פניני שבת [לך דודי לקראת כלה...]

שופטים :

בס"ד
פרשת אחרי מות-קדושים
(ע"פ הרב א.הופמן)
" וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם, עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יט, כג)
המצווה שלא לאכול מיבולו של עץ פרי בשלוש שנותיו הראשונות נקראת עורלה. מותר לאכול את הפירות של השנה הרביעית רק בירושלים. מהשנה החמישית ואילך, ניתן לאכול  וליהנות מהפירות בלי הגבלה נוספת (אחרי הפרשת תרומות ומעשרות).
כהדגמה לקיום מצוות עורלה, מספר המדרש הסיפור הבא: מעשה באדרייאנוס קיסר רומי שהיה הולך בשווקי טבריה ומצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע תאנים. אמר לו אדרייאנוס, "אתה זקן, רק בגלל שקמת בבוקר אתה חושב שתחיה כל היום?" כלומר, מדוע אתה טורח, וכי תזכה לאכול מפירות אלו? ענה לו הזקן "אדוני המלך, קמתי בבוקר ואשכב בלילה –ומה שתכנן הקב"ה עבורי, זה מה שיהיה". "אמור נא לי", שאל הקיסר, "בן כמה אתה?" "אני בן מאה" ענה הזקן. "בן מאה, ואתה חושב שתחיה כדי לאכול הפירות?" "אם אזכה בע''ה אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו יאכלו בניי. אבותי שתלו עצים בשבילי, ואני אספק עצים לילדי". "תבטיח לי" אמר הקיסר, " אם אתה חי מספיק כדי לאכול את הפירות, הודיעני נא."
בסופו של דבר, העצים נשאו פרי. מה עשה אותו זקן? מילא לו סלסלה מלאה מהתאנים היפות שצמחו לו. אמר למלך, "אדוני המלך, קבל מעבדך, אני אותו זקן שמצאת אותי בשוקי טבריה". מייד אמר אדרייאנוס לעבדיו, "קחו ממנו את המנחה ומלאו את הסלסלה בזהובים". נטל הזקן את הסלסלה, והיה הולך ומשתבח לפני משפחתו וקרוביו.  
הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה את דברי הזקן. אמרה לבעלה "הקיסר אוהב פירות. הרי השכן שלנו מילא את הסלסלה בתאנים וקיבל מלא זהובים בתמורתם. עתה, עמוד וקח סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים, תפוחים ותאנים ושאר פירות יפים, הרבה לך, וכבדו בהן". הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומילא אותו בכל מיני מגדים וטען על כתיפו. כשקרב לפני המלך. אמר: "אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים". אמר המלך לעבדיו "טלו אותו ממנו וטפחו (תזרקו) אותן על פניו": עמדו והפשיטוהו מבגדיו, התחילו טופחין אותם על פניו עד שנפחו פניו...והלך לביתו בפחי נפש. אמר לאשתו: " תודה לך על כל הכבוד שהבאת לי". "אתה אשם" ענתה לו אשתו, " היית צריך להביא אתרוגים, או אולי התאנים לא היו בשלות" (מדרש תנחומא , ויקרא רבה, ילקוט שמעוני).
הסיפור הוא מרתק, אבל איך הוא עוזר לנו להבין את האיסור לאכול את פירות העורלה, ומדוע מספר לנו המדרש את האירוע הקומי של השכנה?
מה באיש הזקן כל כך סִקרֵן את הקיסר? מדוע הוא היה מופתע שזקן יבלה את זמנו בשתילת אילנות? [מספרים שרבי ישראל סלנטר פעם אמר, שהרבה אנשים חולמים ללמוד את כל הש"ס בערב אחד, וגם לתפוס ליל שינה ערבה.]
בימינו, אולי יותר מבכל תקופה אחרת, אנחנו נוטים לרכז את מאמצינו וכוחותינו על דברים שביכולתם להביא לתוצאות מהירות וסיפוק מיידי. החברה המערבית והמצאותיה חוסכי הזמן, הפכה אותנו לחסרי סבלנות במימדים חדים ובלתי סובלניים אפילו לעיכובים הקטנים ביותר. משלוחים בין לילה, שהיו נחשבים פעם לבזבוז יקר, הפכו היום לנורמה. אנחנו רוצים מה שאנחנו רוצים, - ואנחנו רוצים אותו עכשיו!
אדרייאנוס היה מופתע שלבן אדם בגיל מתקדם כל כך תהיה הסבלנות להשקיע את זמנו ומרצו בשתילה, למרות הסיכויים הכמעט אפסיים שהוא אי פעם ייהנה מפרי עמלו. כקיסר, הוא היה כנראה רגיל לחיים של תענוגות בנקישת אצבע. המסר של הזקן – מסר שלעיתים קרובות מועבר על ידי אנשים שחיו מספיק זמן כדי לדעת שדברים טובים באים לאלה שיודעים להמתין – היה שקיימת חשיבות גדולה לחכות בסבלנות לתוצאות עבודתנו, גם אם הן אינן נראות מוכנות.(כנ"ל לעיניני שידוכים....)
ייתכן שזהו גם אחד מהמסרים של מצוות עורלה. האם לא היה נפלא, לשתול זרע, לראות אילן צומח בין לילה, ולקום בבוקר, מוכנים ליהנות מהפירות, בלי צורך לנכש, להשקות או לגזום? תחשבו על זה: הודעה ניתנת לחקלאי שעליו לעקור את יבולו, כי כביש מהיר מתוכנן לעבור דרך שדהו. מי יתייסר יותר? החקלאי שעבד שנים רבות כדי "לבנות" את יבולו, או האיכר ה"בין לילה" ששתיליו צמחו מהר יותר מהזמן הדרוש לכם לומר "שלום עליכם"?
דבר שמגיע מהר, חולף מהר. חפץ שאנחנו משיגים בקלות, הוא חסר ערך מתמשך עבורנו. כשמישהו עמל שבועות כדי לסרוג אפודה או לארוג שטיח, האם הוא יזרוק אותם סתם ככה? הרבה אנשים שומרים בביתם סוודרים או שמיכות של הסבתא שלהם, כי הם אינם מסוגלים לזרוק אותם, למרות היותם בלויים ושחוקים עד העצם. מדוע? האם בגלל מחיר הצמר? אנחנו זורקים בקלות דברים עם ערך כספי הרבה יותר גדול. הסיבה היא שבלבנו אנחנו יודעים כמה אהבה, תשומת לב ומאמץ הושקע ביצירתם.
מצוות עורלה פועלת נגד נטייתנו הפזיזה, והצורך שלנו לראות את התוצאות המיידיות של מאמצינו. שתול עץ, והמתין שלוש שנים שלמות לפני שתשיג הנאה כלשהי מפירותיו.
מובן מאליו, שצרכינו לקבלת תוצאות ישירות וסיפוק מיידי אינו מוגבל לדברים חומריים. בעבודת ה' ובפיתוח האופי שלנו, אנחנו נוטים להיות מאוכזבים בקלות כשהאירועים לא מתרחשים בקצב שהיינו מייחלים. אנחנו נוטים לפנות לסגולות, ולעיתים קרובות משתמשים בהן כתחליף למאמצים רציניים וממושכים. "אתה רוצה סגולה לזכור את מה שאתה לומד?" שאל פעם חסיד זקן אחד, שהיה מוכר בשקדנותו ובהתמדתו רבת השעות בבית המדרש. "אולי תשקיע יותר שעות. ואם זה לא עובד, יש לך תמיד האפשרות לנסות ולהניח את הגמרא מתחת לכרית, ולישון עליה!"
השכנה בסיפורנו משוכנעת שניתן להחליף את סלי הפירות במטבעות זהב, סתם ככה. אין בזה שום דבר מפתיע. היא אינה מבינה, שבפירות של הזקן היה משהו יותר ממה שנראה לעין. לא הפירות שבטנא הן שכה הרשימו את הקיסר, אלא בדרך שהגיעו לטנא. וגם אחרי שה"מאמצים" של הזוג נענו בבוז ולעג, היא אינה משוכנעת. "היית צריך להביא פרי אחר..." – אולי "סגולה" אחרת הייתה מביאה תוצאות...
אין בידינו להפוך את מחוגי השעון אחורנית. ייצור המוני וטובין חד פעמיים יישארו. משימתנו היא לערוב לכך, שהצורך לסיפוק מיידי, שכה חדר לעולמנו, לא יפלוש למאמצינו בתורה, בתפילה, בעשיית המצוות,בשידוכים ובחינוך ילדינו שיבואו בעז"ה. תזכרו: נפרדים בקלות ממה שמגיע בקלות. ככל שאנחנו משקיעים יותר מעצמנו בתורה, ככל שאנחנו מעריכים אותה יותר, התורה תהפוך ל יקרה יותר עבורנו...
שבת שלום,

קצר?
לא הייתי אומרת...


מנגינה
יישר כח!
תעשי את זה כל שבוע
נשמח.