ספר "מקור ברוך"

אני קורא וקורא את דברי אליהו ופשוט איני מצליח להבין את כל הפלפול העמוק שלו. (אך כנראה שהכותבים הלא חבדיים מבינים ומבינים)

(פשוט לי שמונדשיין, רצה לומר שגם בקרב הליטאים המתנגדים פסקיו של הערוך השלחן לא היו מקובלים. לי יש בעי' בקביעה זו, שהיא באה בלי ביסוס הגון, אך יתכן שמונדשיין שמע ממישהו על כך או ראה פעם כזאת ושכח, בוודאי לא שיקר כאן כלל. אני חשוב שיש לפתוח אשכול ואכן לברר כמה הוא הובא כפוסק מקבול כמו החיי אדם פעם או המשנה ברורה פעם בליטא למרות עדותו הברורה של הרב הנקין)

על וויכוחו של נישטאיך איני מבין בו דבר (על מַה ומָה מתווכחים) , אך על מה שקורה בפורום בימים אחרונים, ההסבר הוא פשוט. הופיע ניק חדש או מחודש (בפורום זה אי אפשר לדעת ולהבין, שיש כאן מלאכים שהם מלאים ניקים) , שכל דבריו פותח הוא בהאשמות אישיות, לזה הוא קורא שקרן, לדבריו של האחר הוא מכנה שהם פשוט בלתי שפויים.

מטבע האדם שאינו אוהב להיות מכונה שקרן מדעת (כאשר בוודאי מי שמכיר את מונדשיין רק מקצת מן המקצת, ויש לבא עליו בטענות מן טענות שונות, הרי יודע דבר אחד שלשקר במזיד אינו שייך כלל, ולגנוב חומר מן הזולת נזהר עד קצה האחרון, ממילא מוזר להשוות בין המקור ברוך לבין מונדשיין בתחום זה), וממילא מתגונן בלהט כמו כל אדם שעליו להתגונן על שמו הטוב (שהרי באם ישתוק יקפצו בבני ברק שאכן מודה על ההכפשה השקרית, ולא היה לו מה לענות וכו') . לדידי נראה שאחרי כל הפלפולים ונסיונות מחדש להסביר את עצמו, הרי אשמת השקר, הינה פשוט אשמת שווא ממדריגה ראשונה.  

ראשי סחרחר מקריאת רוב המלל כאן. לגבי הערהו"ש והמ"ב ובכ"ז אנסה להוסיף משהו: 
 (אגב דברי והאני לתומי על המ"ב משקפים היטב פרימטיביות חבדי"ת של צמצום הדעת לספרי חוגם בלבד הקיימת בדור הצעיר שם)

שמעתי פעם בשם גאון אחד זצ"ל כי עליונות אחת יש למ"ב ע"פ הערוה"ש והיא: הערוה"ש היה מגדולי ווותיקי הרבנים בליטא ואילו  הח"ח לא היה רב כלל. לפיכךה ערוה"ש בספרו מבטא הרבה יותר את יסוד המנהג, והוא מהווה עדות נאמנה על המנהג שרווח בליטא בזמנו, ואילו המ"ב לרוב הכריע הדין  מתוך לימודו ולאו דווקא לפי המנהג הקיים.    

אכן יש פרימטיביות חבדיות, אך פרימטיביות היא נחלת כל חוג חרדי וחלק מהשבטיות (וגם לא חרדי, בהכרח השתייכות לחוג מולידה פרימטיביות, וכל אלו שאינם כך הם הפתוחים המקואים מכל חוג ונחשבים ל"כופרים" בחוג). בחוג החזון איש יש להם הפרימטיביות שלהם כאשר הם סבורים שהם הכי חכמים, בחוג בריסק יש הפרימטיביות שלהם כאשר הם סבורים שכולם בתומים, כך בחוג פונוביז ובחוג חברון, וכו'.

אתנחתא לא צריך מיד לקפוץ ולהגיב.
 
לא דיברתי על תחושת עליונות וכו'. דיברתי על אי הכרה בטיב ובערך ספרות שהיא נחלת הכלל, רק משום שהיא לא שייכת לחוג.
 
המשוואה ההפוכה היא אם ליטאי מבטל את ערכו של שו"ע הגר"ז. (לא שאין כאלו, אבל מדובר בשיגעון של בודדים בלבד).

וכדי לחסוך ממני תגובה נוספת אוסיף: אין להביא דוגמאות מאי הכרה בספר או באיש, כאשר הוא שייך לחוג (או שהוא עצמו) נשוא מחלוקת.   

תוקן על ידי היכיני ב- 17/06/2009 23:45:46

טיבן של הכפשות, גם אם הן שקריות, ששמץ מהן נדבק.
אני כשלעצמי דייני במה שמייחסים לי חוג נפגעיי על יסודות אמיתיים, ואיני זקוק לתוספות שקריות.
למשל, דייני אם יאמרו שאני מזלזל בכבודו של הת"ח בעל המקו"ב ועושה אותו לשקרן ובדאי וסלפן וכו'. אבל כשבא בדאי נוסף ומחדש שאני טוען שהמקו"ב לא היה ת"ח כלל, כאן אני מוחה.
וכשבא סלפן נוסף וטוען שלדעתי ערוה"ש לא נתקבל כלל וכלל כפוסק, כאן אני מוחה.
מצערת אותי גם נייטרליותם השוויצארית של רבים מאנשי הפורום, שסוכרים פיהם רק כדי שלא ייחשדו בתמיכה כלשהי בדעתו של מונדשיין.
הצבעתי לעיל על דעתו של רד"צ הילמן בקשר לאי-קבלת פסקיו של ערוה"ש. לא רציתי ואיני רוצה להרחיב בנקודה זו (שהתווכחתי בה ארוכות עם רדצ"ה בהתכתבות), רבים יודעים שרדצ"ה אינו בדעת יחיד והוא מייצג חוגים מסויימים. אבל מהטעם הנ"ל שמים מחסום לפיהם.
כך שדווקא בגלל שלא רציתי להיגרר לדיון בנושא זה מצאו הסלפנים מקום להטיח בי שקרים על יחסי לבעל ערוה"ש.
לסיכום: בעל המקו"ב היה ת"ח גדול ושקרן עוד יותר גדול. בעל ערוה"ש היה פוסק גדול אבל לא בכל החוגים נתקבלו פסיקותיו. בעיקר אצל החסידים אבל לא רק אצלם. גם בקרב הליטאים יש לא מעטים שמסתייגים מפסיקותיו. אבל עדיין פסקיו מקובלים אצל רבים וטובים, ואולי אפילו אצל רוב הפוסקים.

כיון שכוניתי ע"י לבנוני 'בדאי', אין לי אלא להגיב. ההבנה המעוותת לפיה יכול אדם להיות ת"ח ובאותה שעה גם 'כזבן ושקרן' (כפי שכתב לבנוני במאמרו שהוזכר לעיל) יכולה לבוא משני מקורות (שאף יכולים להיות אחד): האחד - הגישה האקדמית שטוענת ש"המרצה למתמטיקה אינו חייב להיות משולש", והשני - הרגשתו האישית של מונדשיין שידיעותיו הרבות (והן אכן כאלה) מאפשרות לו להשתלח באופן חופשי במי שליבו חפץ.
אין, לא היה ולא יהיה, יצור כלאיים מוזר היכול מחד להיקרא ת"ח ומאידך להיקרא כזבן ושקרן. ידיעת התורה היא רק חלק מהיותו של אדם ת"ח.
אי לכך, גם לבנוני שכינה בהודעה שמעל להודעתי שניים מחברי הפורום 'בדאי', יכול להיחשב הרבה דברים אבל לא ת"ח! לגבי בעל התו"ת? אם לבנוני סבור שהוא כזבן ושקרן, הוא בוודאי אינו להמשיך לטעון כי הרב ברוך עפשטיין היה ת"ח גדול.

הערה הנוגעת לעניין, אך לא במישרין: גם לגבי המ"ב, גם לגבי ערוה"ש וגם לגבי התו"ת (כמו גם ספרים רבים אחרים), אמנם "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", אך במקרים שלפנינו ניתן לומר שעם ישראל הכריע.

חושבני שלפנינו מקרה קלאסי של שילוב "מערכה על הדרוש" עם הנחת המבוקש. [נא ללנקק באשכול המתאים.]
אחר שלבנוני הודה שרב"א היה ת"ח, שולף מלח הארץ את הגדרתו האולטימטיבית לת"ח ("ידיעת התורה זה רק חלק מהיותו של אדם ת"ח"), ולפי"ז אם לבנוני עדיין מעיז להשתלח ברב"א  (הת"ח, כזכור), הרי בהכרח שזה נובע מאחד מהשניים כו'.

תוקן על ידי צלצח ב- 18/06/2009 1:43:46

מלח, עם ישראל הכריע מזמן כשרובו עזב את הדת, הרוב שבמיעוטו בחר בגירסה מעודכנת של הדת, ורק מיעוט שבמיעוט עדיין מתווכח אם תלמיד חכם יכול להיות שקרן. יחי עם ישראל.

בבחרותי שמעתי לא אחת שיעורי מוסר מפי הר"ר דוד חדש ע"ה, והיה מאריך במארז"ל על ת"ח שאין בהם יר"ש.

גם אם יצאו עשרות ספרים להוכיח שהתו"ת גנב ושם בכליו 80% מחיבורו וסילף מארז"ל בזדון או בשגגת תלמוד, גם אז לא יזוז עם ישראל מלחבב את התו"ת.

היכיני,

הזכות אימתי לקפוץ ולהגיב, איני זקוק ממך, אחליט לבדי מתי ואיפה להגיב כרצוני. (כל פעם אני נדהם מן היהירות: תגובה שלי הינה שיא המתינות והחכהמה והתנצלות האחר, הינה קפיצה וכו') 

(כדי לא להמנות בין הנאשמים בנייטראליות שוייצארית).

א. אודות רב"א נשוא האשכול, כבר כתבתי דעתי שהמאמר של ר"י מונדשיין לא שיכנע אותי. מדובר בתעתועי זיכרון די נורמליים, ומכאן ועד סילופים והמצאות הדרך רחוקה.
מאמרו של מונדשיין מגמתי בעליל. הלא ברור שנוסף בסיפורים רקע תפאורה ורגשות מדמיונו של הכותב, ואם לא דייק בפרט היסטורי זה או אחר, או החליף שמות רבנים, או הגזים וקישט, אין בכך כדי להפקיע את אמינות הסיפורים מכל וכל, אלא יש לדעת שיש בהם עיקר וטפל, להניח הטפל וליטול העיקר.
ובענין ליקוטיו מספרי אחרים לא הבנתי מה הבעיה. וכי הוא מתיימר שראה במקור כל ציטוט או שמועה? ליקט מן הבא בידו ותו לא.

אך גם אם מונדשיין מגמתי, לא הובאה כאן כל ראיה שהוא מזייף או מסלף בזדון. לכן, יש להתייחס לדבריו ולראיותיו לגופם. (הבעיה של אליאך לענ"ד אינה סילופים אלא חוסר הבנה של המקורות).


ב. מונדשיין לא כתב מעולם שהערוה"ש לא התקבל כלל, אלא שהחסידים לא היו בודדים ביחסם אליו - טענה שיש לדון בנכונותה (דומני שהחזו"א לא מזכירו כלל).
אליהוא כדרכו ייחס לו אמירות קיצוניות בהרבה.

ג. 'הוכחתו' של מלח_הארץ על אמינות רב"א מזכירה לי משפטים מסוג 'אם הוא גנב הוא לא חרדי'.
אמרו חכמים 'אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו...' וצ"ע שהלא אם עבר עבירה אינו ת"ח.
האם על הכינוי "תלמיד חכם" אנו דנים, או על דרכו של רב"א האם ראויה לת"ח?