אני קיים משמע אני חושב.

ידוע משפטו של הפילוסוף רנה דקארט 'אני חושב משמע אני קיים', דקארט השתמש בחשיבה כאל סימן לקיום, אך במשפט שאמר יש הרבה יותר משמעות מכך, החשיבה איננה סימן לקיום אלא היא מהגורמים המרכזיים לקיום.

לכל פעולה הנפעלת מן האדם קודמת המחשבה, לעולם לא יעשה האדם מעשה בלא מחשבה תחילה, ידוע פתגמו של רבי שלמה אלקבץ בפיוט 'לכה דודי', 'סוף מעשה במחשבה תחילה', כי המעשה הוא תוצאה ישירה של המחשבה, ועיקר פעולת המעשה הוא המחשבה.

הפעולה הנעשית היא אינסטינקט ורפלקס מהמחשבה, המחשבות מעבדים נתונים ורצונות והאדם באופן אינסטינקטיבי ממשיך את המחשבה במימושה ע"י המעשה הבפועל, המחשבה מוגדרת כמהותה של העשיה, ומה שאנו רואים בעיננו הבשריות את העשיה לבד הוא משום שהמחשבה היא סוג של דבר שלא שייך לראותו, אבל אין זה סתירה לחיבור בין המחשבה לעשיה עצמה ולשליטת המוח על המעשים.

ידוע דברי הבעל שם טוב, (תולדות יעקב יוסף פרשת חיי שרה, ובדגל מחנה אפרים שמות ד"ה ותעל) 'במקום שמחשבתו של האדם שם הוא כולו', כלומר שההוויה של האדם איננה במקום שנראה בעינים החומריות אלא במקום מחשבתו, כי המחשבה היא שורש ההנהגה באדם בין במעשיו ובין בדיבורו, וע"כ מציאותו של האדם היא במקום המחשבה.

במדד הרוחני, המחשבה מקבלת תפקיד חשוב ועיקרי, נוכל להרגיש זאת ביסוד היהדות שהוא האמונה השכלית, י"ג עיקרי האמונה הם יסוד לכל הדת היהודית והם קודמים לכל הציוויים והחוקים המעשים, האמונה ע"י המחשבה היא החיבור המציאותי שלך עם הדת.

החיבור העיקרי בין האדם לבוראו הוא התפילה, אמנם התפילה נאמרת בפה אך עיקרה בכוונה ובמחשבה, המתפלל בלא כוונה לא יצא, התפילה מוגדרת בגמרא    כ'עבודה שבלב', עבודה שעיקרה הוא מחשבת הלב והחבור דרך המחשבה, התפילה היא כנגד הקרבנות שהיו מקריבים בזמן בית המקדש, המחשבה הוא מודד עיקרי בכשרות הקרבן, ומחשבת שלא לשמה או מחשבת פיגול פוסלת את כל הקרבן, כלומר, התקשור בין האדם לרבד הרוחני הפנימי שלו, חייב לבוא דרך המחשבה והכוונה, והמעשה הוא ביטוי הנראה לעין של המחשבה.

האדם יכול באופן רציונאלי לשנות את יכולתיו המעשיים ואת צרכיו הרגשיים ע"י המחשבה, המחשבה מובנת משני חלקים, יש את חלק 'הדמיון' ויש את חלק 'השכל', ה'דמיון' פועל  באופן אינסטינקטיבי הקרוב ל'לא מודע', והחלק 'השכלי' של המחשבה פועל באופן רציונאלי ובאופן הדורש שיקול הדעת.

המחשבה 'הדמיונית' היא תוצאה אינסטינקטיבית של חוויות העבר, האדם חושב לפי מה שחווה בעבר, הדמיון משמש 'סימן' לתוכנו ומהותו האמיתי של האדם, דמיונו של האדם הוא מקומו, לעומת זאת המחשבה 'השכלית' משמשת כאמצעי לבנות את העתיד.

כח המחשבה השכלית נחלק ג"כ לשנים, ראשית, בכוח המחשבה 'לייצר' סיטואציה חדשה ע"י בניית דימוי עצמי נטול מניעות חברתיים, היות והאדם מגיע להשגים ע"י ציפיות החברה סביבו, ומדדה אחר אמונתו השגויה בעצמו, וכאשר מפנים בכוח מציאות חדשה, אמונתו בכוחות עצמו גדלה, ובכך בונה הוא זהות חדשה עם כוחות מחודשים.

היכולת השניה בכח המחשבה השכלית הוא ההתבוננות ותשומת הלב, האדם לא מכיר את עצמו מחמת ריצתו היום יומית אחר הנושאים והחברה הסובבה אותו, האדם כאדם מחוייב לפסק זמן קבוע לשבת וליידע מי הוא עצמו, להתנתק מהרעש וההמולה, ולהתחבר ל'אני' שבו, וע"י המחשבה השכלית ועצירת החיים הסואנים, יתחבר ויכיר את עצמו באמת ויהיה מודע למעלותיו ולחסרונותיו.

המחשבה הדמיונית מתבטאת באופן שקוף בחלום, החלומות מוגדרים כ'דמיונות', והם המשקפים הכי ברורים של הלא מודע, זיגמונד פרויד ראה בחלום את תוכנו הלא מודע של האדם, בחלום האדם 'מדמיין' במצב אינסטינקטיבי לחלוטין, וע"י סימני החלום אפשר לדעת את מהווייו הפנימיים של האדם.

רבי צדוק הכהן (צה"צ רמג) מאריך עפ"י הגמרא בברכות (נה:) במהותם של החלומות, לדבריו, החלומות של האדם הם המגידים לו על הרהורי לבבו לדעת במה הם שקועים ביום, והאדם הנתון בידי תאוותיו ותשוקותיו (האיד) יראה בחלומו תכנים חומריים, והאדם הנתון בידי שרביט המוסר והחוק האלוקי יראה בחלומותיו דברי ערך ורוח, כלומר, הדמיון הוא 'הסימן' לתוכנו האמיתי והנסתר של האדם, והוא המורה על 'מקומו' האמיתי שבו האדם מונח.

הבדל מהותי קיים בין המחשבה השכלית לבין המחשבה הדמיונית, המחשבה הדמיונית משמשת רק כ'סימן' לאדם הפנימי, אבל אין בכוחה לשנות או לייצר אלא להורות על העבר, אולם המחשבה השכלית כוחה רב מאוד ופעמים נמדדת יותר מן המעשה בעצמו, כדי לחדד את ההבדל נעיין בדברי חכמי ישראל בתלמוד.

הגמרא בקידושין מ. 'אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה', ובביאור הגדרים בין 'מחשבה טובה' שמצטרפת למעשה לבין 'מחשבה רעה' שלא מצטרפת למעשה, ביאר רבי צדוק הכהן ב'צדקת הצדיק' (קמה') 'בכל פעולת האדם המעשה הוא כמו גוף, והמחשבה נשמה וגוף בלא נשמה אינו כלום.. ולכן מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, כי באמת כל מחשבות רעות הוא מרוח שטות שהוא דמיון המתרבה לחכמה כקוף בפני אדם כידוע, ורק כשיוצא לפועל במעשה הוא מקום שליטת הרע וכח הדמיון, ובמעשה המצות שם מחשבה טובה מצטרפת למעשה [מפני] שהוא באמת'.

בדבריו מצאנו את ההבדל המהותי בין המחשבה השכלית לדמיונית, המחשבה השכלית היא כח קיים ואמיתי, והיא 'החיות' של 'המעשה' וכנשמה לגוף, וע"כ כשחשב לעשות מצוה ונאנס, הכתוב מחשיב אותו כמו שהדבר נעשה, כי כח המחשבה כמעשה, אבל בחשב לעשות עבירה, שהוא המחשבה הדמיונית, בזה אין מצטרף למעשה מכיון שהוא מחשבת דמיון שאין בה כלום בעצם.

לאחר שהגענו להבנה שבכוח המחשבה השכלית קיים שליטה על האדם ועתידו, ובכוח האדם לשנות ולחדש את דרכיו, נותר לנו להעמיק קמעה במורכבות המחשבה השכלית, בכוחה בפעילותה ובהשלכותיה לטוב ולמוטב.

ננסה להציץ קצת על 'המחשבה השכלית' מזווית שורשית ויסודית, הרמב"ם במורה (חלק ג' פרק ח') מגדיר את המחשבה כעיקר צורתו של האדם 'המחשבה היא הצורה האנושית והיא במה שמיוחד לאדם ונספח לצורתו', כלומר, יחודיותו של האדם משאר בעלי החיים בבריאה הוא  שהחיות של האדם משולבת עם 'מחשבה', וחיותם של שאר בעלי החיים נטולים כל מחשבה.

ובמורה (חלק ג' נא') מוסיף הרמב"ם בהגדרתה של 'המחשבה', 'הזירוז הוא לעולם להשגות השכליות ולא לדמיונות, מפני שהמחשבה על הדמיונות אינה קרויה דעה', הרמב"ם מגדיר את מהות המחשבה השכלית באדם כמקור הדעה, כלומר הוויית האדם בשונה משאר בע"ח הוא ה'דעת' שבו, והביטוי והכלי המעשי של 'הדעת' הוא 'המחשבה'.

נמצא לדברי הרמב"ם שאדם שפועל בלא מחשבה, הרי הוא פועל בלא דעת ופעולתו נטולת צורת אדם, והרי מהלכיו כמהלכי הבהמה אשר אין בה דעה ומחשבה אלא דמיון בלבד.

נטיית האדם להמשך אחר הדמיון ולא אחר השכל, השכל והמחשבה מוחרמים להמון העם והם בשימוש האדם המעולה בלבד ורק הדמיון נפוץ ומבוקש והוא חלקו של החומר וכמו"ש ברמב"ם שם, רבי ישראל מסלנט פותח את אגרתו הידועה אשר שלח לתלמידיו, 'האדם חפשי בדמיונו ואסור במושכלו, דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, בל יחת מהעתיד הוודאי עת יפקוד ה' על מפעליו, ובשפטים קשים יוסר וכו' ', הדמיון הוא הטבע החפשי והמולד, הדעה והשכל יבואו לאדם רק ע"י מחשבה מעמיקה והתבוננות, התבוננות בעבר ובהווה ומחשבה והפנמה לעתיד.

ההגיון העומד אחר עוצמת המחשבה הוא ההבנה שהנפש היא עולם מלא ועמוס ורק ע"י מחשבה והתעמקות שייך להגיע עד עומק נבכי הנפש, ננסה לטעום מעט ממהותה של הנפש ומעומקה.

הראשון והמפורסם ביותר שכתב על התת-מודע היה הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד, אחריו היו רבים וטובים אחרים כמו קרל גוסטב יונג שחידש ושכלל את הנושא, התת מודע של המוח הוא בעצם זיכרון העבר שלנו התת מודע, "זיכרון התת-מודע" הוא כלי האיחסון של כל אותן חוויות שעברנו יחד עם המראות, ההרגשות, הצלילים, הטעמים והריחות שליוו את החוויות הללו, אך איננו יכולים לזכור אותם.

מנתחי המוח למיניהם הצטמצמו בתת מודע של המוח-העבר של האדם, אך התעלמו מהתת מודע של הנפש עצמה, שהיא היסוד למחשבות המוח המודע והלא מודע, הנפש עצמה מורכבת ומלאה תכנים וכוחות מודעים ולא מודעים, והכרת הלא מודע יאפשר למיצוי יתר של כוחות הנפש ומימושם.

נפש האדם הוא מאגר אין סופי של כוחות תכונות ויכולות מודעים ולא מודעים, גילוי הכוחות הלא מודעים וניפוי הכוחות המודעים הם עיקר מטרת האדם המוגדר כ'בעל נפש', אדם שכוחותיו ויכולותיו הנפשיים ידועים ברורים ונשלטים הוא האדם בעל אינטליגנציה נפשית תקינה, אדם זה חי חיי איכות ומיצוי, חיים אשר נעים ונשלטים ע"י מושכות רצונו וחפצו, חיים נטולי חרטה והתמרמרות.

ראשית, ננסה קצת לראות מהכתובים את מהות המאגר הגדול הזה ואת הוראות השימוש ומיצוי הכוחות אשר בו.

אפלטון בכתביו (מנון 80-82) הביא את הדיאולוג בין רבו סוקרטס לבין מנון, הויכוח במהותו היה בחיפוש אחר הסגולה הטובה, אך באמצעו נסב מנון לשאלה מעניינת, 'אי אפשר לו לאדם לחפש לא אחרי מה שידע ולא אחרי מה שלא ידע, כי מה שידע ודאי לא יחפש שהרי כבר ידעו ודבר כזה אינו טעון כלל חיפוש ולא מה שלא ידע שהרי לא ידע מה יחפש', ועל שאלה זו השיב לו סוקרטס 'אומרים הם אותם כוהנים.. שנשמת האדם היא בת אלמוות, ויש אשר תבוא לקראת קץ ולכך יקראו מיתה, ויש אשר תשוב ותיוולד, אך לעולם איננה כלה.. וכיוון שהנשמה היא בת אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול ואת כל הדברים, הרי אין שום דבר שלא למדה לדעתו, לפיכך אין פלא בזה שיש ביכולתה להזכר.. כי לאחר שהטבע כולו ממוצא אחד הוא, והנשמה למדה לדעת הכל הרי אין כל מניעה בדבר שמי שיזכירו לו דבר אחד בלבד.. אם אדם אמיץ הוא ולא יאמר נואש בדרך חיפושיו, שהרי החיפוש והלימוד כולו זכירה', ע"כ דבריו.

נפש האדם, לדברי סוקרטס מוגדר כמאגר מלא מידע, שכדי להזכר ולהגיע למידע מוכרח חיפוש במאמץ ויגע, עומק יסוד זה מובא בספר 'חובת הלבבות' שם כותב בהקדמתו, 'ואמר חכם אחר יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים במטמון הנסתר אשר אם יסתירהו לא ישיגנו אדם וכאשר יגלוהו לא יתעלם מאדם יושר אמריהם בו וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה ר"ל כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו כמים הטמונים בלב הארץ והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישבאנה מלבו כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ' וכו'.

וכן כתב בבחינות עולם פרק א', 'שמים לרוב וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר, ופירש שם ה'מגדנות אלעזר' כוונתו הוא 'שלב הנבון רם ועמוק יותר מרום השמים ועומק הארץ, ושם אות ו' כתב, האדם הוא רוע ואדון על כל החכמות אם ייגע ימצא והוא ימשל בם', וכן כתב ב'אמונות ודעות' מאמר רביעי 'שאע"פ שגופו קטו נפשו רחבה מהשמים והארץ כי מדעו כולל כל אשר בם עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם, רצה לומר, הבורא יתברך וכמו שאמר בתהלים קל"ט י"ד נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד'.

כוחות נפש האדם הם מכלול של כל הכוחות הנמצאים בבעלי חיים, עניין זה נחזה בדברי המלבי"ם ( בראשית ב' י"ט ) "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכו' ענין שני, כל כוחות מעשה בראשית המפוזרות בכל בעלי חיים כולם נקבצו ובאו בנפש האדם וכבר בארו החוקרים הקדמונים, שכל שיסתפק אדם אם נמצא בטבעו איזה מדה או איזה תכונה אז יבקר בטבעו בעלי חיים אם נמצא בע"ח בעולם שי"ל תכונה זאת אז ידע כי נמצא מדה זו גם בנפשו וכו' עד שכל מדות בעלי חיים ששתל ה' בהם  בעת היצירה היה הכנה כדי שיתאספו כולם בנפש האדם וכו' וז"ש ויצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, ר"ל שכל תכונותיהם ומידותיהם הביא אל האדם שנפש האדם כוללת את כולם" ע"כ.