חברים יקרים. בתקופה האחרונה נמנעתי מלבקר בפורום השוקע והולך, אבל שמועה שמעתי מקרוב ששוב נתעוררו אריות שבחבורה מרבצם, ונזדרזתי להציץ לגוב האריות ולנבוח אף אני. ומאחר שהאשכול פרה ורבה ולמעלה ממאה הודעות נרשמו בו, התחלתי את הסוגיא מראשיתה, לא הנחתי סברא שלא ישבתי עליה שבעה נקיים, ולוואי שהאמת תצא לאור. ומיגו דזכי לנפשיה – זכי לחבריה.
ובכן, מודנשיין כתב מאמר במדורו המגמתי "סיפורים וגלגוליהם" כדי לערער את אמינותו של ר' ברוך אפשטיין בכלל ושל ספרו 'מקור ברוך' בפרט, במטרה מוצהרת – להפריך את סיפוריו על הצמח צדק שאינם הולמים לפי דעתו של הכותב. לשם מטרה מוצהרת זו התמקד בפיסקה שרב"א מעתיק מתוך ספר בשם 'מעין גנים' (וינציה שי"ג), פעם אחת בספרו 'תורה תמימה' ופעם אחרת בספרו 'מקור ברוך'. מונדשיין מוכיח מהעתקה זו "כמה שוא ושקר". כאן אביא את הוכחותיו של מונדשיין ואדון בכל אחת מהן.
1. "הספר 'מעין גנים' אינו ספר 'שו"ת' כפי שבעל התו"ת קורא לו" כי אם ספר מליצות שמסגרתו הוא חליפת מכתבים.
תשובתי: ברור שרב"א לא התכוון לשו"ת במובן הקלאסי, שהרי לא כתב 'שו"ת מעין גנים', אלא 'מעין גנים (שו"ת)'. הסוגריים אמורים לציין את העובדה שמדובר באגרון, וברור לכל מי שדפדף אי פעם בספר 'מקור ברוך' שהשפה הקלילה והמלים הנכונות אינן הצד החזק של הספר.
2. שלא כדברי רב"א, המכתב לא נשלח "אל אשה חכמה אחת, אלא מכתב דמיוני-פיקטיבי שאיש אינו חתום עליו".
תשובתי: ומה בכך שאיש אינו חתום עליו, הרי מחבר הספר חתום על שער הספר.
3. בתורה תמימה כותב רב"א ש"לא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה", אולם בספרו 'מקור ברוך' רואים אנו כי יודע הוא היטב את אשר כתבו על בעל ה'מעין גנים' "שהיה רק מדקדק ולא תורני ורבני"! (אף כי דעתו שלו נוטה להוכיח כי היה בעל תלמוד מצויין). עד כאן לשונו של מונדשיין.
תשובתי: אף אילו ידע רב"א את דברי הביקורת האלו על המחבר בשעה שכתב את הדברים בתו"ת, עדיין איננו יודע זולת פרט זה מאומה! זאת ועוד, הוא עצמו חולק על הביקורת, וטוען שהיה בעל תלמוד מצויין. יתר על כן, הרי 'מקור ברוך' נדפס עשרים שנה אחרי 'תורה תמימה', ושמא בינתיים נודעו לו דברי הביקורת?
4. הקטע שנעתק בתו"ת נעתק גם במקו"ב בסגנון זהה, ובשני המקומות הדברים "רחוקים מלהיות ציטוט מדוייק מלשונו של ה'מעין גנים'... מוכחא מילתא שההעתקה... מעתון 'הצפירה'...". מוסיף הכותב: "אולי יש בעובדה זו כדי לימוד זכות... אבל מאידך גיסא היא מוכיחה את שקרותו של הסיפור הארוך במקו"ב, על שהרבנית מוולוז'ין הראתה לו את הדברים בתוך ה'מעין גנים'".
תשובתי: מי גילה לו למונדשיין רז זה, שהרבנית לא הראתה לו לרב"א את הקטע בספר עצמו, ומשום שהספר לא היה ברשותו, וכי ספר נדיר הוא, כדבריו, לכך העתיק את הדברים, אחרי שנים רבות, מתוך גזיר העיתון?
ישפוט הקורא אם 'הוכחות מוצקות לשקר' נמצאות לעינינו.
*
לא אתייחס כאן לעיקר מאמרו של מונדשיין, בעניין דברי רב"א על הצ"צ, שכן גם לדעתו אי אפשר להוכיח את שקרותם, אלא אתמקד בהגדרת סגנונו של רב"א. כתיבתו מאופיינת בטרחנות: אריכות מיותרת וצעצועי-לשון למכביר, לצד גזמנות מובהקת ובולטת. טעמו הספרותי של רב"א היה גרוע ללא ספק, ומוטב שלא לדון בדימויו העצמי המפורז והמוטעה. ואף אם לא נקבל כפשוטה את הבחנתו של לוצאטי ש"מדובר בתעתועי זיכרון די נורמליים, ומכאן ועד סילופים והמצאות הדרך רחוקה", עדיין יש לקחת בחשבון שאותם ימים עדיין לא ניתן תחום בין דברים שבלב ובין שאר כל עניינים, כלשונו של עגנון ב'סיפור פשוט'; שאותם ימים היו ימי רעב ומצור, ימי זקנה מופלגת, כמו שנאמר בהקדמתו למקור ברוך. ודאי שאי-דיוק בפרטים אינם עומדים לשבחו של המחבר, אבל מכאן ועד הוכחה לשקר זדונית – המרחק הוא רב. האשמה זו מתאימה לתלמידי רמ"מ מקוצק, ובודאי שאינה מתאימה לחסידי הריי"צ שניאורסון בעל 'ספר הזכרונות'.
בילדותי שאלתי את ר' עמרם בלוי שליט"א, מגדולי חוקרי חב"ד בזמנינו, כיצד יש להתייחס לעיוותים ההיסטוריים של הריי"צ. הלה אמר לי שהעיוות הוא להחשיב את הספרים הללו כספרי היסטוריה, כשם שאין אדם הסבור שסיפורי רבה בר בר חנה בגמרא הם היסטוריים, וכמו שגם חסידי ברסלב אינם סבורים ש'סיפורי מעשיות' הוא היסטורי. ספר הזכרונות, לדברי חוקר חבד"י, אינו אלא בעל מטרה חינוכית בלבד, ולא התיימר להציג עמדה היסטורית.
ומענין לענין, הברמן מספר בשמו של עגנון, שבצעירותו איקלע לעיירה קטנה בהונגריה, בדרכו לגרמניה, והתארח בביתו של רב העיר. עגנון הבחין שספרו 'עגונות' נמצא בארונו של הרב, ובאישון לילה דפדף בו ומצא הערות רבות על הגליון, בסגנון: דבר זה אינו להלכה, ובית דין זה בית דין של עמי הארצות הוא. בבוקרו של יום אמר לרב שהוא מכיר את המחבר, והוא תמה על ריבוי ההערות, שהרי הספר לא אמור להציג דין ודברים בבית דין כשר, אלא פרוזה לשמה. משהבין הרב את דבריו, אחרי הסברים רבים, התבטא: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, והשליך את החוברת מביתו.
אמור מעתה, ראשית כל יש להבין לנפשו של המחבר ולדעת לשם מה כתב את ספרו ומהם המאפיינים של סגנונו. בעבור אלה שאינם מכירים את הספר 'מקור ברוך' ממקור ראשון, יש לציין שהמגמה לקישוט ולהגזמה אינה מוסתרת ובודאי שגם המחבר לא היה מכחיש זאת. אדרבה, מסתבר שראה עצמו כגדול סופרי דורו.
ומעולם תמהתי על שהאשימו את ר' יידל רוזנברג ב'זיוף' הסיפור על הגולם מפראג, ולא האשימו בהאשמות דומות את ר' מאיר להמן מברלין על 'זיופם' של עשרות סיפורים שלא היו ולא נבראו. אלא שבדוגמא האחרונה הבינו כולם שמדובר בז'אנר ספרותי שאינו מתיימר לאמת הצרופה. לא באתי ח"ו לומר שכוונתו של רב"א לא היתה היסטורית כלל, אלא שלא ראה צורך לדייק בפרטים, ולא היה מודע שבכך שהוא מוסיף צבע ומליצות - הוא בעצם מכער את סיפורו לגמרי. הוא לא השכיל להבחין בין קישוטים ספרותיים ובין מליצות, בין נסיון ליצירת דרמה לבין אחיזת עיני הקורא בשימוש כביכול ב"ציטוטים" מדויקים. כוונה זדונית בודאי אין כאן, אלא נסיון נואש של זקן בן שמונים המנסה להתחבב על הקורא הצעיר ולרתק את דמיונו, ובמקום זאת הוא מעורר בו דחייה וסלידה. אצל מונדשיין הוא עורר משום מה רגשות איבה.
מונדשיין גם מרבה להאשים את רב"א בשימושו בטכניקות ספרותיות שאינן נעימות. הוא אף מאשימו בהעתקת דברים שלא בשם אומרם, ואף בפאליגיאט. מסתבר שיש דברים בגו, ועדיין, ככל שהנפש היפה סולדת מהם, אין בכך כדי להצדיק את האשמות: שקרן מובהק, זייפן גמור ובדאי מופלג. ובדרך אגב, גם מונדשיין אוהב להתחמק מן האמת ולהסתתר במטבעות לשון מעורפלות, כאחרון עוה"ד, ולטעון שלהד"ם, ולהתפתל לשם כך בפלפולים נדחים, כגון בדיון האם כתב או לא כתב שהספר 'ערוך השלחן' לא התקבל בשום מקום (שעל דבר זה מוסב רוב האשכול), או בדיון האם רב"א היה 'תלמיד חכם' (בראש המאמר מגדיר הכותב את רב"א: "בנקאי איש פינסק". הא ותו לא. ולענ"ד, כדי להבין את דעתם של אתנחתא ולבנוני ותפיסתם את המושג 'תלמיד חכם', קודם יש לקרוא את ספרו של פישל שניאורסון, חיים גרביצר. ואגב דאגב, תמוה ששני חכמים אלה, מגדולי חכמי הפורום, מרבים לשלח את הכותבים שדעתם אינה נוחה להם, בסגנון: "כלך לך אצל..." אני מקווה שאנצל מרוח רעה זו); וגם התנהגות זרה ומוזרה זו אינה הופכת אותו לשקרן וזייפן וכזבן ובדאי, אולי לשוטה וגס רוח (כלשון הרמב"ם על תלמיד הגס לבו בהוראה...).
נמצאנו למדים שההבדל בין האמת לשקר אינו כחוט השערה, אלא כרוחב הים הגדול. הרף שהציב מונדשיין להגדרת דבר 'שקר' הוא מסוכן בבואנו לבחון סיפורים ששמענו מזקנינו, וכבר העירו מי שהעירו באשכול, שדוקא בין החסידים נמצאו סיפורים חשודים רבים...
ולבסוף: צלצח, האם תוכל להפנותי בצורה מדויקת למאמרו של השופט בזק.
נ.ב. המלצה קטנה לכותבים: הביטו ושורו נא אל דבריכם בטרם תלחצו על 'שלח', ובדקו שמא נפלו בהם שגיאות-הקלדה שאין העין סובלתן.
