ספר "מקור ברוך"

דבריך אינם מדוייקים, כי אין הוראה אלא להיתר ולא לאיסור, וכהכלל בגמרא שכח דהתירא עדיף, וכדפרש"י (ביצה ב, ב): כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.

לדעתי ברור לכל לומד בעיון שהערוך השולחן הוא ספר גאוני ועמקני ביחס למשנה ברורה שהינו ספר ליקוט פשוט. ואין אפשרות לוויכוחים בזה, אפשר רק לומר כמו שהסביר הרבי מלובאויטש זצ"ל, שהמשנ"ב זכה להתקבל בכלל ישראל משום מידותיו או אהבת ישראל שלו. (איני זוכר, חב"דניקים תקנו אותי)

 תכלת_דומה

אחזור לאחד מנושאי האשכול: סיפורי המקור ברוך ובמיוחד הביקור אצל הצמח צדק ודבריו על התנגדות הגר"א:

אתמול רפרפתי על ספר (חדש?) של אגרות ומאמרים מהגר"ש וולבה ע"ה ושם מכתב אודות אישיותו של ר' יואל קלופט מחיפה. בין הדברים מתייחס למחלוקת על החסידות ומצטט כדבר פשוט את הסיפור שהצ"צ אמר לסבו שהגר"א עזר בהתנגדות וסבו הצדיקו.

[אגב כקורא מושבע של אגרות רבנים הספר הזה.... מגמד את דמותו של הגר"ש באלף מדריגות. אולי אפתח אשכול על אגרות אלו. הכתיבה כל כך "בעלבתית" (נזהר מלומר שיטחית, כי בכ"ז מדובר ברב וולבה שאף אני אישית זכיתי לשמוע כמה מדרשותיו וספרו "עלי שור" עזר לי בימים קשים).  אבל אין זה נושא האשכול].

ואני לתומי,

 מיד כשקראתי את האשכול חשבתי כדבריך, הערוך השולחן זו יצירה, המשנ"ב זה ליקוט פשוט [הכל יחסי, הערוך השולחן הוא יצירה חלשה ביחס שלחן ערוך הרב הגאוני, המשנ"ב הוא ליקוט יסודי ביחס למלקטי זמננו].

אמנם לאו דווקא שמישהו יצירתי ועמקן יתקבל בין שכבות העם  כ פ ו ס ק.

דבריך מחב"ד מעניינים, עשיתי חיפוש בספרית חב"ד האם האדמו"ר מליובאוויטש אכן אמר את הדברים וזה מה שמצאתי תחת החיפוש "חפץ חיים. משנה ברורה":

http://www.otzar770.com/
http://www.otzar770.com/ (קצת אקשן... מזכיר את הימים הטובים....)

"יעדיף את מי שהוא חושב שהוא הנכון לפי כללי הפסיקה" - עם החצי הראשון של המשפט הזה אני מסכים, את החצי השני אני לא מבין (אא"כ כוונתך שהלכה כערוה"ש מטעם דהוא בתראי, עיי' בבני בנים שם). ובכל אופן, לא ראינו שהגרמ"פ הביא תנא דמסייע מספר X או משו"ת Y (השלם כפי רצונך) בני אותו דור - היינו כי לא כל אחד כדאי להיות גם תנא דמסייע, אלא בודדים ממש הובאו ככאלה אצלו, ודאי וודאי מפוסקי הדור שגם הוא חי בו.
ומלבד זאת, בעניין הק"ש מול שער מגולה הוא ללא ספק נסמך על הפסק התקדימי של הערוה"ש (מה שכתבתי שהוא עניין מחודש בזה"ז, כוונתי בליטא, שממנה בא גם הגרמ"פ, והתמודדות המשנ"ב והערוה"ש עם אותה מציאות היתה עניין חדש. מה שהיה אצל מהר"ם אלשקר אינו עניין איפוא, ואפילו בלי הפירוש של החת"ס בדבריו).


לגבי העדויות הישירות, אתה יכול כאוות נפשך להעצים עיניך מעדויות מכלי ראשון של אנשים מכובדים וידועים, וכנראה גם להרגיש חכם גדול מאד בעיני עצמך. אבל אם דורש אמת הנך,  ובמקרה גם ניו יורקר, לך ושאל למשל את הרב דוד קאהן. גם לבני הגרמ"פ וחתנו אתה יכול לשאול מה שמעו ממנו בזה. (לפעמים הפקפוק האוטומטי בעדויות באשר הן, מגיע לדרגת גיחוך).

(ואגב, צא ובדוק מי היה הפוסק האחרון לדורנו בעיני בעל הציץ אליעזר... דבר זה הושמט גם הוא מהמאמר בישורון)


_____

בשלמא הסוברים שהמשנ"ב הוא ליקוט פשוט (אני איני סובר כן). והביה"ל מה? [ואולי ראוי להעביר כבר את כל זה לאשכול נפרד].

אליהוא לשיטתו, לחזור שוב ושוב על ה"ציטוטים" המסולפים. והפעם:
הכונה במילים "לא התקבל כלל וכלל" שבדברי מונדשיין אין משמעותם העדפת המ"ב אלא אי החשבתו כפוסק כלל.

יסכר פי דוברי שקר.

מה שהביאו לעיל מאגרותיו של הר"ש וולבה, כבר הובא במאמרי. אלא שגירסתו היא גלגול נוסף לבדייתו של המקו"ב, שכן הוא מוסיף שבעל התניא נענע לו בראשו...

לבנוני. אינני יודע מה לך כי נזעקת כ"כ [ועוד בהתפתלויות הבלים כאלו] כאשר יוצאין עוררין על אמינותך, הרי לדעתך אמינות כלל אינה מעלה אצל חסידים כמו שכתבת בעצמך במאמרך 'אמינותן של אגרות החסידים' קתדרה כרך 64 עמ' 89 [כפי המובא בישורון כ' עמ' תשצ"ג] לפיו החסידים נוהגים להשמיט מכתבי רבותיהם [וא"כ ק"ו מכתבי אחרים] כל עוד הם בטוחים שכוונותיהם ומעשיהם רצויים [כל דרך איש זך בעיניו] ופעמים מתוך חשש לכבודו של רבם. יש להניח כי אין האמור בהשמטות בלבד אלא גם בשתילת והמצאת דברים שלא היו ולא נבראו לכבודו של רבם, [או לפגיעה בכבודם של מתנגדיהם], וכמו שקיבלו מרבם לעשות כן.
 לענין המ"ב והערה"ש לא נאריך עתה, רק יצא המרצע מן השק כאשר החבדיי"ם מסתכלים על כל נושא במשקפיהם הצרות לפי אזה ביטוי [מטופש או לא] דנפיק מפומיה דרבם.

עוד פרשנות עקומה ומסולפת מבית מדרשו של אליהוא ושות', והפעם ל"דעתי" על ענין האמינות.
כלך לך אצל בין וקלויזמן כי שם ביתך.

תוקן על ידי י_לבנוני ב- 17/06/2009 15:06:32

כשהסלפן מסיט את הדיון בסילופיו לכיוון אחר, ניתן כבר לרכז את סילופיו הקודמים למקום אחד.

לבנוני. סוף סוף הואלת לנסות גם לפרש את דבריך ולא רק להטיל רפש אשר מטנף בעיקר את המשליך עצמו.
כתבת: "פסקיו של אביו [הוא בעל ערוה"ש] כלל וכלל לא היו מקובלים בקהל חסידים (ואולי לא רק בקרב החסידים). פשר התוספת בסוגריים ברור: אי-אפשר לכתוב שרק בקהל חסידים לא היו פסקיו מקובלים, שהרי ישנם חוגים נוספים שאינם מקבלים את פסקיו".
ישנם שלשה אפשרויות לענ"ד להבין את דבריך- מי הם אותם חוגים נוספים. א.בני עדות המזרח. ב. חוגים מסויימים בתוך הציבור בליטא [מה שאתם קוראים מתנגדים] שלא קיבלו את הערוה"ש. ג. חוגים שאינם חסידים הכונה לציבור הליטאי בכללותו. 
האפשרות היותר מסתברת לדעתי היא האפשרות השלישית וזה היה המושכל ראשון שלי מקריאת דבריך [וכן הבינו גם אחרים שקראו את דבריך], וזאת בשל העובדה שלא ידוע על הבדלי חוגים בתוך ליטא בדברים כגון דא. וכן מנימת הזלזול המופגנת כלפי הערוה"ש בכל מאמרך, מה שמביא את הקורא להניח כי בכונתך לבטל אותו מכל וכל. וע"כ מחיתי כדין והוכחתי שקרו.
ביאור דברי הנ"ל באות ג' למי שלא הבין הוא שיתכן אכן שהיו בודדים שלא אחזו מהערוה"ש אך ודאי לא בשבילם כתב המקו"ב את דבריו.
ישנם שני אפשרויות, או לעמוד מאחורי הדברים שכתבת, או להתנצל, אך להתחמק בצורה מתפתלת כ"כ אי"ז מדרך החכמים. אך כפי שכבר כתבתי [ושמעתי אח"כ ממכירך] כן דרכך כסל למו לכתוב מילתא דמשתמע לתרי אנפי, ולשוב ולחות פיך ולומר לא פעלתי און.

יש מושג שנקרא הבנת הנקרא?