אוכל נבלות לש"ש - מומר, תנוק"ש או צדיק?

וטו

שוב נא...

השאלה היא, האם ההגדרה ש"הכל צריכים לסוציולוגיה" אינה עצמה חלק מ"הכל סוציולוגיה"?







הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

כדאי לעיין במאמרו של ש' ע' וואזנר, "נאמנות להלכה - מהי?", בתוך: מסע אל ההלכה, בעריכת ע' ברהולץ (בית מורשה), הוצ' ידיעות אחרונות, ע' 83 ואילך.

ממללא,
וכן בביקורתי עליו בסקירתי על הספר הנ"ל, ב'דעות'. ועוד יש להאריך טובא על חוסר עקביות שבדבריו.

מיכי

מיכי,

אני הקטן סומך את ידי על דברי הביקורת שלך, וכל דברי היו רק בבחינת 'לדידך דאמרת' ביחס לאסכולת 'עבירה לשמה' .

"עבירה לשם שמים"

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/avera-2.htm

התעוררתי להביא את דברי הנצי"ב שווטו(אתה חסר!) הזכיר על עונשו של יעקב בגלל צעקתו של עשו,אבל שואל:

'לכאורה קשה על מה זה נענש על זעקת עשו,יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה, אבל העניין דלהישתמש בעבירה לשמה יש להיזהר שלא להינות ממנה כלום, ולא דמיי לעושה מצווה, דאע"פ שנהנה גם כן, המצווה עומדת במקומה, מה שאין כן עבירה לשמה, ההנאה שמגיע לגוף מזה בעל כורחו הוא עבירה. בעבירה לשמה שעשה, יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובודאי לא נצטער על זה אבל אנוס היה, מה שאין כן על צעקת עשיו שמח בלבו ועל כך נענש, שהרי גרם זה על ידי עבירה של שקר, ואסור להנות מזה'

לפעמים יש שהדבר הצודק מושג בדרך שאיננה ישרה, ואף על פי כן עובדה זו אינה מצדיקה את העדר היושר שבדבר.

וגם אם המטרה הכשרה מושגת בשקר ובאמצעים פסולים, אם האדם נהנה מן השקר הדבר לא נמחל לו, ולכן נאצץ יעקב לשלם את מלוא המחיר.

קטע מהאמר שאליו ציינתי בהודעתי הקודמת:


הנצי"ב מוולוז'ין מתייחס במספר מקומות לעבירה לשמה, וזו לשונו26:

יש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה, שברא ה' גם אותם, כדכתיב יוצר אור וגו' ובורא רע, ועל כן יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המות דוודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול על פי הרופא ובצמצום שלא יוסיף כלשהו ויסתכן. כך כל מידה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש להיזהר שלא להשתמש במידה זו כי אם על ידי רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך...

אבל העניין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצווה דאף על גב שנהנה גם כן, המצווה עומדת במקומה. מה שאין כן עבירה לשמה - ההנאה שמגיע לגוף מזה בעל כורחו הוא עבירה וכמבואר יבמות קג,א ונזיר דף כג גבי האי דאמרו גדולה עבירה לשמה וראיה מיעל ומקשה והא קמתהני מעבירה. ואף על גב שוודאי רשאה הייתה משום פקוח נפש כמו שכתבו התוספות מכל מקום לא הייתה משתבחת על זה משום דהנאה שבזה נחשבת עוון.

הנצי"ב קובע כאן גדרים בעשיית עבירה לשמה:

-שתהיה על פי רב מובהק

-ושלא יהנה ממנה כלום.

בניגוד לרב קוק

-אין צורך בבית דין

-ומספיק רב מובהק כדי להכריע בצורך בעשיית עבירה לשמה27

-וכן השימוש בעקרון אינו מוגבל להצלת כלל ישראל.

אמנם הנצי"ב דיבר על מידות רעות, *אבל הוא מתייחס לגניבת הברכות בידי יעקב ובשקרו לאביו*, וברור שכוונתו היא לעשיית מעשה שלילי ולא רק למידות.

אך במקום אחר כתב28:

ויש עושה מחלוקת או רודף את האדם לשם מצווה, אף על גב שיודע שהוא עבירה לעשות מחלוקת או לרדוף אדם מישראל, מכל מקום מחשב שהוא עבירה לשמה היינו לשם מצווה ויקבל שכרה, וכדאיתא בנזיר (דף כג) גדולה עבירה לשמה וכו', ועל זה יש שני תנאים:

תנאי הראשון, שלא יהנה מאותה עבירה כלל...

תנאי השני, שיש לחשוב אם כדאי עבירה זו דמחלוקת או רדיפה לגבי מצווה זו שמחשב שיעלה על ידיו מזה.

כאן לכאורה ניתנה האפשרות לכל אדם לעשות לעצמו דין ואפילו שלא על ידי רב מובהק (כפי שדרש ונראה לומר שרב מובהק אינו נצרך כסמכות הלכתית, אלא כאמצעי להערכת כדאיות המעשה.

הנצי"ב מרחיב את השימוש ב'עבירה לשמה' לדברים שאינם קשורים להצלת כלל ישראל, אלא לעניינים פרטיים אחרים, אלא שהוא מסייג את השימוש באפשרות זו לבחינה מאד זהירה" של כדאיות המעשה השלילי, הכרחיותו, וטוהר הכוונה בו, כשאחד המדדים המרכזיים הוא העדר הנאה מהמעשה31.

________

26. הרחב דבר, בראשית כז אות א, ועד הישיבות. וכן הוא בשמות לג, כז.
27. אם כי יש לזכור שהרב קוק דיבר על איסור עריות החמור.
28. שו"ת משיב דבר חלק ב סימן ט.
29. יש לסייג את דברינו, שהרי מדובר כאן בפרשנות ובדברי מוסר, ואין להסיק מכאן הוראה מעשית, אך עדיין ניתן ללמוד על גישתו לעניין עבירה לשמה.
30. לדוגמא: על ידי התייעצות עם רב מובהק.
31. רבים השתמשו בהנאה כמדד קובע האם המעשה לשם שמים או לא, לדוגמא - ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, כי תצא ה: "המבחן לדעת הוא האם יש לאדם הנאה מהמעשה עבירה אז זה לא לשמה אבל אם אין לו הנאה אז זה לשמה". דוגמא נוספת - ר' חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ב שיחה לח: "ולמדנו מזה שלא הותרה עבירה לשמה אלא בשעה שהוא "לשמה" מוחלט ללא כל הנאה עצמית, ומכאן שגם כל ההיתרים שנמנו לעיל אינם אלא בשעה שאין לאדם הנאה כלל, ושמץ הנאה פוסל את המעשה והריהו עבירה גמורה...".






תוקן על ידי - נישטאיך - 16/11/2004 11:39:47

ייש"כ על הרחבת הנושא.


בוגי"ע,

בפשטות איה"נ אם ברור לו שהוא מנותק מכל אינטרס אישי ובאה לו אגב גם הנאה, אין משום כך לעכב את הנכון הברור. מדובר במקרים שלא כ"כ ברור ואז על ההנאה להכריע להרתעה בשוא"ת.


קל"מ,

ההגדרה ש"הכל צריכים לסוציולוגיה" רחוקה מן הקצה לקצה מ"הכל סוציולוגיה". הרי ההבדל בין האדם הגדול להקטן הוא אם משתייך על מנת להשתפר או משתפר על מנת להשתייך. נפ"מ לגבי דברים שעברו את קו ג'פרסון שבהם כבר לא צריכים לסוציולוגיה. בטוחני שלכל אדם רציני נוהגים מסויימים שמזהה אותם כישרים שלא יעזור שום דעת זולתו להזיזו [קלמרנו יוכיח ].

רק שאלה מתודולוגית קצרה,
מה מקום לקביעת גדרים בדין (!?) עבירה לשמה? האם עליהם עצמם אי אפשר לעבור 'לשמה'? ואין לומר שאם עוברים שלא לפיהם אז זה לא 'לשמה', שהרי מי קובע מהו 'לשמה'? ההלכה? הרי אני עובר על קביעות ההלכה, ועל כן רק אני יכול לקבוע את גדריי שלי.
המקורות בנושא זה אינם אלא מקורות השראה ולא סמכות.
אמנם מקורות שאוסרים זאת, או מנטרלים את התוכן של המושג הזה, ייתכן שאינם בכלל דבריי.


מיכי

גם הסמכות לא אמורה להיות יותר מהשראה!

אני רוצה לברר האם יש היגיון בשמירה חלקית על ההלכה כעמדה עקרונית .יודגש כי אין כוונתי לאדם שההלכה היא הערך הבלעדי שלו ורק לעיתים הוא נכנע ליצריו ומצד שני גם לא לאדם שההלכה כשלעצמה אינה ערך עבורו אך הוא מקיים הלכות מסוימות מסיבות לא-ערכיות או כנגזרת של ערכים אחרים כגון לאומיות וכו'. כוונתי לאדם שההלכה היא ערך עבורו בין ערכים אחרים וכאשר יש התנגשות בינהם הוא מחליט בצורה שממזערת את הנזק לטוב באופן כללי. שאלותי:

1. האם יכול אדם רציונלי להחזיק בכמה ערכים שלעיתים מתנגשים בינהם, או כפי שטען פרופ' ליבוביץ רק בערך אחד?

2. האם אפשר להחזיק בערך הספציפי של שמירת ההלכה לצד ערכים אחרים?

3. אדם המחזיק בעמדה כזו (רציונלית או לא) מה מעמדו בעיני ההלכה עצמה?
 
א. הרמ"א ביו"ד ב' ס"ה כתב כי מומר האוכל נבלות להכעיס אינו דווקא מי שמתכוון להכעיס אלא מי שלא יעדיף חתיכה של היתר על חתיכה של איסור כששתיהן לפניו. האם כשאדם כזה עובר על הלכה מסוימת באופן קבוע הוא נחשב מומר לתיאבון כיוון שכששאר המשתנים שוים יעדיף חתיכה של היתר או : העדפת ההיתר אינה אלא  סימן לכך שאין כאן אידאולוגיה עקרונית של עבירת עברות , אך מי שיש לו אידאולוגיה כזו גם עם מעדיף לאכול חתיכות של היתר הוא מומר להכעיס
ב. אולי בלי קשר לשאלה אם עובר עבירות בפועל הוא נחשב כאפיקורוס הכופר בתורה מן השמיים? זה עם נפרש ש"מן השמיים" פירושו שהתורה היא ערך בלעדי (לדעתי אין זה הכרחי כלל).