פניני שבת [לך דודי לקראת כלה...]

פרשת בלק


בלק ובלעם. קואליציית בלק ובלעם המופיעה בפרשתנו ראויה להילמד מצדדים שונים. אחד מהם הוא המפגש בין הכבוד שהיה כה חשוב לבלק, והכסף שהיה מרכזי אצל בלעם כנאמר בתחילת הקשר ביניהם (במדבר כב טז-יח) "כה אמר בלק... כבד אכבדך מאוד... ויען בלעם: אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב...", וכן לקראת פרידתם (שם כד יא-יג) "ויחר אף בלק... אמרתי כבד אכבדך... ויאמר בלעם אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב...").

מדוע? מהו סוד הקשר בין הכבוד והכסף? מדוע הם חשובים כל כך לא רק לבלק ולבלעם אלא גם לנו? וכיצד עלינו להישמר מפני הסכנות שבהם?

כבוד. אחת מהנטיות החשובות ביותר הנמצאות בעומק נפשו של אדם היא נטיית הכבוד. האדם רוצה להרגיש כ-ב-ד, בעל משקל, בעל ערך וחשיבות. הצורך בתחושת כובד-כבוד, הוא הביטוי לעצם חייו של האדם, להיותו חי ופועל , לעצם 'היש הקיומי' שלו. אין דבר בסיסי וקיומי יותר מתחושה זו באדם, להרגיש ולדעת שהעולם זקוק לו. צריך אותו, ואילולא הוא בעולם היה העולם חסר. מה נשאר לו לאדם בחייו אם רואה הוא את עצמו מיותר, לא חשוב, לא שווה, חסר משקל בעולם. על כן עצם נטיית הכבוד שבאדם חשובה עד מאוד.

אך עלינו להבחין בין שני סוגי כבוד א. כבוד חיצוני ב. כבוד עצמי.
הכבוד החיצוני הוא כשהאדם 'מכביד', מוסיף לעצמו משקל, מהצדדים החיצוניים והטפלים של החיים, כגון לבוש, סגנון דיבור, מעמד כלכלי, מעמד חברתי וכיו"ב. כל אלו חשובים, אך בשום אופן אינם עיקר החיים, אלא רק המעטפת ה'סביבתית' שלו. לעומת זאת הכבוד העצמי הוא אותו הכובד, המשקל, הערך והחשיבות, הנובעים מעצמיותו של האדם דהיינו, מהנהגותיו, מערכי המוסר שלו, ומהאידיאלים המתגלים בחייו לו ולחברה כולה. במצב זה עוסק האדם במהויות, במשמעויות, בערכים האמיתיים והעצמיים של החיים, ולהם מייחס את מרכז הכובד של חייו (מבלי לזלזל כמובן בתנאי חייו החיצוניים). ברור שכאשר אין לאדם כבוד עצמי פנימי, הוא זקוק כאוויר לנשימה להשלימו בכבוד חיצוני מדומה, מה שלא רק שלא בונה אותו באמת מבפנים, אלא מַשלֶה אותו מבחוץ ויוצר אצלו עולם מלא דמיונות ושקר' וכלשונו של הרב קוק (מידות הראי"ה, כבוד): "כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה, כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים בין במה שיש בו בין במה שאין בו. ועל כן חייב האדם להגדיל (בתוכו) את רושם השלמות הפנימית....". זו היתה טעותו של בלק. הוא רדף אחר הכבוד החיצוני שכמובן לא הופיע והתברר כשקרי, וכדבריו לבלעם "מנעך ה' מכבוד".

כסף. לעומת הכבוד שזקוק לו האדם, כמבטא את כל ה'יש' שבו, מבטא הכסף נטייה שניה מרכזית בנפשו של אדם, והיא הרצון להמשיך ולהתפתח, להוסיף על הקיים, להתקדם לעתיד טוב יותר. כסף, מלשון כוסף, כיסופים, רצון ושאיפה לעתיד. הוא אינו קופא על מעמדו אלא חפץ ביותר, רוצה עוד ועוד... אך גם כאן טמונה סכנה גדולה, סכנה שרצונו של האדם להתרחב ולהתפתח יתבטא ברבדים החיצוניים של החיים, שעם כל חשיבותם אינם תוכן החיים ומטרתם באמת. ועל כן ימקד את כוחותיו להוסיף כסף רק מתוך דאגה לצרכיו הכלכליים ותו לא. זו היתה טעותו של בלעם, שמה שעניין אותו באמת למרות 'נבואותיו' הרוחניות, הוא הכסף והזהב, הממון והקפיטליזם שאותם לא השיג בסופו של דבר, שהרי "לקוב אויב קראתיך והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים..."

ומה איתנו? קואליציית הכבוד והכסף המבטאת שתי תכונות יסוד בתוכנו - הערכת עצמנו והרצון להתקדם ולהתפתח - היא 'קואליציית חיינו, בה תלויים ההצלחה והבניין, אם נבטא שתי תכונות אלו באופן הנכון, או ח"ו להפך, מה שיביא להרס וחורבן. נוכל ללמוד מבלק ומבלעם כיצד לא לעשות זאת, נלד בדרכם של אבותינו שהעצימו והרחיבו את הכבוד האמתי, וכספו ושאפו ועשו את מה שנכון וראוי ורצוי, ובע"ה נעשה ונצליח, ונחיה נכון ובאיזון שלא נגיע לכדי "עבודה סיזיפית"- כמו שהגדיר "זאוס", ולא נגיע לכדי מצב של:
"עובד בשביל לחיות וחי בשביל לעבוד והכל בגלל כבוד..."

א-מן.

גיט שבעס לכולם!!

בס"ד

ישיביאיש, קריסטל.

תודה רבה לשניכם.
שבת שלום.

_________________

כתבת היטב. שכויי'ח.

גוט שבעס. (מה לעשות;-), ליטוואק)

תודה לכם! יש לי משהו לשולחן השבת...

שבת שלום.

תודה לכם. :-)



שלום, מה שלומכם-?
 
פרשת פנחס.

לאחר המעשה הנועז של פנחס, שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית שאיתו, מקבל פנחס בדיעבד את ברכתו של הקב"ה:  "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". מה בדיוק מקבל פנחס מאת ה'? חז"ל מלמדים ש"לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי" , דהיינו שמתחילה לא היה פנחס כהן, שכן לכהונה נתמנו רק אהרן וארבעת בניו, והצאצאים שיוולדו להם מכאן ולהבא, ופנחס נולד עוד קודם לכן. מכאן ואילך, איפוא, זכה פנחס לברית כהונת עולם.

קריסטל,
חלילה מלומר על משה רבינו שנקט בשיטה "יקוב הדין את ההר" שהרי מי אם לא הוא עמד פעמים רבות בתפילה ותחנונים על ישראל? ועוד שהרי זו הלכה בשו"ע שפותחים את הדין בפשרה.
ועוד, אין מעשהו של אהרון סותר חלילה את מידת האמת. הרי הקב"ה בעצמו אמר לאברהם "למה צחק שרה בקרבה לאמור וכו' ואני זקנתי" למרות ששרה אמרה "ואדוני זקן".
מכאן למדו חז"ל ש"משנים מפני השלום". ולא שהשינוי הוא שקר חלילה.
וכי הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת חשוד על שקר?

אלא שמה שאנו מכנים כ"אמת" לא בטוח שהוא אכן "אמיתו של עולם". אמת אינה רק דיווח עובדתי של נתונים. אמת היא מהות.
כך שאין סתירה בין "אמת" ל"שלום". כי השלום הוא הוא האמת, גם אם הוא מתנגש כביכול עם האמת הטכנית כפי שהיא מוצגת בעינינו.
הנה יעקב אבינו, אבי מדת התפארת - מידת האמת, החזיר רמאות על רמאותו של לבן, "אחיו אני ברמאות" אמר יעקב, וזה לא פגע כהוא זה ב"יעקב איש תם", וב"תתן אמת ליעקב".
ולעניות דעתי את זה הבין פנחס. הוא הבין שאמת ושלום הם חד, וכמו שעת לחשות כך עת לנקום, ושם נעוצה מעלתו. אך כיוון שבעיני המון העם הדברים כביכול סותרים, היה צריך הקב"ה ליחד שמו על פנחס ולהכריז קבל עם ועולם: שאין סתירה בין מעשהו של פנחס ל"שלום", לכן ציווה הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום".

והאמת והשלום אהבו.

שבת שלום.

פעם ראשונה שאני נכנס לאשכול הזה אני קורא בדביקות את הרעיונות שלך ותמיד יש בהם חידוד והברקה

אני בשוק שבחורה סתם כותבת ככה איכותי חד וברור

לא ידעתי עד היום שיש אשכול כזה חשבתי שמצטטים פה ספרים.........

אני חושב שהאמת האבסולוטית היא השחום וזה איננה העלמת עין מהחסרונות אלא הסתכלות בפורפורציה אמיתית בלי אמוציות יתירות מובילה לשלמות

תודה לך