האגודה ללקיחת אחריות על החיים...

בנישואין אנו עומדים במבחן יומיומי- בכל רגע, בכל שעה.

רגילים לחיות לעצמנו, לעשות מה בא לנו?? זהו, החופש נגמר... כרגע יש לנו בן זוג שצריכים לטפל בו, להעניק לו, לחיות יחד איתו ולא כאדם בודד...
כמובן שכל הדברים הנ"ל הם בניה מתמשכת, המתחילה בימי הנערות, וממשיכה בצוותא עם בן הזוג. יחד מטפסים על ההר בדרך רצופת מכשולים, בדרך אל המטרה הנכספת...

נישואים זהו מוסד בעל מציאות חדשה השונה לגמרי ממה שהכרנו בחיי הרווקות.
ומוטב להגיע אל החתונה ערוכים ומזומנים. אחרת, כשידומו הדי התזמורת, ויוותרו בני הזוג לבדם, הם יצטרכו להתפכח אל מציאות חדשה ולא מוכרת.
מודעות פוטרת חצי מהבעיה- אמר מי שאמר, וצדק... זמן זה של הרווקות- הוא הזמן המתאים להתחיל להתכונן. כי אם לא עכשיו, אימתי???

אז לכל אלו מביננו המרחפים- קחו אחריות לחייכם...;-)

חדש! מאורסים בעדכון יומי. 

יש אנשים שאומרים שנישואין זה עניין של "תן וקח". יש כאלה שאומרים שנישואין זה פיפטי-פיפטי. לעם ישראל יש גישה שונה: נישואין הם 100%-100%. היהדות אומרת שנישואין זה לתת ולתת ולתת... ולא לנהל שום חשבון.

המפתח לאהבה הוא נתינה. שימו לב, לא אמרתי "המפתח לאיך יאהבו אותך", אלא המפתח לאהבה. מדוע הורים אוהבים את ילדיהם הרבה יותר מכפי שילדיהם יוכלו לאהוב אותם? משום שהם העניקו לילדיהם במשך כל כך הרבה זמן.

אנחנו חושבים שאנחנו אוהבים את האדם שנותן לנו, אבל זה בדיוק להפך. זאת סתם אהבה עצמית. אנחנו אוהבים את האנשים שלהם אנחנו נותנים.

הרב משה אהרון שטרן זצ"ל, שהיה מסדר-הקידושין בחופתנו, סיפר לנו סיפור. כאשר הוא היה בחור צעיר בישיבה, הוא ישב ובלע בחיפזון את ארוחת הערב שלו. הרב-המורה שלו ניגש אליו. "משה, אתה אוהב את הדג?" "כן," הוא ענה בין נגיסה לנגיסה. "לא נכון", ירה המורה שלו בחזרה. "אתה לא אוהב את הדג, אתה אוהב את עצמך. אילו היית אוהב את הדג לא היית אוכל אותו. אתה עסוק בהנאה שלך."

נטילה אינה מובילה לאהבה. נטילה מובילה לתחושת תלות. נתינה מובילה לאהבה.

נתינה מובילה לאכפתיות

הנקודה הזאת מאושרת גם על ידי הפסיכולוגיה המודרנית. תרפיסטים יסבירו לכם שכאשר אנחנו נותנים, אנחנו רוצים להצדיק את ההשקעה והמאמץ. על כן, אנחנו מביטים בחיבה יתרה על מושא הנדיבות שלנו. אנחנו מרוממים את חשיבותו בעינינו על מנת להרגיש טוב עם מעשינו. כך, נתינה מובילה לאכפתיות.

הנתינה לא צריכה להיות גדולה. היא לא צריכה להיות מדהימה. היא לא צריכה להיות מהממת. היא לא דורשת הרבה כסף או הרבה שעות, והיא פותחת את ליבותינו.

שימי והילה התחתנו. ידידה של הילה הגיעה לעיר מגוריהם כדי להשתתף בחתונה, והייתה זקוקה למקום לשהות בו. שימי שאל את מכריו, משפחת גולדברג, אם יש להם אפשרות לארח את הבחורה. הם ענו 'כן', והופ - נסחפו בהכנות לחתונה. מתוך מעשה אחד זה של נתינה הם הרגישו מייד קרובים יותר לחתן ולכלה ומעורבים ב"פרוייקט". הם ארחו את משפחת החתן לארוחת צהריים לפני האירוע הגדול, ופיתחו מערכת יחסים ארוכת ימים עם הזוג הצעיר.

אפילו חיוך אל הזולת מוביל לתחושת קשר רבה יותר. כפי שאמרו חז"ל בפרקי אבות "טוב המלבין שיניים [בחיוך] לחברו... מִמַשקהו חלב."

ברגע שנקלוט איזה שינוי גדול יכולה נתינה קטנה לחולל, נוכל להתחיל לראות את הפוטנציאל והחשיבות שלה בנישואין.

תנו לבני הזוג. ערכו חשבון לעצמכם בסוף היום. האם הענקתי לה הרבה היום? האם חייכתי כשבן זוגי חזר הביתה? האם זכרתי להתקשר הביתה מהעבודה? האם קניתי את האוכל החביב עליה? האם הקדשתי תשומת לב להכנת ארוחת הערב, משום שחשבתי על האדם אשר לו אני מכינה אותה? האם הבאתי הביתה את הבגדים מהניקוי היבש? האם רוקנתי את האשפה?

אין אלו משימות מרעישות. הן לא דורשות מאמץ מונומנטאלי או הוצאה כספית מופרזת. אבל הן יכולות לשנות לכם את העולם. ואם תשנו את העולם, תשפיעו גם על האחרים לעשות כמותכם. תנו ויהיה לכם אכפת. תנו ותאהבו. ולמרות שזאת אינה המטרה - תנו ובני זוגכם יגיבו בנדיבות משל עצמם.

יש מספר דרכים יסודיות לתת בנישואין ובכל מערכת יחסים שהיא. האחת היא לבטא הערכה. אל תתייחסו לשום דבר כאל מובן מאליו. הכירו תודה על כל מה שבן/בת הזוג שלכם עושים למענכם. אולי תרגישו ש'זה התפקיד שלו/שלה', אולי אתם אפילו מצפים לזה - אך בכל אופן, הכירו תודה.

אל תתייחסו לשום דבר כאל מובן מאליו

יונית ומיקי נישאו לפני מספר חודשים והתאכזבו מקרירות היחסים ביניהם. לאחר בדיקה מעמיקה התברר שמיקי מעולם לא החמיא ליונית על הארוחות שבישלה. "היא ממילא נמצאת כל היום בבית. זה התפקיד שלה. היא פשוט ממלאת את הצד שלה בעיסקה." ויונית אף פעם לא הודתה למיקי על זה שהוא עובד כל כך קשה כדי לממן את צרכיהם. "זה מה שהוא אמור לעשות. איך נצליח להתקיים אחרת?" היועץ שלהם הציע שיתחילו לשבח זה את זו פעם אחת בכל יום. המנהג החדש הוביל לפעמיים ביום, ואז לשלוש. אחר כך הם איבדו את החשבון וחמימות ואהבה התחילו לפרוח.

כל בני האדם זקוקים להערכה, ובמיוחד בני זוגכם. בעיקר אם הם טורחים למענכם.

מנחים אותנו לא לשבח ציור של ילד במילה כללית כמו "מקסים", אלא להתבונן היטב בציור ולציין היבטים שונים בתוכו: "מוצאים חן בעיני הצבעים שבחרת. אני הכי אוהב/ת את הסגול. השמש נראית כל כך חמימה. אני רואה שהשקעת בציור הזה."

אנחנו המבוגרים לא שונים (למרות שאנחנו אוהבים להעמיד פנים כאילו זה לא ככה). אנחנו נהנים ממחמאות, וכמה שהן יותר מפורטות, יותר טוב:

• הקינוח הזה היה מדהים. הוא גם נראה מיוחד. בטח לקח לך המון זמן להכין אותו.

• אהבתי את הדרך שבה הסברת את הרעיון. עשית את זה כל כך ברור וקל.

• תודה שעשית בשבילי את השליחות הזאת. חסכת לי המון זמן.

• מיקי התקשר להגיד שמאוד עזרת לו וליונית בנישואין שלהם. הם אומרים שיש בך המון הבנה ואכפתיות. אמרתי להם שאני מסכימה איתם בהחלט.

 

הנקודה העיקרית היא שכמה שנחמיא, זה אף פעם לא יהיה יותר מדי.

אמפתיה

אספקט נוסף הוא אמפתיה. לך ולבן/ת זוגך יש תגובות שונות למצבים שונים, הרקע והנסיבות של כל אחד מכם שונים. אבל עצם המאמץ לנסות להבין את התגובה של בן/בת הזוג וכיצד הדבר גרם לו/לה להרגיש, יוכל להוביל אתכם לקרבה רבה יותר.

רחל רוצה לשפץ ולחדש את המטבח שלה. אלון בדיוק משקיע בפרויקט חדש בעסק. רחל מרגישה שאלון פשוט לא מבין מה זה בשבילה לראות את הצבע המתקלף, להרגיש איך המגרות מתפרקות לה בידיים, שכל הסירים הדחוסים בארון נופלים עליה בכל פעם שהיא פותחת אותו, וכל אלו מתרחשים כל יום, פעמים רבות ביום.

אלון מתוסכל מזה שרחל לא מבינה את הלחץ הכלכלי האדיר שעומד לו על הראש ברגע זה, וכמה שהוא מתוח ומקווה שהסיכון שלקח יצליח.

שניהם צודקים. אף אחד מהם לא מבין את השני, וכך נוצרים אצל כל אחד מהם רגשות פגיעה, וכעס מצטבר והולך. עם כל זאת, דיאלוג פתוח ביניהם יוכל לאפשר לכל אחד מהצדדים להבין ולכבד את עמדתו של השני, ולסלול את הדרך לפשרה.

על מנת לבנות מערכת יחסים מאוחדת באמת, אנחנו צריכים לנסות להכניס את עצמנו לנעליו של בן/בת הזוג. איך נראה העולם מנקודת המבט שלו/שלה? ככל שנרכוש מיומנות רבה יותר באמפתיה, ככה הנתינה שלנו תהיה משמעותית יותר והקרבה בינינו רבה יותר.

סיפור מוכר על הצדיק הגדול החפץ חיים, מספר שכאשר עסק באיסוף כסף למוסד לימודי שלא הייתה בו אח לחימום, הוא יצא בלילה חורפי של כפור צורב, לביתו של איש חסד עשיר. הגביר יצא לקבל את פני הרב בפתח הבית והזמין אותו להיכנס. אבל החפץ חיים סירב להיענות להזמנתו. רק לאחר שהשיג תרומה נכבדת מהמארח הרועד מקור, הסכים החפץ חיים להיכנס לחדר המחומם. הוא חשש שבחמימות הטרקלין, תצטנן מידת הזדהותו של העשיר עם התלמידים. ואילו בפתח הבית הקפוא...

כולנו צריכים להשתדל לעמוד באותו פתח קפוא עם בני הזוג שלנו. אנחנו צריכים להשתדל לעבוד על מידת ההזדהות שלנו, ועל ההוקרה. אם נשקיע את הכוח שלנו בנתינה לבני זוגנו, נזכה לחוש באהבה עזה ומענגת, שלא הייתה יכולה להיווצר בשום אופן אחר.

כחלק מטקס הנישואין היהודי, מברכים את החתן והכלה בשבע ברכות. הברכה האחרונה אומרת:

<*>"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות."

תמיד 'תפס אותי' ניסוחה הייחודי של הברכה הזאת שטוען למעשה שהחתן והכלה, כמו גם שמחתם הייחודית זו בזה, הם יצירה מיוחדת שברא השם.

כשחושבים על זה, התופעה של חתן וכלה היא באמת ניסית. אין שום היגיון אמיתי, שגברים ונשים השונים כל כך במהותם, ירצו ליצור עניין משותף ולבלות יחד את יתרת ימיהם. רק בריאה ניסית היא שמביאה אותם לעשות זאת. לכן, באינטראקציה היומיומית שלנו, נדרשים מאיתנו עבודה ורצון כדי לשמר את הנס. אנחנו צריכים להבחין בהבדלים בין גברים ונשים, להבין אותם, ולשנות את ציפיותינו בהתאם.

אנחנו נישאים להפכים

גברים לא מתחתנים עם חבריהם ללימודים או בני קבוצת הספורט שלהם. נשים לא נישאות לחברה הכי טובה שלהן. אנחנו נישאים לבן המין השני, המין המנוגד.

לפני בריאתה של חוה, אמר ה': "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". ה' ברא המוני יצורים שונים, אבל אדם הראשון לא הצליח למצוא ביניהם שום עזר לעצמו. ואז ברא ה' את האישה.

זה לא שאדם לא יכול היה לקחת לעצמו כלבלב בתור חיית שעשועים ולבנות איתו מערכת מסוימת של דאגה ונאמנות. זה אומר שלא היה עוד יצור שהנתינה שלו עבורו תהיה משמעותית, שנתינה לו תדרוש מן האדם רגישות ופתיחות, רמת מסירות ודאגה עמוקה כזו; שמערכת היחסים אתו תדרוש ממנו להגיע עמוק פנימה, כדי לגלות מקורות בלתי נדלים של סבלנות והבנה.

לא היה עוד יצור שיהיה "עזר - כנגדו"; יצור שידרוש את אותה מידה של צמיחה אישית - כזו שנחוצה כדי ששני הפכים יחיו יחד בהרמוניה.

פוטנציאל להרס

פוטנציאל הצמיחה עם שותף ההפוך מאיתנו, אדיר. אבל כמובן, לנוכח הבדלי הטְבעים בין גברים לנשים, ולנוכח הקִרבה של יחסיהם - הפוטנציאל לכאב והרס אדיר אף הוא. אם נהיה מודעים אפילו לחלק מאותם הבדלים מובְנים, נוכל לחסוך מעצמנו סבל רב.

יותר מהימנעות ממריבה או ויכוח, המטרה האולטימטיבית היא להעריך את הפרספקטיבה הייחודית של בן/בת זוגך וללמוד ממנה, להטמיע אותה לתוך תפיסת העולם שלך, ועם התהליך להפוך לאדם שלם יותר.

בואו נבחן כמה מנקודות החיכוך האפשרויות.

דבורה טנן טוענת בספרה אתם פשוט לא מבינים, שלעתים קרובות גברים מנהלים "שיחה דיווחית" ונשים "שיחה מקרבת". המטרות שלהם שונות מאוד. נשים מנסות ליצור ולטפח מערכות יחסים, בעוד שהגברים מנסים לעתים קרובות למסור עובדות או לפתור בעיות.

כשדוב וחיה נישאו, דוב היה יוצא לפעמים בשקט מהחדר, בסיומה של שיחה. חיה, המומה ופגועה, התלוננה בפניו. דב היה לא פחות מופתע ממנה - "יצאתי מהחדר כי לא היה לי מה להוסיף. זה מה שאני תמיד עושה בעבודה."

דב לא הבין שבשביל חיה, דיאלוג לא היווה אמצעי לקבלת מידע (אנציקלופדיה ואינטרנט הרבה יותר מוצלחים), אלא הזדמנות להשיג קרבה נוספת.

דוגמא נוספת שמביאים לעתים קרובות היא, שהאישה מתבלת את השיחה בקולות 'מעודדי שיחה' ("אה-הה", "ווָאוּ" או "אני מבינה"), בעוד שגברים יושבים בשקט. נשים המצפות לתגובה הקולית הזאת, חשות כאילו לא מקשיבים להן, וכתוצאה מכך הן מרגישות גם בלתי אהובות - למרות שככל הנראה, אף אחד מהדברים האלה אינו נכון. זה פשוט עניין של הבנת הדפוסים השונים.

אבני נגף

אבן נגף נוספת שג'ון גריי מתאר בספרו המצליח נשים מנוגה, גברים ממאדים, הן אסטרטגיות ההתמודדות השונות של גברים ונשים.

גברים אוהבים להתכנס במאורותיהם, ונשים מעדיפות לדבר, וכבר יוצאת לדרכה דינמיקה בעייתית נוספת. אין דבר מתסכל יותר לאישה שרוצה לדבר, מגבר שמתחפר במאורתו (פשוטו כמשמעו או בהשאלה); ומהצד השני, גבר שזקוק לשקט, שלווה ופרטיות כדי להתמודד, לא יראה בעין טובה הפרעות חוזרות ונשנות מצד רעייתו. אולי יש לה כוונות טובות, והיא מניחה שהוא רוצה לשוחח. אבל הוא לא. הוא לא כמותה. הוא רוצה שיעזבו אותו בשקט.

רוני רוצה להתרווח בסוף היום על הספה עם עיתון סוף-השבוע. אשתו, בתיה, מתיישבת לצידו ועושה את אותו הדבר. אבל כל רעיון בעיתון מזכיר לבתיה משהו שהיא רוצה לשוחח עליו עם רוני, והיא לא מהססת להעלות כל נקודה לדיון. היא נהנית מההזדמנות לקרבה המיוחדת לפני השינה.

אבל לרוני היה יום מתיש בעבודה והוא חיכה כל היום למפלט השקט הזה בסוף היום. לאחר הפרעות חוזרות ונשנות, כשהוא כבר מבולבל לחלוטין, הוא סוגר את העיתון בתסכול. בתיה ורוני צריכים להבין את ייחודיות צרכיהם של בני זוגם, ולעבד פשרה כלשהי, לפני שניכור ופגיעה יכו שורש בליבם.

דאגה בוגרת היא מפתח

גברים חייבים לדעת שנשותיהם מכבדות אותם. נשים חייבות לדעת שבעליהן אוהבים אותן. המשותף הוא שעל שני הצדדים לבטא את תחושותיהם באופן מילולי.

אישה אולי לא תשאל לאחר 25 שנות נישואין, "האם אתה אוהב אותי?" אבל זה לא אומר שהיא לא רוצה לדעת. גבר צריך למצוא הזדמנויות לבטא את רגשותיו במלים ובמתנות, ולהבין שהאישה זקוקה לגילויי חיבה מוחשיים.

גברים צריכים לשמוע שנשותיהם חושבות שהם הכי הכי בעולם, וכל גילוי של כבוד והערכה אינו מיותר.

כולנו צריכים להיות רגישים לצרכיו של בן/בת הזוג שלנו, ולזכור שהם אינם זהים לשלנו. רק מתוך כבוד בוגר, דרך הבנה ומודעות להבדלים שבינינו, ודרך השאיפה לצמוח מתוכם, נוכל לבנות בית הרמוני שירתום את הכוח האדיר של גבר ואישה השונים זה מזה ופועלים יחד.