תהילים כאנטיביוטיקה, מותר ?

הערתי הקודמת היתה בגלל שהקבלת בין שני ההיתרים. וכן משמע ממה שכתבת -  

"..וזהו פשר : הרי זה מותר -  וזהו מה שאמרו ז"ל בפסחים נ - "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

ומכאן היסקתי שדעתך היא - שעבודה שלא לשמה כמוה כעבודה זרה

ולדעתי ש " לפיכך הותר לבני-אדם לעבוד את ה' ולקיים את המצוות לתקוות שכר "  מהקד' לפר' חלק  – פירושו,  הותר משום עבודת ה'

ואילו הרי זה מותר מהל' עבודה זרה – פירושו מותר משום עבודה זרה.

 פסחים דף ח. והתניא:      האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני  או שאהיה בן העולם הבא - הרי זה צדיק גמור.

 ראש השנה דף ד.

אמר לו רבי יצחק: רבי, מטונך! די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. - ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא?

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 26/02/2009 12:35:14

מודה ועוזב

א-  ראה דברי רבנו חננאל: "והתניא האומר סלע זו לצדקה... הרי זה צדיק גמור, ויש מפרשין הרי זו צדקה גמורה". (פירושי רבנו חננאל, בעריכת הרב דוד מצגר, ירושלים תשנ"ד, עמ' ד. ועיין הערה 21. וכן מובא בר"ח הנדפס בדפי התלמוד, דפוס וילנא). גם מדברי המאירי משמע שנוטה לנוסח זה. ראה בית הבחירה, מסכת ראש השנה, ירושלים תשל"ה, עמ' 10 והערה ג. ושם, בבא בתרא עמ' 65: "ומכל מקום, הנותן [צדקה] לכוונת נטילת פרס, כגון האומר סלע זו לצדקה... הרי זו צדקה גמורה".

ב- גם בלי הנ"ל  "האומר - סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור..."  מברייתא זו אכן עולה שיש לצדקה חשיבות בפני עצמה, למרות כוונות התועלת של נותן הצדקה

ג- השמטת משפט חשוב עפ"י גמרא מבוארת

וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר (עזרא ו,י) די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי.

ודעביד הכי - לאו צדקה גמורה היא? והתניא: האומר "סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא" - הרי זה צדיק גמור (על דבר זה ומחשבה זו)!

לא קשיא: כאן – בישראל, כאן - בעובד כוכבים (ישראל דעתן לשמים, בין יחיה בין לא יחיה - אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו - מתחרט).

הדרישה להפרדת הדת מהמדינה החילונית הקיימת נובעת מן הצורך הדתי החיוני של מניעת הפיכת הדת לאמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים-חברתיים, מניעת הפיכת הדת למשרד ממשלתי של רשות חילונית, לפונקציה של הביורוקרטיה והאדמיניסטרציה הממלכתית, שהיא "מחזיקה" את הדת ואת המוסדות הדתיים לא מטעמים דתיים אלא כויתור לקבוצות-לחץ מסויימת מתוך אינטרסים שלטוניים רגעיים ומתחלפים. דת מטעם שלטון לא-דתי היא האנטיתיזה לדת, והיא מונעת אפשרות של חינוך דתי ושל השפעה דתית על הציבור ועל אורח-החיים. מבחינה דתית אין תועבה גדולה ממשטר אתיאיסטי-קלריקאלי. מה יש כאן ? - מדינה חילונית בכל מהותה ובלתי-דתית ברוב גילוייה, והיא מכירה במוסדות דתיים כמוסדות ממלכתיים, מחזיקה אותם בכספה ומטילה על הבריות באמצעים אדמיניסטרטיביים לא את הדת אלא שירותים דתיים מסויימים, לפי מבחר שרירותי שנקבע ע"י הסכמים פוליטיים-מפלגתיים - וכל זה אגב הדגשה של אי-הכרה בתורה ובמצוותיה ("מדינת החוק ולא מדינת-ההלכה" !) ; "רבנות-מטעם", המקבלת את מינויה, את סמכותה ואת משכורתה מידי שלטון של "חפשיים" ומצמצמת עצמה משום כך במסגרת של פונקציות, אשר שלטון זה מקציב לה בתוך מנגנון השירותים האדמיניסטרטיביים של המדינה ; דת שמעמדה במדינה דומה לזה של המשטרה, הסאניטציה, הרכבת-אבעבועות, הדואר או המכס... אין השפלה חמורה יותר של הדת ואין דבר המתיש את כוח השפעתה ושיכנועה ומונע רכישת לבבות, מאשר מוסדות דתיים המקויימים ע"י מדינה חילונית ; מאשר גושפנקה דתית הניתנת לפונקציות חילוניות ; מאשר חיובים ואיסורים דתיים הנכללים כיוצאי-דופן במערך של חוקים חילוניים ; מאשר רשות חילונית הכופה סלקציה שרירותית של גילויים דתיים על הציבור מבלי לחייב את עצמה ואת הציבור בהכרת ריבונות הדת ; מאשר דת לא לשם שמים אלא לנוחיות פוליטית.                 

כל זה הוא זיוף המציאות וסילוף האמת החברתית והאמת הדתית ומקור של שחיתות אינטלקטואלית ונפשית. יש להביא את המדינה החילונית ואת החברה החילונית להגיד את דברן בלי חיפוי דתי מזויף - ואז יתברר אם יש להן מה להגיד כמדינה יהודית וכחברה יהודית ; ויש להביא את דת ישראל לומר את דברה בלי חיפוי אדמיניסטרטיבי - ורק אז יתגלה כוחה ותיהפך לגורם מחנך ומשפיע.                 

נוכח הדרישה להפרדת הדת והמדינה נשמעות מחוגים דתיים טענות, שהפרדה זו לא תאפשר את קיומם החברתי, ואולי אפילו הפיסי, של יהודים דתיים במסגרת המדינה והחברה החילונית, ותיהפך לגורם שיאנוס יהודים לעבור על דתם. טענות אלו בחלקן מקורן בתמימות - באי-הבנת המשמעות של הפרדת הדת והמדינה והתגלמותה בנוהל ובנוהג של המדינה והחברה ; בחלקן האחר, טענות אלו אינן אלא היתממות וצביעות של אינטרסנטים. לאמיתו של דבר, לא תפגע הפרדה זו אף כמלוא נימה באפשרות הניתנת ליהודים דתיים לחיות את חייהם לפי דרכם במדינה ובחברה, ולא זו בלבד אלא שהיא אף תחזק את גילויי ההווי הדתי במציאות הציבורית.           

דוגמאות :                       

א.  המוסדות הדתיים יהיו קניינו של הציבור הדתי ויפעלו לפי שיקולים דתיים ומתוך האינטרס של הדת ולא בהתאמה למסגרת שנקבעת לה ע"י רשות חילונית. לא יהיו מינויים של נושאי תפקידים דתיים ע"י רשויות ממשלתיות, שאינן רואות את עצמן כפופות לתורה. מפעלים ומוסדות דת לא יתנהלו ע"י מחלקות המדינה או רשויותיה. תקום רבנות ליהדות הדתית ולא "רבנות-מטעם", מוסד מהבזויים ביותר בתולדות עם ישראל ; תקום רבנות שתהיה נציגות והנהגה של הציבור הדתי ולא פקידות ממשלתית של מדינה חילונית-בפועל, רבנות שתהיה רשאית להגיד את דברה ולהשמיע את קולה בכל ענין ובכל נושא ציבורי שיש להגיד בו משהו מבחינת התורה וההלכה, ולא רק בענינים ובנושאים אשר הרשות החילונית הקצתה לה. קולה של התורה ודעתה המוסמכת של ההלכה יוכלו להישמע בכל מקום ובכל ענין - בין אם השומעים מוכנים להישמע לדבר זה ובין אם ימאנו. ייפסק המצב האיום, שבו הרבנות - כמוסד ממלכתי-פקידותי - חייבת להימנע מגילוי-דעת בבעית החינוך החילוני והדתי, שהיא הבעיה הדתית המרכזית, ולשתוק נוכח מקרים של העברת ילדי ישראל על דתם מתוך פיתוי או מתוך כפיה. לא יהיו עוד חיכוכים והתכתשויות בין פונקציונרים דתיים של ממשלה אתיאיסטית - בין "שר דתות" ו"רב ראשי" - הרבים ביניהם לא בדבר תורה או בגלל הכרעות הלכתיות אלא על חלוקת הסמכויות העלובות המוענקות להם מטעם השלטון החילוני.               

מי יחזיק את המוסדות הדתיים שהציבור הדתי צריך להם ? - התשובה ברורה : בראש וראשונה הציבור הדתי בהונו ובאונו, כאשר עשה זאת בכל הזמנים ובכל המקומות מיום היות ציבור דתי מאורגן בעולם. ברור הוא שדבר זה דורש קרבנות, אולם הציבור הדתי מאז ומעולם - ובכל מקום - היה נושא בעול זה כדבר המובן מאליו וכחלק בלתי-נפרד מהוייתו הדתית. אף הקהילה הדלה ביותר בכפר נידח בתימן או במרוקו או במערות לוב קיימה בכוחה היא - לא בסיוע המגבית היהודית המאוחדת ולא בהקצבה של האימאם או השולטאן - את רבניה, שוחטיה, בתי-כנסיותיה ובתי-קברותיה וכד', ומעולם לא התלוננה על כך. רק במדינת ישראל, שהפכה את הדת לפונקציה של המימשל החילוני, הושחת הציבור הדתי והורגל לקבל את דמי החזקת המוסדות הדתיים מידי רשות חילונית ועי"כ לתלות את עצם קיומו ברשות זו. אין ספק, שאחרי תקופת-מבוכה קצרה שתבוא עם הפרדת הדת והמדינה, תחזור העטרת ליושנה והציבור הדתי יחזור לקיים את מוסדותיו כמוסדות דתיים שבני-אדם דתיים נושאים מרצונם בעול קיומם, וכבוד התורה וכבוד נושאיה יחזור ויעלה אחרי שירד לשפל המדרגה בהיותם סמוכים על שולחן המדינה החילונית ומתפרנסים מן הפירורים הניתנים להם מ"שולחן גבוה" זה. בנידון זה ניתן להקיש מן החול על הקודש ומן העמים על ישראל - מן הבזיון והזלזול שהיה מנת חלקן של הכנסיה והכמורה הקאתולית בצרפת במאה התשע-עשרה בעקבות הקונקורדאט הנאפוליאוני שעשה אותן לשירותים או למשרתים של המדינה, ועליית כבודן והשפעתן במאה העשרים אחרי הפרדת הדת והמדינה, כשכל המוסדות הכנסייתיים וכל סגל עובדיהם נידונו להתקיים על תמיכתם ותרומתם של המאמינים בלבד.                         

יש מקום לבירור, אם המוסדות הדתיים היהודים במדינת ישראל החילונית צריכים ורשאים - מבחינה דתית - לקבל תמיכה כספית מקופת המדינה. כותב השורות הללו סובר, שהיהדות הדתית חייבת - משום כבוד התורה - לסרב לקבל תמיכה כזאת. אם יוכרע אחרת עפ"י שיקול-דעת של הציבור הדתי, תינתן לו התמיכה הזאת גם אחרי הפרדת הדת מהמדינה בתוקף זכותו כציבור של משלמי-מסים ונושאים בעול המדינה ושירותיה.      

ב.  המועצות הדתיות תיבחרנה ע"י כל היהודים הדתיים המעונינים בהן ובפעולותיהן. הן לא תהיינה שלוחות של "משרד-דתות", שהוא עצמו רשות חילונית. ביטול משרד הדתות ישחרר את היהדות ואת היהודים הדתיים מן הסיוט הדתי - שהיהדות הדתית הרשמית עוברת עליו היום בשתיקה - של החזקת מוסדות של דתות אחרות (מהן שהן בגדר עבודה-זרה ממש לפי חומר דין-תורה) בכספם של יהודים. אם לא יהיה עוד משרד-דתות ולא יקויימו מוסדות דתיים יהודים בכספים ממשלתיים, תהיה המדינה הדמוקרטית שלנו פטורה גם מחובת החזקת מוסדות דתיים אחרים : בני כל הדתות יחזיקו איש-איש במוסדותיו.                

ג.  השבת במדינה: במצב הנוכחי, כשהדת משולבת, כביכול, במדינה, השבת מחוללת ומתחללת ע"י המדינה. חוק המדינה מכיר בזכותו של כל אדם לחלל שבת בפרהסיה, כגון ע"י נסיעה בשבת ; והמנגנון המשטרתי והשיפוטי של המדינה הופעל לא פעם להגנת זכות זו - גם בתקופה שהיהדות הדתית הרשמית, על כל מפלגותיה, השתתפה בשלטון והיתה שותפת לאחריות לפעולות המשטרה. האיסור, שהרשות החילונית מטילה במקומות שונים על התחבורה הציבורית בשבת, אינו אלא שוחד הניתן ליהדות הדתית כדי לשמש לה כסות-עינים. הצביעות שבסידור זה, המשפיל את כבוד הדת ועושה את העמדה הדתית למגוחכת, באה לידי ביטויה המושלם בחיפה ; היהדות הדתית המיוצגת בהנהלת העיריה משתתפת בהפעלת תחבורת האוטובוסים - תמורת טובת-ההנאה המופקת מן השיתוף בקואליציה השלטת בעיריה, אך היא מוכנה ללחום נגד הפעלת הרכבת התחתית בשבת - כנראה מפני שבעד חילול-שבת זה לא תקבל תמורה.                  

החוק במדינה הקיימת אינו מכיר בקדושת השבת אלא רק בזכותו של יהודי לנוח בשבת, כשהוא מפקיע את הגדרת ה"מנוחה" מידי ההלכה ומוסר אותה לידי הרשות החילונית או הסכמים בין-מפלגתיים. אין שום יסוד לחשוש שהמדינה, לאחר הפרדת הדת ממנה, תשנה משהו בחוק השבת הקיים, הקובע זכות מנוחה בשבת לעובדים וחובת סגירת חנויות, מפעלים וכו' בשבת. באיזו מידה תתאים מנוחת שבת זו בפועל לדרישת מנוחת השבת הדתית - דבר זה תלוי בלחץ דעת-הקהל ובהשפעתה הציבורית של היהדות הדתית. השפעה זו תגדל פי כמה אחרי הפרדת הדת מן האדמיניסטרציה והעלאת קרנה וכבודה וכוחה החינוכי של הדת.                

ד.  שבת וכשרות בצבא: שבת וכשרות בצבא אינן קיימות בזכות השילוב הפורמלי של הדת בחוקי המדינה אלא בתוקף המציאות של הרבה יהודים אשר אינם יכולים ולא יוכלו לשרת בצבא אם לא יובטחו להם מנוחת שבת ומאכל כשר. אין המדינה יכולה לגייס את כל הישוב היהודי במדינה בשלמותו להגנת המדינה בצבא לאומי אחד ואחיד אם אינה מקיימת סידורים אלה בצבאה. אין היא יכולה לקיים "צבא דתי" נפרד בצד הצבא הכללי, ולפיכך לא ישתנו סידורים אלה בצבא גם אחרי הפרדת הדת והמדינה. יש לציין, שגם היום אין האיסורים הדתיים של חילול-שבת ואכילת טריפה מוכרים בצבא, שהרי כל חייל רשאי לחלל שבת על דעת עצמו, וכן הוא רשאי להסתפק במערכת-כלים אחת למאכלי בשר וחלב. אין הצבא אלא מאפשר לכל חייל לנוח בשבת ולאכול כשר - ודבר זה לא ישתנה.              

ה.  חוק הנישואין והגירושין: הטענה, שההכרה מטעם המדינה בנישואין אזרחיים עשויה לפלג את העם היהודי לשני עמים שלא יוכלו להתחתן זה בזה - בשקר יסודה. שקר הוא, שהכרה כזאת תבטל את מוסד הקידושין. הטוען טענה זו מתעלם - מדעת או מתוך אי-ידיעה - מן המציאות של מאות-אלפים יהודים דתיים בארצות-המערב, החיים חיי-אישות בקדושה ובטהרה של דין-תורה בתחום שלטונם  של חוקי-מדינה המכירים בנישואין וגירושין אזרחיים (כגון באנגליה), או אף דורשים אותם (כגון בגרמניה הקיסרית והווימארית). יהודי שומר תורה יוסיף לישא אשה בחופה וקידושין, ואם ח"ו יתגרשו - יעשו זאת כדת משה וישראל. ,המורדים בדת יסתפקו ברישום "נישואיהם" או "גירושיהם" במשרד ממשלתי בצורה שתיקבע ע"י החוק. כאן מושמים שני המונחים המכריעים במרכאות כפולות, שהרי מבחינה דתית לכאורה אין כאן נישואין כלל, אלא בעילת פנויה בלבד, וממילא אין בעיית גירושין קיימת. במקום שלא היו קידושין אין ממזרות, וולד שלא מן הנישואים לא נאסר לבוא בקהל. עדיין יא ראינו שמוסדות ההוראה התורנית ידונו ברצינות ולגופו של ענין במשמעות ההלכתית של "נישואים אזרחיים" במציאות שבה יהודים ויהודיות נישאים זה לזה תוך סירוב מפורש לקבל עליהם קידושין עפ"י התורה. יש לשאול: היש לנישואים אלה משמעות הלכתית כלשהי? קשה לחשוב, שהאשה שבא עליה איש על-סמך רישום במשרד ממשלתי תהיה בחזקת מקודשת, לאחר שהללו גילו דעתם בפירוש שאינם מתכוונים לקידושין כדת משה וישראל. מצב זה, שמפחית את חשש הממזרות עד למינימום, יהיה בו שיפור עצום לעומת המצב של חוק הנישואין והגירושין הקיים, שאינו אלא חוק לריבוי ממזרים בישראל - שהרי איסור אשת-איש, החל על עובדות פיסיולוגיות שאינן נוגעות אלא לבעליהן, לא ניתן לביסוס מבחינה מוסרית או חברתית ואינו אלא איסור דתי חמור; ולפיכך, בחוגים רחבים של האוכלוסיה שנתערער בה תוקף החוק הדתי - ובכלל זה הרבה אנשים הגונים מאד – אין הניאוף מוחזק איסור. נמצא, שהכופים קידושין על הציבור שאינו מודה בקדושתם עוברים בצורה חמורה על "לפני עוור לא תתן מכשול", ומתוך כפיית שמירה על איסור בעילת פנויה – שהעבירה עליו אינה עושה ממזר - הם מכשילים את הרבים באיסור מיתת בית-דין. אולם איו לצפות שהמוסדות הרבניים ידונו בענין זה דיון אובייקטיבי, מאחר שהם אינטרסנטים בדבר - כשם שאין לצפות משליטי ההסתדרות  ומפלגותיה שידונו באובייקטיביות בבעיית הפקעת שירותי הבריאות מידי ההסתדרות.                     

יתר-על-כן: החשש לפילוג העם בעקבות ביטול חוק הנישואין והגירושין הוא מגוחך - ואולי חסר כנות – נוכח המציאות הקיימת כבר היום: האם יכולים איש ואשה מישראל להיות זוג, אם האחד מהם רואה את עצמו כפוף לדיני טהרת משפחה, ואילו השני אינו מכיר בהם או אינו משלים עמם? האם אין איסורי-כרת אלה חמורים לאין ערוך מן האיסור של בעילת פנויה או מן החשש הרחוק של ממזרות? זאת ועוד אחרת: היהדות הדתית, יותר מכל סקטור אחר באומה, רואה במדינת ישראל לא את מדינת האומה הישראלית היושבת בה בשעה זו אלא את המדינה היהודית, ז.א. מדינת היהודים, שהם כולם אזרחיה הפוטנציאליים של מדינה זו. האם חשבה היהדות הדתית, בדאגתה לחשש פסולי-משפחות מצד אחד ולאחדות האומה מצד שני, על המצב והבעיות שיווצרו ברגע - שהוא אולי לא רחוק - שבו יזרמו לישראל המוני יהודים מבריה"מ או מארה"ב, יהודים שזה שני דורות או אף יותר חיו במסגרת החוקית והחברתית של מדינותיהם, ואין לדעת ולא לברר מהם יחוסיהם ומאילו יחסי-אישות נולדו ? כיצד סוברת היהדות הדתית לקיים בתנאים ההם את אחדות האומה בין דתיים ולא-דתיים ?               

ו.  קרובה לנושא הנ"ל היא בעיית "מיהו יהודי" ? - בעיה שיכלה להיווצר רק על בסיס הכללתה של הדת בתחום מרותה של מדינה חילונית. היינו עדים לכך, כיצד אינטרסים שלטוניים-קואליציוניים חולפים ומתחלפים מביאים פעם לנסיון של עקירת המשמעות ההיסטורית-מסורתית של מושג השייכות לעם היהודי ופעם לביטול נסיון זה, ז.א. , כיצד הדת נעשית קלף במשחק אינטרסים פוליטיים. אלמלא שעבודה של הדת לסמכות ממלכתית חילונית לא היתה הבעיה קיימת : אילו הוכרה חילוניותה-בפועל של מדינת ישראל גם מבחינה פורמאלית וחוקית, לא היתה הבעיה מתעוררת כלל, כי אין מדינה חילונית קובעת את "יהדותם" או "אי-יהדותם" של אזרחיה, ואין היא מכירה אלא ב"אזרחים" ו"לא-אזרחים", והמושג "יהודי" היה נשאר קיים על חזקתו ההיסטורית-מסורתית. דרך-אגב מעידה הנסיגה (הזמנית) של הממשלה בשאלה זו - נסיגה שהמפלגות הדתיות רואות בה את נצחונן - שעמדת הדת במדינה נקבעת ע"י התודעה הציבורית ולחץ דעת-הקהל בארץ ובחו"ל יותר מאשר ע"י המימשל והמינהל של המדינה ; ושיחרור הדת משילובה במערכת המדינית-חילונית הוא הדרך היעילה ביותר להגברת התודעה הדתית והשפעתה בציבור.                            

ז.  החינוך הדתי: אין קשר ישיר בין מעמדו והתפשטותו של החינוך הדתי - מצד אחד, ובין מעמדה החוקי של הדת במסגרת המדינה מצד שני. קשר כזה הוא מחוייב-המציאות רק במסגרתו של משטר טוטליטרי, ואינו קיים במסגרתו של משטר ליבראלי, אשר בו אין המציאות החברתית זהה עם המציאות המדינית-רשמית. במדינות מתוקנות ונאורות, שכולן קובעות חינוך-חובה לילדי האזרחים ומגשימות אותו במסגרת חוקית, נמצא הבדלים עצומים בין מדינה למדינה מבחינת האחידות או הדיפרנציאציה של החינוך הניתן במסגרת החוקית ומבחינת מידת ההתערבות של המנגנון הממלכתי בהסדר הפידגוגי-מגמתי. ויוכיחו אנגליה, צרפת, גרמניה (של וימאר ושל בון), הולנד, אמריקה, שבכולן החינוך הדתי פורח. דווקא באמריקה, בה מונעים החוקה ופסקי בית-המשפט העליון חינוך דתי מטעם המדינה, קיימת רשת של 15,000 בתי-ספר יסודיים ותיכונים קאתולים עם ארבעה מיליון תלמידים, והכל מודים שאינה נופלת ברמתה ובהישגיה מרשת בתי-הספר "הציבוריים", ז.א. בתי-הספר החילוניים של רשויות המדינות והערים. בארצות אחרות נקבעת מגמת כל בית-ספר ע"י ועד-ההורים, והשלטון עושה את רצון ההורים במסגרת הרחבה שנקבעה ע"י חוק החינוך. הצד השווה של כל השיטות האלו הוא, שאין המדינה החילונית בעלת החינוך הדתי, ואין החינוך הדתי חלק מן הפונקציות שלה, אלא הוא מוקם ומקויים ע"י הציבור הדתי הרוצה בו - בין אם ציבור זה מתגלם בארגון כנסיתי מקיף ובין הוא מיוצג ע"י ציבור הורי בי"ס מסויים.

באיזו מידה המדינה משתתפת בהוצאות בתי-ספר אלה של אזרחיה משלמי-המסים - דבר זה ניתן להכרעה חוקית ותלוי בהרבה ברצונו של הציבור הדתי ובעוצמת תודעתו הדתית.                     

בכל הדברים האלה תוכל מדינת ישראל ללכת בדרכן של המתוקנות שבאומות העולם, ומבחינה יהודית-דתית רצוי ביותר שתעשה זאת, הפחד מפני העצמאות החינוכית, החשש שבלי חיפוי ממלכתי-רשמי לא יוכל החינוך הדתי להחזיק מעמד או יהא נידון לצמצום כמותי - כל אלה אינם אלא ביטויים לחולשה מוסרית של הציבור הדתי, חולשה שפותחה וטופחה דווקא ע"י הסמכת הדת למדינה וההרגל לראיית הדת כפונקציה המובטחת ע"י רשות חילונית. יהודים דתיים רגילים היו להשקיע מאמצים גדולים במתן חינוך לילדיהם והקריבו קרבנות למענו. חידוש הרוח הזאת - ע"י קבלת האחריות לחינוך הדתי ע"י היהדות הדתית עצמה - הוא תנאי לתחיה הדתית, אשר מבלעדיה אין גם עתיד לחינוך הדתי בכל צורותיו.               

הפקעת החינוך הדתי מן הבעלות של המדינה והשלטון החילוניים והעברתו לידי הציבור הדתי - בתמיכה כספית מטעם המדינה או אף בלי תמיכה זו - לא זו בלבד שלא תגרום לצמצומו אלא אף תפתח אופקים חדשים לאפשרות התפשטותו ולכיבושים בעם. חוק החינוך הקיים, שנועד לכאורה להבטיח את קיומו של החינוך הדתי מטעם השלטון, אינו בפועל אלא הסדר חוקי של צמצום החינוך הזה בממדים מוסכמים, ז.א. בממדים שהרשות החילונית מוכנה "לסבול" אותם ובמקומות שהרשות החילונית "מוותרת" עליהם לטובת הדתיים, ואילו הדתיים מוותרים תמורת זה על מאבק רציני למען הרחבת החינוך הדתי ונגד החינוך החילוני. יש אפילו מקרים של הסכמים מספריים מפורשים על חלוקת הנפשות לפי אחוזים בין החינוך החילוני והדתי. אכן, לא ייתכן כלל מאבק אמיתי בין שני ענפים של אדמיניסטרציה חינוכית של אותה ממשלה. רק תוך קיום של בתי-ספר דתיים חפשיים תוכל דת ישראל להופיע במלוא כוחה, להגיד את כל דברה ולהפעיל את כל השפעתה.       

עם הפקעת החינוך הדתי מידי הרשות החילונית יוקהה במידה רבה גם הניגוד שבין החינוך "הממלכתי-דתי" (קרי : של המזרחי) ובין החינוך הדתי "העצמאי" (קרי: של אגודת-ישראל). העברת הבעלות על החינוך הדתי לידי ציבור ההורים הדתיים 'והכוונת החינוך הזה ע"י ציבור זה תאפשר גיוון של בתי-הספר הדתיים בהתאם לרוח ולמסורת של קיבוצים וזרמים שונים שבמסגרת היהדות הדתית, שיבואו לידי ביטויין בוועדי-ההורים ויכריעו בכל מוסד ומוסד לפי הרוח והמגמה השולטים בחוגי ההורים באותו מקום. גם דבר זה יהיה בו משום הגברת כוחו והשפעתו של הינוך הדתי. אשר לסכנת קיפוח החינוך הדתי העצמאי - או אפילו דיכויו – ע"י הרשות החילונית, הרי קיפוח זה לא נמנע, כידוע, במסגרת המשטר הקיים. ית על כן: במסגרת המשטר הקיים אין ביכלתה של היהדות הדתית ללחום מלחמה נמרצת נגד קיפוח זה, והיא אף משתמטת ממלחמה זו ככל האפשר ומשלימה עם הרבה קיפוחים - כדי לא לפגוע במעמד הרשמי-חוקי של אותו סקטור של החינוך שהמדינה החילונית מעמידה לרשותה. רצונה וגם יכולתה המוסרית והציבורית של היהדות הדתית ללחום את מלחמת החינוך הדתי יגדלו אחרי הפרדת הדת והמדינה.                                                                    

הפרדת הדת והמדינה אין משמעותה דחיקת הדת לקרן-זוית במדינה ובחברה, או ניתוקה של היהדות הדתית מן המציאות הפוליטית. אדרבה: הפרדת הדת והמדינה פירושה ראשית העימות הגדול בין היהדות ובין החילוניות בעם היהודי ובמדינתו וראשית המאבק ביניהן על כיבוש העם. הדת, המשמשת היום אחת הפונקציות האדמיניסטרטיביות של המדינה החילונית, אין לה פתחון-פה אלא באותם סקטורים של החיים הציבוריים שהרשות החילונית מרשה לה לטפל בהם. הדת העומדת ברשות עצמה תהיה האופוזיציה (בה"א הידיעה) העקרונית למשטר המדינה החילונית, אופוזיציה המחייבת  אלטרנטיבה ברורה ומפורשת – בכל שטחי החיים במדינה ובחברה.