ועוד כמה "פצצות לגבות" של שופנהואר:
שופנהואר חיבר ספר מצחיק שנקרא "38 דרכים לנצח בויכוח". כל פרק הוא תחבולה בפני עצמה. שימו לב לדבריו בפרק 30, שנקרא "התחבולה ה-30 - בשם המוניטין". אלה ממש דברים מאלפים אודות הטבע האנושי. הדגשתי את קטעי המחץ העיקריים בקו.
"תחבולה זו היא argumentum ad verecundiam - פניה אל הסמכות. במקרה זה לא פונים אל ההיגיון אלא נסמכים על סמכות, שהשימוש בה נעשה בהתאם למידת ידיעותיו של היריב.
האדם מעדיף להאמין ולא לשפוט, אמר לוקיוס סנקה, ומשום כך הכול נעשה קל יותר אם אתה מסוגל לגייס לעזרתך בר סמכא שהיריב מעריך. ככל שיכולתו וידיעותיו של היריב מוגבלות יותר, כן רב מספר בני הסמכא שישפיעו עליו. אבל אם יכולתו וידיעותיו רמות, ישנם בני סמכא מעטים בלבד שישפיעו עליו, אם בכלל... לאנשים מן הישוב יש כבוד עצום לאנשי מקצוע מכל סוג שהוא. הם אינם מודעים לכך שאדם שעשה לו תחום מסוים למקצוע אינו אוהב את הדבר עצמו אלא את הכסף שהוא מרוויח בזכותו, או לכך, שנדיר הדבר שאדם המלמד נושא מסוים מכיר אותו על בוריו, שהרי אם הוא לומד את הנושא כפי שצריך לעשות, ברוב המקרים לא נשאר לו זמן כדי ללמד אותו.
... כללית, בני סמכא שהיריב שלך אינו מצליח להבין הם אלה שהוא מעריך יותר מכל. במיוחד נוטים הלא-משכילים להתרשם ממליצות בלטינית או ביוונית.
במידת הצורך, לא רק שאתה יכול לשנות את דברי המומחים, אלא ממש לעוות אותם, ואפילו לצטט משהו שהמצאת בעצמך. ככלל, ליריבך אין ספרים בהישג יד, וגם אם היו לו, לא היה יכול להשתמש בהם.
גם בדעה קדומה אוניברסלית ניתן להשתמש כבסמכות... אין שום דעה, אבסורדית ככל שתהיה, שאנשים לא יאמצוה בשמחה ברגע שישכנעו אותם שזאת הדעה הרווחת... הם יעדיפו למות ולא לחשוב... משונה הדבר עד מאוד, שלאוניברסליות של דעה יש חשיבות כה גדולה בקרב אנשים, שהרי הם עשויים ללמוד מן הנסיון שקבלתה הוא תהליך חסר מחשבה, שמבוסס על חיקוי ותו לא. אבל הם לא לומדים שום דבר כזה, כי אין להם ולו שמץ של מודעות עצמית... אם נדבר ברצינות, אוניברסליות של דעה לא רק שאינה מהווה הוכחה, אלא אפילו אינה מעידה על סבירות שהדעה נכונה.
אם נבחן את הנושא לעומק, נגלה שמה שלכאורה נחשב לדעה אוניברסלית, הוא למעשה דעתם של שניים שלושה אנשים בלבד. נשתכנע בכך אם נצליח לראות איך באמת צצה אמת אוניברסלית: אז נגלה כי שניים שלושה אנשים קבלו את הדעה מלכתחילה, או קדמו אותה והחזיקו בה, ואנשים אחרים הואילו בטובם להאמין שאלה בדקו אותה לעומק...
...ישנם מעטים מאוד שמסוגלים לחשוב, אבל כל אדם רוצה שתהיה לו דעה. ומה נשאר אם לא לקחת אותה מן האחרים, מן המוכן, במקום לגבש דעה עצמאית?
משום שזה התרחיש, מה ערך יש אפילו לדעה של מאה מיליון? היא לא מבוססת יותר מעובדה היסטורית שדווחה על ידי מאה כותבי רשומות, שניתן להוכיח כי העתיקו את הכתוב זה מזה...".
*
להלן ציטוט נוסף מהספר הנ"ל, הפעם מחלק המבוא:
"...אם טבע האדם לא היה שפל אלא נעלה עקרונות, הרי שבכל דיון לא היתה לפנינו שום מטרה מלבד גילוי האמת. לא היה לנו אכפת כלל ועיקר אם האמת המוכחת תומכת בדעה שהתחלנו להשמיע, או בדעה של היריב שלנו... אבל פני הדברים הם כאלה, שדאגתנו העיקרית היא לצאת צודקים. היוהרה המולדת שלנו, שמגלה רגישות במיוחד כשמדובר ביכולות האינטלקטואליות שלנו, לא תניח לנו להודות שהעמדה הראשונית שלנו שגויה, בעוד זו של יריבנו נכונה. הדרך לצאת מהקושי הזה היא לגבש תמיד עמדה מדויקת, ולשם כך על האדם לחשוב לפני שהוא מדבר. אלא שאצל רוב האנשים, היוהרה המולדת מלווה בפטפטנות ובחוסר הגינות מולד. אנשים מדברים לפני שהם חושבים. וגם אם אחרי זה הם מבינים שטעו, וכי מה שהצהירו היה מסולף, הם רוצים שייראה כאילו ההיפך הוא הנכון. עכשיו, העניין באמת... מפנה דרך לטובת האינטרסים של היוהרה...".
*
ועוד אחד, מפרק 36, שכותרתו "לשון מליצית": "אתה יכול לבלבל ולהביך את היריב שלך באמצעות לשון מליצית. התכסיס הזה אפשרי בזכות העובדה שהאדם נוטה לסבור שלמילים חייבת להיות משמעות כלשהי. כפי שכתב גתה 'גם כשישמע האדם מילות סרק, יאמין שיש בהן חומר למחשבה'.
אם היריב שלך מודע בחשאי לחולשתו, ורגיל לשמוע דברים שאינו מבין ולהעמיד פני מבין, אתה יכול בקלות לעשות עליו רושם באמצעות שטות שנשמעת עמוקה ומלומדת עד מאוד, לגזול ממנו כך את יכולת הראיה השמיעה והמחשבה, ולטעון ששטות זו הינה הוכחה בלתי מעורערת להצהרה שלך. עובדה ידועה היא, כי בעתות האחרונות היו כמה פילוסופים שהפעילו את התכסיס הזה על הציבור כולו בהצלחה עצומה".
*
ואם לא נמאס לכם, אז עוד אחד חזק, מפרק 38, שכותרתו "העלבה":
"...אם תוכיח לאדם בשלווה שהוא טועה, ושמה שהוא אומר וחושב אינו מדויק... תגרום לו מרירות רבה יותר מאשר תיגרם לו על ידי שימוש בביטוי מעליב או גס רוח. מדוע הדבר כך? משום שכל הנאה מנטלית...נובעת מהיכולת להשוות את עצמך עם אחרים ולהיראות מוצלח יותר. אין דבר החשוב לאדם יותר מסיפוק הגאווה שלו, ואין פצע כואב יותר מזה הנגרם לה... סיפוק הגאווה נובע בעיקר מהשווואת עצמך לאחרים, בכל מובן אפשרי, אבל בעיקר בכל הנוגע ליכולות אינטלקטואליות. משום כך, הסיפוק הרב והאפקטיבי ביותר שהגאווה עשויה לזכות בו מצוי במחלוקת. זה מקור המרירות בתבוסה, מעבר לנושא הצדק".
לבסוף מסכם שופנהואר, בפרק הנ"ל, כיצד על האדם לנהוג: "...לא להיכנס למחלוקת עם האדם הראשון שאתה פוגש, אלא עם אלה שאתה מכיר ויודע כי ניחנו באינטליגנציה מספקת ודי כבוד עצמי...לפנות אל ההיגיון ולא אל הסמכות, להאזין להיגיון ולהיכנע לו, ובסופו של דבר להוקיר את האמת, להיות נכון לקבל היגיון אפילו מפי יריב, ולהיות די הוגן לשאת שיוכיחו אותך על טעותך, אם האמת מצויה אצל היריב. מכך עולה שבקושי אדם אחד מתוך מאה ראוי שתתווכח אתו. הנח לשאר להגיד מה שירצו, שהרי זכותו של כל אדם להיות שוטה...".
 |
|
|