פרשת בא

ופרשו רבותינו: "בא" - גימטריה שלש, לרמז שנותרו לו רק עוד שלש מכות (ארבה, חשך, בכורות). ולכאורה תמוה מדוע הוצרך השם יתברך להכות את המצריים בעשר מכות, ולא נתן להם מתחלה את מכת בכורות, או מכה כואבת אחרת, ובזה היו יוצאים בני ישראל במהירות, זאת ועוד יש לתמוה איך עם חכם כהמצרים, שהיו בקיאים בחכמות, בכשופים ובחניטת המתים וכו', הם נגררים לעבוד עבודה זרה לצאן או לפרעה מלכם, והיכן ההגיון בעבודה לאדם או לבהמה?

כתבו המפרשים שבאמת כולם הודו וידעו, שהשם יתברך ברא את העולם, אך לא האמינו שהשם יתברך בגדלו גם מנהיג את העולם, ומתערב בכל הנעשה בבריאה. וכתב הרמב"ם: שזו היתה טעות דור אנוש, שעבדו עבודה זרה. וכן היה במצרים, שפרעה הרשע השלה את עצמו שהוא "אלוה" ורק בידו יש את הרשות להחליט אם בני ישראל יצאו או לא, ולכן "כעס" כביכול על שהקדוש ברוך הוא "מתערב" בהחלטתו האוילית והכפרנית, ומשום כך העיז והחציף פניו כנגד ה' ומשיחיו.

מטעם זה הצרך השם יתברך להראות לו מכות רעות ונאמנות (לשלחם) הכלולות מכל יסודות העולם. במכת דם הראה לו השם יתברך ששולט הוא על המים, ובצפרדעים הראה כחו, ששולט על חיות-המים, בכנים הראה לו שליטה על היצורים הקטנים ביותר, בשחין על העפר, בדבר ובערב על החיות ועל חייהם, ובמכת הארבה הראה לו שליטה על הרוח, ובחשך על הירח, השמש והכוכבים, ובבכורות על חיי האדם, וביותר הראה לו את כחו על ה"חן והחסד" שעל ידו התעשרו ישראל, ועשו את מצרים כמצולה שאין בה דגן.

המדרש מספר: שטבע האדם שאינו יודע איזו בהמה נולדה בכורה, ואיזו לא. ואלו הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, ידע בברור. ובמכת בכורות הרג גם את הבהמות הבכורות, ומשום כך נאמר במכות פעמים מספר: "למען תדע כי לה' הארץ", ללמדך שהכל נעשה משמים, וכמבאר בגמרא, שהמלאך מוליך את הטפה להשם יתברך ושואל, מה יהא הולד הנוצר? חזק או חלש? יפה או מכער? חכם או טפש? ואין הדבר נעשה ללא יד שמכונת מלמעלה.

כל הקורה בעולם אינו אלא בהשגחה, ואין דבר בעולם הקורה במקריות או בטבעיות חס וחלילה, מקרה הוא מאותיות רק מה', או ה' רקם, והרמב"ם כותב, שמי שבאה עליו רעה, ואומר מקרה הוא, הרי זה אכזרי, משום שמביא עליו צרות גדולות יותר, ומפרשים הדברים בתורתינו הקודשה, בכך שאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: "אם תלכו עמי בקרי" (לשון "מקרה") אלך אתכם בחמת קרי" חס וחלילה. וצריכים להאמין שהכל מכון בהשגחה עליונה.

חכמי ישראל מעולם לא יחסו שום דבר למקרה, וכמבאר בגמרא ברכות (ה.) על רב הונא שהחמיצו לו חביות יין מרבות, ולא תלה זאת במקרה או החום וכיוצא בזה,  אלא פישפש במעשיו אל כל פנים הדבר מחיב אותנו להתרגל, שעל כל מקרה שקורה לנו, לא נתלה סרחוננו באחרים, כגון: בחברה שאינה טובה וכו', אלא יתלה בעצמו, וירוץ לחכמי ישראל, ויבקשם שיאמרו לו את סבת הנגע, ויפשפש במעשיו, ועל ידי כך יתקים בו: "וסר עונך וחטאתך תכפר".

מספרים על הגנרל המפרסם "נלסון" שיצא למלחמה, והיה בתוך האניה, והנה לאחר שעות של הפלגה. ראו חיליו שספינות האויב מכתרות אותם מסביב, והודיעוהו על הסכנה הצפויה, והציעו לסגת אחור ולברח, וכידוע שהיה הגנרל הזה עור בעין אחת, לקח המשקפת ושם בעינו העורת, ועין שאינו רואה שום אויב, וצוה להמשיך בדרך שאליה יצאו... כך מתנהגים אותם אטומי הלב, שבמקום לפתח את העינים, ולראות את סבת הבעיה מחפשים להדביק זאת על פלוני או אלמוני וחסל.

כל דבר שבעולם נעשה בהשגחה פרטית, מכונת ומדקדקת בצורה מפלאה ביותר המעוררת השתאות הן בצומח, בדומם, בחי, במדבר, ובחי הבלתי מדבר, בזווג זווגים וברפואת חולים וכו'.

בקריאתינו בתורה, בנביאים ובכתובים אפשר למצא פעמים רבות הנהגת ה' הנוגדת כל טבע והגיון, וכגון: מעשה מכירת יוסף, אין שום טבע והגיון שבחור צעיר שנמכר ונאסר בבית האסוירם יהפך להיות שליט על כל ארץ מצרים מחמת פתרון חלום. אם לא שהשם יתברך גזר, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד, ועוד מצינו אחרי מות שלמה המלך, עלה רחבעם בנו תחתיו, והנה באו אליו אנשים נכבדים ובקשוהו להוריד מהמסים שהטיל אביו, והוא בקשם זמן מה כדי לחשב ולהשיבם דבר, והלך ונועץ בזקנים, ואמרו לו שראוי להקל מעל העם פן ימרודו וכו', ואלו הצעירים אמרו לו, שחיב הוא להראות את "גבורותו ולא להכנע" לדרישות כאלה. וכשהגיעו לשאל אותו על החלטתו ענה להם: "אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים" ולבסוף הורידוהו ממלכותו. ואם נתבונן נתפלא איך יתכן שמלך ילך וישמע לצעירים ריקים ופרחחים בו בזמן שהזקנים "חברי הפרלמנט" המכירים את ה"מקצוע" מיעצים לו אחרת, הרי לפי ההגיון היה צריך לשמע לזקנים.

תשובה אנו מוצאים לאחר כמה פסוקים: "כי סבה היתה מאת ה'" דבר שנכתב על ידי השם יתברך יקום ויהיה גם אם הוא נוגד את הטבע, אמנם, צריך השתדלות, אך התוצאה היא בידו יתברך.

מספרים שבזמן הגאון רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, היתה גזרה שהקצינים מהצבא היו באים ולוקחים בתים של יהודים ומתנחלים שם, והיהודים היו נזרקים לרחוב בערום ובחסר כל, והנה היתה שמועה, שאחד הקצינים לטש את עיניו הארסיות לעבר ביתו של הגאון, נבהלו בני הבית ונפלו פניהם ולבם, ובראות זאת הגאון רבי חיים זכר צדיק לברכה, קרא לבני ביתו, ואמר להם: מפני מה קראו ליעקב ישראל, משום שנלחם עם מלאך אלקים ואנשים ונצח. ופרש רש"י אנשים אלו לבן ועשו, ולכאורה תמוה משום שעדין לא נפגש עם עשו? אלא, שנלחם עם שרו של עשו, וכל שנצחו את שרו של עשו, הרי שעשו של עולם הזה הוא בכיסינו, ומכאן שאין לדאג לגבי הדירה, רק עלינו לעשות רצון השם יתברך, ולהלחם בעשו דרך שרו למעלה, וממילא שוב לא תהיה לו תקומה בעולם הזה, עד כאן היו דבריו ובני הבית חזרו לעסקיהם כרגיל, ואכן עד שעלה רבי חיים לארץ, שום קצין לא העז להתקרב לביתו, ורק אחרי שנים שעזב את מקום מגוריו לקח את הדירה אותו קצין ערל.

האדם צריך לעשות השתדלות מצדו, ואסור שאדם יתרשל בטענה של "מאמין", כדברינו לעיל ההשתדלות טובה, אך לא יאמין ויבטח בהשתדלותו, אלא בהשם יתברך שהוא השולט על כלם.

מספרים על אחד "מאמין" שהיה בביתו, והתחילו גשמים עזים להציף את הכפר, שלחו משאיות לפנות את התושבים, והוא בשלו "מאמין" שיהיה בסדר...

עזבו אותו האנשים והלכו. לאחר כמה ימים עלו המים עד חלונו, ושלחו לו סירת הצלה, אך גם לזאת לא נאות, כשהוצף ביתו לגמרי, שלחו מסוק להצילו ולא נאות, ולאחר שבוע נפטר לבית עולמו. כשעלה למרום קבל על השם יתברך, כיצד בטח בו והוא גרם לו למות, והרי הבוטח בה' חסד יסובבהו. ענה לו השם יתברך, שהסכנה היתה גדולה מאוד שלחו לו משאית - ולא רצה, מסוק - ולא רצה, אמר לו השם יתברך, שלא היתה בררה, אלא שירד הוא ויצילו, ומשום כך לקחהו אליו לעולם הבא...

כך היא האמת, פעמים רבות אדם "מאמין" במקום ששם צריך בהשתדלות ולהפך - משתדל במקום שצריך אמונה ובטחון, והחכם עיניו בראשו להאמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית, וישתדל בצורה ממוצעת, וגם בזאת יאמין שהתוצאות בידי השם יתברך, ויהיה לבו סמוך ובטוח, שיהיה עזרו מעם ה' עושה שמים וארץ.

יעזרנו השם יתברך להאמין ולבטח בו בכל נימי לבנו ונשמתינו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, אמן כן יהי רצון. (כתנת פסים)

_________________