אוכל נבלות לש"ש - מומר, תנוק"ש או צדיק?

שאלותי סופחו לאשכול ישן, ואני מקבל את הדין , אך מוסיף כמה הערות בעניין עבירה לשמה.

האדם שתיארתי לא בהכרח  עובר עבירה לשמה-לפי ההגדרה המובלת של מונח זה :
 א. אם הוא מניח שגם ערכים אחרים הם רצון ה' אולי אפשר לתארו כך אך אם הוא מניח שרצון ה' יכול להידחות ע"י ערכים אחרים העבירה שלו אינה "לשם שמיים".
ב. אולי אינו נכנס בגדרי עבירה לשמה כי הוא נהנה מהעבירה ואינה רק לש"ש-ראיתי את דברי מיכי שגדרי "עבירה לשמה" הם מקורות השראה ולא גדרים ממש אך הוא לא הביא מקור לדבריו,ומקובל לומר ההפך: עבירה לשמה הוא גדר הלכתי לפיו כאשר מעשה מוצדק מוסרית ונעשה רק לש"ש  הוא גם מותר לפי ההלכה אע"פ שבד"כ הוא אסור

2. אם עבירה לשמה הוא גדר הלכתי ועבירתו לשמה פתרנו את השאלה טכנית- האדם שתיארתי לא יצא כלל מגדרי ההלכה. אך לא ענינו לשאלה העקרונית האם  יכולים להיות לאדם שני ערכים והאם ההלכה יכולה להיות אחד מהם

3.לפי הבנתי שלי במושג עבירה לשמה מדובר בעניין שונה לחלוטין:
אני מניח כי : א. הטוב הוא ספציפי לכל מקרה ואינו ניתן לפורמליזציה מלאה בצורת ערכים ועקרונות : תמיד עשה X
                 ב. ההלכה היא הפורמליזציה הטובה ביתר האפשרית ועדיין תמיד יהיו מצבים יוצאים מן הכלל. אמנם אפשר  היה לכתוב בתורה כי איסורי עריות אינם חלים כזו הדרך היחידה להצלת עמ"י , אך תמיד יהיו עוד יוצאים מן הכלל ועל מצבים אלה חל  היתר עבירה לשמה. (אכן לפי זה א"א לומר שההיתר תלוי בשאלת ההנאה)

 לעומת זאת לאדם שתיארתי יש עקרונות מתחרים לתורה. למשל יטען כי לעולם אין לקיים בפועל את מצוות מחיית עמלק כי היא נדחיית ע"י איסור ג'נוסייד. בין אם  יטען שרצון ה' נדחה כאן או לחילופין שגם איסור ג'נוסייד הוא רצון ה' ומחיית עמלק היא צד ברצון ה' שלא יכול לבא לידי ביטוי במציאות כבן סוורר ומורה, בכל אופן לשיטתו למחיית עמלק אין משמעות מעשית ובוודאי שאינה חלק מ"הפרמליזציה הטובה ביתר של הטוב" (או בקיצור עדיף מעשית שלא הייתה נכתבית). עמדה כזו והתנהגות על פיה לא מכוסים לדעתי ב"עבירה לשמה". ואכן המצבים של יעל ואסתר הם מצבים חריגים מאוד ולא התנגשות של התורה בעקרונות כלליים מתחרים.

לאור זאת אני מעדיף שתגובות יתיחסו בעיקר לשאלות שכתבתי למעלה ולא לנושא "עבירה לשמה"


*****
לבקשת הכותב

דומה אולי הדבר לחשבון בבנק:
המצב הרצוי והמומלץ הוא שהחשבון נמצא בפלוס (עשיית מצוות בלבד)
יש מצבים בחיים שמאלצים להיכנס לפעמים למינוס (יש מציאויות בחיים שיש צורך "בעבירה" לשם שמים)

אמנם הכניסה לאובר לא תהיה כדי לקנות סמים או לשתות אלכוהול, אלא לצרכים לגיטימיים חיוביים ובונים, שאם לא כן עלול בעל החשבון להגיע למצבים בהם אין לו אוכל או דברים חשובים אחרים.

כך, לפעמים עשיית "העבירה לשמה" היא לצורך הכרחי ביותר, חיובי ובונה "ולשם שמים" מצב שאפשר להכלילו בדברי התורה "אני ה'" בוחן ליבות וכליות, שבאמת ובתמים כוונת האדם לש"ש שבורא עולם יוכל להעיד על זה.

ואובר צריך לכסות, ואם היתה המטרה באמת נעלה, מאוד ייתכן שהבנק ימחק את החוב.
כך גם כאן, העושה עבירה לשמה, אבל באמת לשמה ללא כל פקפוק, בורא עולם לא יחשיב אותה כעבירה מאחר והמטרה היתה נעלה ולא היתה אפשרות אחרת להשיג מטרה זו במציאות הנתונה. 

התורה היא תורת חיים.
התורה מתחשבת במצבי החיים המשתנים, בהם גם מצבים יוצאי דופן בהם כדי לשמור על איזה רמה מנימלית של שפיות או של להישאר אדם, או לא להידרדר מבחינות רבות, אין ברירה אלא "לעבור עבירה" רק שתהיה בכוונה לשם שמים, לא להכעיס, לא כזלזול בהלכה, לא כביטול מצווה אןו שביב מצווה, וגם תוך לקיחה בחשבון מצב של "חילול השם" שממנו צריך להיזהר במצבים כאלה.

ואם זוכרים אתם את האשכול שפתחתי את האשכול על "הפרעת הOCD", שכן במצבי OCD יש מציאויות חיים קשות שכדי לשמור על שפיות בסיסית (גם נפשית, גם גופנית וגם חברתית ואישיותית) אין ברירה אלא להביא בחשבון גם את האפשרות הזו. 

יפה מאד, והיתי רוצה לדעת יותר, מי בדיוק הוא המחליט מה היא עבירה שבגינה אני יכול או צריך להכנס למינוס?
האם כל אדם רשאי להחליט בעצמו על אלו עבירות מצווה לו לעבור? או רק הרבנים הם שמחליטים מתי עבירה הופכת להתר, ואלי גם למצווה כנהוג במקומותנו?

_________________

מודה ועוזב

זילבר,
אם עבירה לשמה היא המעשה הנכון מבחינה הלכתית אז זו אינה עבירה. כמו עשה דוחה ל"ת (ואפי' 'עת לעשות לה''), שאף אחד לא יגדיר זאת כעבירה לשמה. בכך בהחלט צודק שי ווזנר.
על כן ברור שהמושג 'עבירה לשמה' הוא מושג חוץ הלכתי מעצם מהותו. ממילא ברור שלא ההלכה קובעת מתי זה 'לשמה', אלא האדם העובר עצמו.
ראו מאמרי על זה שיודפס אי"ה ב'המעין' (כנראה הבא).

לגבי השאלה האם ניתן להחזיק בכמה מערכות ערכים סותרות, ללא כל ספק כן. נושא זה יידון בהרחבה בספרי השלישי בקוורטט (העונה לשם: 'אנוש כחציר'). זה תלוי בשאלה האם העיקרון שמביא אותו למחוייבות למערכת הוא עיקרון 'גורף' (כלומר עיקרון שמתקף את המערכת ככלל) או עיקרון פרטני (שמתקף כל אחד מהערכים היסודיים של המערכת בפני עצמו).
אדם לא יכול לאחוז בשתי מערכות שביסודן עקרונות ערך פרטניים, אבל אם אחת מהן מבוססת על עיקרון גורף זה מצב אפשרי בהחלט.
קביעה זו שייכת ללוגיקה, אבל בהחלט ייתכן שאחת המערכות תאסור החזקה במערכת אחרת, ואז אמנם אני לא חייב לשמוע לה (כי אני זה שמחליט האם היא מחייבת אותי או לא), אבל אם לא אשמע לה אז יהיה לי קשה להתייחס לעצמי כמי שמחוייב אליה. במצב כזה לא תיתכן מחוייבות לשתי מערכות גם יחד.
יש מקום לדעה שהמערכת התורנית אוסרת החזקה במערכת אחרת, גם אם היא אינה סותרת אותה עצמה. במצב כזה לא ניתן להחזיק בשתי מערכות אף כשאין ביניהן סתירה (כי החזקה בשתיהן סותרת מיניה וביה את הוראות אחת מהן).

_________________

מיכי

זו דעתי.
ומתי ומי מחליט על כך?
לדעתי זה נתון לליבו של האדם תוך מחוייבות ליושר אמיתי ללא פשרות, יושר פנימי כזה שבורא עולם יוכל להעיד על יושרו.
כאן, מי שמרמה, מרמה רק את עצמו ואת בוראו, ואת הבורא אי אפשר לרמות.
לשאול לדעתי לא שייך (לפחות בחלק מהמקרים) כי ישנם מצבים "שזר לא יבין" כמו במצב אצלי, במצבים שאני חי בהם ששום הסבר למאן דהוא לא יהיה בו כדי לסבר את האוזן ולהבין על בוריו את מה שאני חווה בחיי היומיום, ולכן גם חוות דעת שתינתן על "אם מותר לעבור" אם לאו לא תהיה חוות דעת אמיתית כי כדי לתת חוות דעת אמיתית על בוריה צריך להבין על בוריו את המצב הנשאל.

ברי,

מצבים שאתה מתאר אכן יכולים להחשב "עבירה לשמה". למעלה הבחנתי ביין עבירה לשמה להחזקה בערך סותר להלכה. לדעתי כן שייך להתייעץ כי אדם אחר יכול להבין את מצבי טוב כמוני ואף יותר ממני, אלא שתמיד שיקול דעתי הוא המכריע אם לקבל את העצה. על כורחי איני יכול להחליף את שיקול דעתי בשיקול דעתו של אחר כסמכות הקובעת את מעשי 

מיכי,

1. לא הבנתי את אבחנתך ביין עיקרון גורף לעיקרון פרטני והנפ"מ למערכות ערכים סותרות. תוכל להסביר יותר?

2. לדעתי גם אם אני עושה דבר שאסור עפ"י מערכת ערכית ( למשל להחזיק במערכת אחרת) אני יכול להיות מוגדר כמחויב לה ב"מובן חלש" היינו שהיותו של מעשה אסור/מצווה עפ"י המערכת תמיד מהווה אצלי שיקול בהחלטה.

3. האם יש ערכים שונים שאינם סותרים- לכאורה תמיד אפשר להמציא מצב היפותטי של התנגשות?

4. האם  יש מקורות בהן ההלכה שוללת במפורש החזקה במערכות אחרים אחרות (לפי הבנתי היא שוללת אותן במשתמע מעצם העובדה שהיא רואה את הנחיותיה כסופיות ולא כשיקולים בחשבון רחב יותר)

והוספה מסייגת לדברי
המדד ליושר שהזכרתי הוא לדעתי תחושתו הכנה של האדם הבא "עם יד על הלב".

לפעמים אין צורך להתייעץ ואולי אפילו אסור להתייעץ בדומה למעשה פינחס "שאם היה שואל בית דין, היה מקבל הוראה לאסור".
גם חכמים הכירו במצבים בהם אדם צריך לפעול ע"פ הכנות והתחושה הפנימית.
כמובן הבאתי את זה רק כדוגמא שאיני יודע אם היא דוגמא הולמת או לא, אבל הדוגמא ממחישה שישנם מצבים כאלה.

זילבר,
1. אביא כדוגמא את הויכוח בין הכותי לבין רבא (שבת פח), שהוא אמר שאנחנו עמא פזיזא שהקדמנו נעשה לנשמע. הוא ציפה שנחליט לקבל את התורה לאור בחינה של מה שהיא אומרת (כאותו מדרש שהקב"ה חיזר על כל האומות ושאלן אם הם רוצים את התורה, ושאלו מה כתוב בה). זה מה שנקרא אצלי 'עקרון ערך פרטני' (שבודקים כל אחד מהעקרונות של המערכת הנורמטיבית אותה אנו בוחנים). אבל עם ישראל קיבל את התורה מתוך 'עקרון ערך גורף', כלומר מחוייבות לציווי הקב"ה, בלי קשר לתכניו.
כעת אם תחשוב על מערכות סותרות תראה מייד את ההבדל: אם אני כעת מחייב את עצמי לדמוקרטיה (בהנחה, רק לצורך הדוגמא, שהיא סותרת כמה מציוויי התורה). אם את התורה הייתי מקבל מתוך עקרון ערך פרטני, פירושו שכל אחד מהציוויים של התורה נראה לי נכון ומחייב. לדוגמא, אני מחוייב לעליונות השלטון המונרכי על הדמוקרטי. אם כן, ברור שמערכת שמכילה ציווי הפוך (לדוגמא, מונרכיה) לא תוכל לקבל מבחינתי הצדקה פרטנית. לעומת זאת, אם אני מחוייב לתורה כדבר ה' בלי לשקול כל אחד מעקרונותיו לחוד, אז אין מניעה עקרונית שאחשוב שהדומקרטיה עדיפה על המונרכיה (שהרי בקבלת המחוייבות לתורה לא הנחתי באופן מפורש שמונרכיה עדיפה). במצב כזה תתעורר אצל דילמה ערכית בין המערכות, אבל אין כל מניעה אפריורית שדילמה כזו תהיה קיימת אצלי.
2. הצעתו של ווזנר אכן מדברת על מחוייבות במובן החלש, כלומר שאני מודע להיות המעשה שלי חטא ובכל זאת אני עושה אותו. זאת לעומת כפירה במערכת, שאז המעשה אינו יכול להיחשב אצלי כחטא. אבל דומני שזה נכון לגבי מעשה עבירה. אבל תפיסה הפוכה (כלומר לחשוב שכך גם נכון לעשות, ולא רק לעשות זאת) מצביעה על אי מחוייבות מהותי למערכת. הרי מדובר כאן על ציווי שלה שנוגע לאמונות ולא למעשים. אי אפשר לומר שאני חושב ש-X נכון אבל בו בזמן לדעתי זהו חטא לחשוב זאת. לכן טענתי שאם יש מערכת שאוסרת עליי קבלת מערכת אחרת, אי אפשר להחזיק במערכת האחרת ובו בזמן להיחשב כמחוייב גם לה.
3. אני חושב שיש ערכים שהם אינדיפרנטיים זה לזה. חוקי התעבורה אינם נוגעים לחוקי משחק השחמט. ייתכן שתמיד אפשר להמציא מצב של התנגשות, אבל זה נכון גם לערכים תוך הלכתיים (כמו פיקוח נפש ושבת). התנגשות מזדמנת (כלומר רק בנסיבות ספציפיות) אינה נחשבת אצלי כהתנגשות. התנגשות ערכית היא כאשר הערכים הם מנוגדים חזיתית זה לזה (מה שאי אפשר לומר על פיקו"נ ושבת). גם הכלל עשה דוחה לא תעשה לא יתקיים אם יש מצב שבאופן מהותי העשה מתנגש עם הלאו. מצבים של דחייה, מעצם מהותם, הם מצבים מזדמנים.
4. התורה שוללת בפירוש החזקה במערכת ערכים של ע"ז וכפירה (=לפי הרמב"ם אי אמונה באחד מי"ג עיקרים). לדעתי היא גם אינה מתירה כפיפות למקור סמכות אחר פרט לקב"ה, גם אם ערכיו אינם סותרים את ערכיה. ואכמ"ל בזה. 

_________________

מיכי

רק עכשיו ראיתי את האשכול החשוב "אפשרותם של ערכים חיצוניים" ולכתחילה היה צריך לספח אותי לשם...

מיכי,

 1.יכולים להיות שלושה סוגי יחס בין ערכים:
א'.סתירה דו-כיוונית ( מונרכיה/ ודמוקרטיה) ב'. סתירה חד-כיוונית (איסור ג'נוסייד/מצוות מחיית עמלק)  ג'. סתירה מזדמנת
במקרה א'. אני מודה שא"א להחזיק בשניהם כי הדו-כיווניות היא סיצן שהסתירה בהגדרה.במקרים ב' ו ג' לדעתי אפשר. למשל אפשר לומר שיש איסור ג'נוסייד אך הוא נדחה במקרה של עמלק או להפך: מחיית עמלק נדחית מפני איסור    גנוסייד. אבל במקרה שיש עניין לבצע ג'נוסייד (סבירות X שמדינת עמלק תנסה להשמידנו בפצצת אטום ואין הגנה מלבד מכת מנע אטומית) מצוות המחייה מצטרפת  להכריע- כלומר היא לא ."נמחקת".
לגבי עשה דוחה ל"ת, מה הדין במקרה ב' האם יש לך מקור שיאיר את עיני?

2. לדעתי כל ערך הוא גורם שמוסיף למעשים מסוימים תכונות של טוב/רוע וכשיש התנגשות ערכים אפשר לשקול ולמצוא   אייך מגיעים למקסימום הטוב, כאשר אני עושה זאת אינני חוטא בשום מובן. לפי"ז כשם שאפשר להחזיק ערך התורה ואם זאת  לדחות העמדת מלך מפני ערך הדמוקרטיה כך אפשר לדחות "המצווה " שלא לקבל ערכים אחרים.
נראה שלשיטתך הערכים הם אינקומנסורבילים וההכרעה שרירותית, לכן צריך להניח שאני חוטא כלפי ערך אחד וכאמור א"א לומר "אני חושב X אך חוטא בכך"(??). אלא שאם הערכים אינקומנסורביליים איני מבין כיצד רציונלי להחזיק בשניהם כאשר תמיד יתכן מצב היפוטתי של התנגשות?

3. דרך אגב: לומר: "משפט זה הוא שקר"-סתירה (או חוסר משמעות) . האם לומר "אמירת משפט זה היא חטא" זו סתירה? צע"ג.

תוספת לינק

זילבר,
1. לגבי עשה דוחה ל"ת, גם במקרה ב' במינוח שלך זה בלתי אפשרי. אם הבנתי נכון אחד הצדדים לעולם לא יבוא לידי ביטוי. הרי אם התורה אוסרת ג'נוסייד, ובו בזמן מצווה להרוג את עמלק, לא ייתכן לומר שאיסור הג'נוסייד יגבר, שהרי נמצאנו מוחקים מצווה מן התורה. לכן לענ"ד אין דוגמא מסוג ב', ולא יכולה להיות (אלא אם לא הבנתי נכון את המיון שלך).
2. ערכים שונים הם לעולם אינקומנסורביליים, ובכל זאת ניתן להכריע ביניהם, וההכרעה אינה שרירותית. הארכתי בזה בספר השלישי בקוורטט שלי, ואכ"מ.
3. לומר "אמירת משפט זה היא חטא" אינו מעשה שמכיל סתירה, כי מדובר באמירה ולא באמונה. אמירה לא סותרת נורמה, ורק נורמה יכולה לסתור נורמה. אבל להאמין במשפט זה כנכון, ובו בזמן להיות מחוייב למערכת שאומרת שאמונה כזו אינה מתיישבת עם עקרונותיה, זוהי סתירה (נורמה/אמונה מול נורמה).
אתה צודק שערכים אינם בהכרח מוציאים אחד מהשני, לדוגמא: מחוייבות לאכול אוכל טעים אינה מוציאה ממחוייבות לאכול אוכל בריא, אף שלפעמים יכולה להיות התנגשות שתאלץ אותי לשקלל ולהכריע. הכרעה זו אינה אומרת שאני לא מחוייב לאחד הצדדים. אבל להאמין בשני דברים סותרים חזיתית כטובים וראויים (טעם ובריאות אינם סותרים חזיתית, וההתנגשות היא מקרית. ראה בסעיפים הקודמים) זה אינו אפשרי.