| נשלח ב-27/1/2009 17:07 |
 |
| |
אורן , גם אני הרבה זמן חשבתי כמוך
בלי להכנס הרבה לפרטים אולי באשכול אחר, אבל יש לי הרגשה שאת משתייכת לזרם המורכבים
יש הרבה דברים שאפשר לומר עליהם -
הבדל בגישה כשקורה משהו רע (פרופורציות)
סוג של הבנה קצת שונה בנפש האדם (לפעמים מצוין ולפעמים גרוע)
והכי חשוב - רובם חושבים שהם יודעים להתמודד כמו שצריך , עובדה ש...
אז התשובה היא שזה לא קשור. הלוואי וכן ונוכל לומר לכל המורכבים שזה הצד הטוב בסיפור.
אבל זה לא בדיוק כך
מה שכן, כשיגידו להם את המילה התמודדות - זו לא תהיה מילה באוויר.
השאלה הגדולה אם ההתמודדות שלהם היתה באמת נכונה
אם אני אפתח פה דיון פילוסופי פסיכולוגי....
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2009 17:15 |
|
| |
אז תכתבי לי בפרטי, אשמח.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2009 17:47 |
|
| |
אין לי כללים ומילות קסם לפתרון
כל אדם והכוחות שלו, הרגישות שלו, הסביבה וכו
השאלה אם הוא נבנה בצורה חיובית.
שמעתי מדי פעם סיפורים על ניצולות שואה שנסעו לגרמניה ואמרו שהן סולחות
זה היה נשמע לי מזעזע ולא נתפס. וכשניסיתי לראות מאיפה זה מגיע,
הן אמרו שכל זמן שהן הולכות עם הרגשות הקשים של מה שקרה בשואה, הן לא מצליחות להמשיך הלאה
זה פצע שלא מגליד.
ואחרי עבודה עצמית קשה (לדעתי בסיוע של פסיכולוגים לא מוצלחים) הם הגיעו למצב שהם לוקחות הכל ושמות בצד
לא ממקום של הדחקה והתעלמות, אלא ממקום של הבנה, קבלה ופיוס.
זו דוגמא מאוד קיצונית ואני אישית הזדעזעתי
אבל כשניקח אנשים שעברו דברים בונומר קצת פחות מטלטלים מהשואה -
לדעתי להם זה כן נכון. לא מצב של ללכת לבקש סליחה מהפוגע , אלא להגיע למצב שהם בפנים באמת מפויסים. שמו הכל בצד, והדבר שנשאר להם, זה שהם צמחו.
זו דעתי. בגלל שזו דעה פסיכולוגית התשובה הנכונה לכל אדם יכולה להיות שונה...
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2009 21:15 |
|
| |
תודה לכל המסיתים. אני עדיין באמצע לנסות להבין איך הגעתן לאן שהגעתן.
בכולופן,
ליטאי, לא מדובר במצבי רוח. אם כך זה היה, מה יהיה יום אחרי החתונה?
אני אקום בבוקר ואומר: 'אוי לא, מה עשיתי? אני ממש לא במצב רוח של להתחתן עכשיו'...?
אלי,
כל הדברים הנ"ל נאמרו רק בגלל המודעות (האולי יותר מידי גבוהה) למידת האחרוית שבחתונה.
לא לחינם נאמר, שמזל שנותנים את ההחלטה הזו של נישואין לצעירים. אחרת, אנשים לעולם לא היו מתחתנים...
עדיין לא עניתם לי על השאלה-
מה עושים????
|
|
|
|
|
