי הצבא ושבו את העיר. אמר ר' עקיבא אכן כל מה שעושה הקב"ה, לטובה.
מסביר רש"י שם שאם היה הנר דולק או החמור נוער או התרנגול קורא היו מגלים אותו, ולכן באמת הכל התהפך לטובה.
על אותו ר' עקיבא מסופר בגמרא במסכת מכות דף כד: רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא "...היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק ... באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'' נבואת חורבן בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים' נבואת גאולה . עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון זה אמרו לו: 'עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו'".
מה אנחנו לומדים מר' עקיבא ובכלל מהמקורות הנ"ל?
חלילה לנו לחשוב שהאמירה "גם זו לטובה" פירושה זילזול במצבים הקשים ובגזרות הקשות שבאות עלינו. חלילה לנו לחשוב שאם אדם אומר כך אחרי פיגוע ל"ע, זה מראה על זילות בכבוד המתים והפצועים.
מה שזה בא ללמדנו במילים פשוטות, זה שאנחנו רואים רק חלק קטנטן מאוד מהתמונה הכוללת. הקב"ה, המגיד מראשית אחרית, שעליו אמר דוד בתהילים "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור", רק הוא רואה את התמונה הכוללת.
אז גם אם תקופות מסויימות בהיסטוריה ובחיינו הפרטיים נראות אפלות וקשות, עלינו תמיד לזכור ולהאמין שבסופו של דבר, הקב"ה יגלגל הכל לטובה.
לא לכל אחד יש את הראיה לטווח ארוך שהיתה לר' עקיבא, שבשעת חורבן כבר ראה את הגאולה. גם ר' עקיבא כשנכבה לו הנר וכו' בשדה, לא ידע למה הקב"ה גרם לכך, הוא לא ידע שיבוא הגייס על העיר. אבל הוא האמין! הוא האמין שבסופו של דבר זה לטובה.
כך גם אנחנו צריכים לנהוג ולומר "גם זו לטובה" ולברך על הרעה, לא מתוך זלזול ברעה שבאה עלינו, חלילה, אלא אדרבה, מתוך אמונה גדולה שגם הטובה תגיע, ותקווה גדולה שהיא תגיע במהרה.
לסיום אביא את דברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, שנותן עוד נקודה למחשבה בהקשר הזה: "... ומי שנתיישב כל זה בדעתו יגיע למדרגה המסופרת על נחום איש גם זו, אשר על כל צרה שהיתה באה עליו היה אומר: 'גם זו לטובה'. ויחיה חיי נחת תמיד, כי תקלנה בעיניו הצרות, ויתכן כי ישמח בהן בהרגישו כי חטא שהיה עליו נתכפר בכך, כאשר ירגיש אדם הפורע חובו כי הוקל לו והוא שמח בזה..." (מאמר ג, יא).
בברכה, "
|
|
|
|
|
|
|
