פרשת שמות

כיצד 'הפך' משה רבנו מ'איש מצרי' ל'איש האלקים'?
החל מפרשתנו ועד סופה של התורה אנו פוגשים את משה רבינו. משה – העניו מכל אדם, נותן התורה, גדול הנביאים, השקול כנגד כל ישראל. והנה מיד בהתחלה מכנה אותו התורה 'איש מצרי' כנאמר (שמות ב יט) "ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים". הייתכן? משה איש מצרי? והרי בחתימת התורה, בברכו את ישראל לפני מותו נכתב (דברים לג א) "וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים את בני ישראל". זאת ועוד: חז"ל במדרש (ב"ר לו) הוסיפו "אמר ר' ברכיה חביב משה מנח. נח משנקרא (בתחילה) 'איש צדיק' נקרא (בסוף) 'איש האדמה' (ואילו) משה משנקרא (בתחילה) 'איש מצרי', נקרא (בסוף) 'איש האלקים'", מדוע? מה ההבדל העקרוני בין נח שירד למשה שהתעלה? מבאר המשך חכמה (בראשית ט כ), "העניין שיש שני דרכים בעבודת השי"ת. דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. א"כ צריך להיות לפי המושג, שזה שמתבודד עולה מעלה מעלה, וזה (העוסק בצרכי ציבור) ירד ממדרגתו, ובכל זאת מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו שאף הוא היה ראוי לכליה... ובכל זאת לאחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה, ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לִגְלות, שזה מורה על פחיתות בנפש, והואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא איש האלקים שהגיע לתכלית שלמות מה שיוכל האדם להשיג". למדנו מכאן יסוד גדול, שאפילו נראה לנו כי אדם הרוצה להתעלות ולהתפתח מבחינה רוחנית, עליו להתכנס בעצמו ולהימנע מעיסוק בצרכי הרבים ברוח ובחומר כדי שלא יפריעו לו את התפתחותו, ההפך מזה הוא הנכון. דווקא התעסקות האדם עם עצמו בעולמו הפנימי והרוחני לעתים מדלדלת ומורידה אותו מטה, ואילו ההתעסקות בצרכי הציבור ובענייני הכלל דווקא היא, לא רק שתורמת ומקדמת את הכלל, אלא מעלה ומרוממת את האדם עצמו, מעלה אחר מעלה. אך כאן יש להבין – כיצד זה קורה כך בניגוד להגיון? תשובות רבות לכך ונסתפק בפינתנו הפעם בשתיים מהן א. מקורו של האדם הוא הכלל, הוא פרט אחד מתוך הכלל, ועל כן כשהוא עוסק בענייני הכלל אין הוא נמצא רק במקום היסוד והשורש לכל, אלא הוא מזהה את המקום המדויק הייחודי לו בתוך ה'פאזל' הכללי, שמאפשר לו למצות בצורה מכוונת ומדויקת יותר את עצמו ועצמיותו וכדברי הרק קוק (אוה"ק ג קמז) "האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה  אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו... נתונים לכללות. כללות הכל, כללות העולם, לאדם, לכללות ישראל... ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה...".
ב. מטרת הבריאה היא תיקון הכלל ולא תיקון הפרט לבדו, שהרי מה יועיל שפרט זה או אחר ימצה את עצמו כראוי אך הכלל יישאר מקולקל עד כדי הרס וחורבן?! כך מבאר החת"ס (הקדמתו לפיתוחי חותם) את הסיבה האלקית לבחירתו של ה' באברהם "כי (אברהם) התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול. הניסיון הזה לימד אותו (את אברהם) כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען הרבות כבוד ה' – למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו, כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד (כלומר הוא עצמו) על אלפי רבבות מלאכי מעלה הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים, ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור יצא אחד מני אלף קדש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תָשֶם מרעת יושביה וחפץ הבריאה ישאר מעל". ומה יהיה עם התפתחותו של האדם עצמו? מוסיף החת"ס (שם) "ואם אמר יאמר עבד העברי (האיש הישראלי) חשקה נפשי בה' וחפץ אני להתקרב אליו ואיך אעשה זאת למעט בלימודי ומשכלות שלמות נפשי כדי להשלים נפש חברי? התשובה אליו דברי חז"ל – 'הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם' – הייפלא מה' דבר למלאות לך שלמות נפשך מה שבחרת לכבוד שמו, אתה עשה את אש ר ציווך לעשות – ללמד דעת את העם, וה' יעשה את שלו, עשה רצונו כרצונך והוא יעשה רצונך כרצונו למלאות נפשך מידיעת השלמות ויספיק לך זמן המועט להשיג חכמות רבות ונשגבות עוד יותר מכפי יכולת שכלך"... כמובן, אל לנו לשכוח שכדי להשפיע על אחרים חובה על האדם להתמלא בעצמו כי 'כיצד ימלא את הגיגית וכוסו ריקה'?... ונסיים בדבריו של המהריץ על ר' חיים מוולוז'ין (בהקדמו לספר נפש החיים עמ' 22 ) המבארים עניין זה בבהירות רבה "היה רגיל (ר' חיים) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא, וזה היה דברו אלי תמיד שזה 'כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות"