בין חקירה לתורת החסידות

בא"א,

צריך עדיין עיון אם איש הדת המאמין, יכול בכלל להרשות לעצמו את הלוקסוס "לחקור את האמת בלי הנחות מוקדמות" כשהתוצאות המעשיות הידועות בד"כ מראש, מתוארות בהודעה הפותחת. שאלה נוספת היא, אם המערכת הדתית עצמה מרשה את החקר הזה. כמדומני שהתשובה שלילית, ע"ע "ולא תתורו". עכ"פ נקודת המוצא הדתית היא אכן בקבלת עול. נעשה ונשמע.

מי שכבר הגיע בשויון נפש לדרגת "איש הדת המאמין", לא רק שאינו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה אלא שגם אינו מחפש אותו.

אשר למערכת הדתית, עיקר עניינה הוא ב"אחרי עיניכם" ולא ב"אחרי לבבכם" אם אינו "על פיכם".

וכל אמרת שפר בשבח הנעשה ונשמע יש אמרות שפר אחרות כנגדה, אלא מהא ליכא למשמע מינה.

ומענין לענין
מערפלי טוהר לרב קוק:

ע. התוכן המחלק את הנגלה מהנסתר בתורה, ובכל החכמה בכלל, הוא מפני התכונות המחולקות של בעלי ההכרות. האיש שהוא מוכן לנגלות, איננו צריך להשלמת אישיותו לכל חיזיון מיסטי. עדינות נפשו ומוסריותו משתלמות על פי אותן הקליטות של הרוחניות שהן נקלטות מכל הכרה גלויה. ואם בישראל ובן תורה אנו עסוקים. נשמתו הישראלית משתלמת יפה, בחוש פנימי, על ידי ההצטברות של ידיעות מעשיות שמצטברות בקרבה, והיא עושה לה מהן תוכן רוחני עשיר. וביסוד הדבר מוכרחים אנו לומר, שיש איזו עשירות מיסטית טבעית אצל בעלי הנגלה, שהיא גורמת להם שאינם צריכים לעיבוד של תכנים רוחניים אציליים, מפני שכבר יש בתוכיותם ענין המספיק מסוגו של רעיון נאצל. השובע הזה מביא להם פעמים בחילה בכל הענינים הנסתרים, ולהפך הם מוצאים בעצמם מחסור גדול לידיעות פרטיות מעשיות, ודרכי חייהם נעשים ממולאים מכשולים כפי חסרון ידיעתם, וזהו הדבר הדוחף אותם להיות מרבים בהוויות ודקדוקי עשייה. בעלי הנסתר הם להפך מזה. הם מוצאים בעצמם סיפוק ביחס להגלוי, הדרך המעשית כמו ישרה לפניהם, הספקות נפתרים אצלם בלא ליאות, בעת המאורע, והתוכן הצנוע, הרוח המסתורי, הוא אצלם מלא תביעות על שכלולו. הם מרגישים מין רעבון נורא וצימאון אדיר לציורים כמוסים ונעלמים, והשאלות רמות הערך, העולות ברום התעלומה, אינן נותנות להם מנוחה, כי אם שיתעסקו תמיד בפתרונן, ולפחות בפרטיהן וארחות ציורן. חיזיון בלתי מצוי הוא לראות אדם שהדרישה של הנגלה והנסתר יחד תהיה בו במילואה, תמיד יש איזה ניגוד מזה לזה. רק אם האדם נמשך אחר הסביבה, ורואה את הטוב והיקר שסיגלו להם שני הצדדים בעבודתם, באה אליו כמו קנאת סופרים אבירה, וחפץ הוא להיות משביע עצמו בשתי המידות, ועל פי רוב פוגש הוא מעצורים על דרכו, ומכל מקום מתאמץ הוא להתגבר עליהם. האנשים הללו הינם תמיד עמוסים במשא גדול של דעת מכאבת, ומכל מקום הם מביאים הרבה טובה לעולם. שסוף כל סוף מהווים הם בפרי רוחם עולם חדש, שהשמים והארץ נושקים זה לזה. ואחר שהם מוציאים חיזיון מורכב זה מן הכח אל הפועל, אחרים כבר יכולים לקבל מן המוכן, ומתהווה כמו יצירה נפשית קבועה במשך הדורות, לתפוס את המקצועוח החלוקים וההפכיים הללו יחדיו. ואז באמת מתגלה כח יצירה כפול, וחכמות בחוץ תרונה, בכפלים לתושיה, בתעלומות חכמה, כתוב חזון ובאר על הלוחות.

נשלח לי באישי שדברי הרב אינם נראים (ב FIREFOX הם נראים) ואני מצרפם שנית

ע. התוכן המחלק את הנגלה מהנסתר בתורה, ובכל החכמה בכלל, הוא מפני התכונות המחולקות של בעלי ההכרות. האיש שהוא מוכן לנגלות, איננו צריך להשלמת אישיותו לכל חיזיון מיסטי. עדינות נפשו ומוסריותו משתלמות על פי אותן הקליטות של הרוחניות שהן נקלטות מכל הכרה גלויה. ואם בישראל ובן תורה אנו עסוקים. נשמתו הישראלית משתלמת יפה, בחוש פנימי, על ידי ההצטברות של ידיעות מעשיות שמצטברות בקרבה, והיא עושה לה מהן תוכן רוחני עשיר. וביסוד הדבר מוכרחים אנו לומר, שיש איזו עשירות מיסטית טבעית אצל בעלי הנגלה, שהיא גורמת להם שאינם צריכים לעיבוד של תכנים רוחניים אציליים, מפני שכבר יש בתוכיותם ענין המספיק מסוגו של רעיון נאצל. השובע הזה מביא להם פעמים בחילה בכל הענינים הנסתרים, ולהפך הם מוצאים בעצמם מחסור גדול לידיעות פרטיות מעשיות, ודרכי חייהם נעשים ממולאים מכשולים כפי חסרון ידיעתם, וזהו הדבר הדוחף אותם להיות מרבים בהוויות ודקדוקי עשייה. בעלי הנסתר הם להפך מזה. הם מוצאים בעצמם סיפוק ביחס להגלוי, הדרך המעשית כמו ישרה לפניהם, הספקות נפתרים אצלם בלא ליאות, בעת המאורע, והתוכן הצנוע, הרוח המסתורי, הוא אצלם מלא תביעות על שכלולו. הם מרגישים מין רעבון נורא וצימאון אדיר לציורים כמוסים ונעלמים, והשאלות רמות הערך, העולות ברום התעלומה, אינן נותנות להם מנוחה, כי אם שיתעסקו תמיד בפתרונן, ולפחות בפרטיהן וארחות ציורן. חיזיון בלתי מצוי הוא לראות אדם שהדרישה של הנגלה והנסתר יחד תהיה בו במילואה, תמיד יש איזה ניגוד מזה לזה. רק אם האדם נמשך אחר הסביבה, ורואה את הטוב והיקר שסיגלו להם שני הצדדים בעבודתם, באה אליו כמו קנאת סופרים אבירה, וחפץ הוא להיות משביע עצמו בשתי המידות, ועל פי רוב פוגש הוא מעצורים על דרכו, ומכל מקום מתאמץ הוא להתגבר עליהם. האנשים הללו הינם תמיד עמוסים במשא גדול של דעת מכאבת, ומכל מקום הם מביאים הרבה טובה לעולם. שסוף כל סוף מהווים הם בפרי רוחם עולם חדש, שהשמים והארץ נושקים זה לזה. ואחר שהם מוציאים חיזיון מורכב זה מן הכח אל הפועל, אחרים כבר יכולים לקבל מן המוכן, ומתהווה כמו יצירה נפשית קבועה במשך הדורות, לתפוס את המקצועוח החלוקים וההפכיים הללו יחדיו. ואז באמת מתגלה כח יצירה כפול, וחכמות בחוץ תרונה, בכפלים לתושיה, בתעלומות חכמה, כתוב חזון ובאר על הלוחות.

לבעל בעמיו.

תודה על הקטע הנפלא בסגנונו אבל לא הבנתי איך הוא קשור לנושא.

הנושא היה :בין חקירה לתורת החסידות.
ונושא הקטע הוא אנשי הנגלה ואנשי הנסתר (כאשר לדעת הרב הצירוף של שניהם יוצר את האדם האידאלי )
(האם לדעתך אנשי הנגלה הכוונה לחוקרים במובן שהתכוון פותח האשכול?)

צענע
הדגשתי שהוא מענין לענין ורמזתי גם לדברי בןאישאחד.

כדאי גם להעיר, אם נזכה להמשך הדיון, שישנם שני סוגי חקירה, האחד, כמו שהוזכר לעיל "לחקור את האמת בלי הנחות מוקדמות" וזוהי גישתם של רוב הפילוסופים. השני עיסוק בכתביהם של גדולי המחשבה בישראל, אשר דנו במושגים תורניים בדרך רציונאלית מושכלת. גם הרמב"ם, אילו היה מגיע למסקנה שלא ניתן להוכיח את יסודות הדת בדרך השכל (והרי יש גבול עד כמה ניתן לדחוק את לשון הפסוקים ומאמרי חז"ל) , יש לשער שהיה נשאר נאמן לתורה ומצוותיה (לאחרונה הגיע לידי מאמר נחמד בנקודה זו: "ראיה וראיה - על שיטות הכוזרי והרמב"ם בדרכים לאמונה" מאת הרב יצחק שילת, מעליות כ"ה) אלא שסבר, לפי הנחות פילוסופיות שהיו מקובלות בזמנו, שאכן ניתן, ואף מצווים אנו בכך, לאשש את יסודות התורה בדרך השכל. לפי המקובל בפילוסופיה העכשוית, כנראה יומרה זו אבודה. אלא שיש בהחלט לקבל את הצעתו של הרש"ר הירש במכתבו לכותב ספר על הפילוסופיה היהודית (נדפס ב"שמש מרפא") שנקודת המוצא המוחלטת היא התורה ואכן יש לברר באופן שיטתי את ההגות העולה ממנה באופן אובייקטיבי, ולא כזו שנכתבה, גם ע"י גדולי תורה, מטעמים אפולוגטיים. ויש לדון לפי הנסיון, אם גם על חקירה שכזו, חלה ההגדרה שהובאה בהודעה הפותחת (לפי הכוונה המקורית בודאי שכן)

ספרן,
כבר הציע מי שהציע את ההגדרות הבאות:
מהי פילוסופיה? גזירת מסקנות מהנחות.
ומהי תיאולוגיה? גזירת הנחות ממסקנות.
וטעות היא בידו, שכן שתיהן גוזרות הנחות ממסקנות (בודאי מאז קאנט).
 

ובפירוט רב בסדרת הספרים של הרב מיכאל אברהם ... :)

לרב מיכי

"וטעות היא בידו, שכן שתיהן גוזרות הנחות ממסקנות (בודאי מאז קאנט). "

האם תוכל לתת דוגמא לקביעתך?

צענע, בודאי.
לדוגמא, קאנט לא שאל את שאלתו של יום: האם משפטים סינתטיים-אפריורי הם באפשר? אלא ניסח אותה מחדש: כיצד משפטים סינתטיים-אפריורי הם באפשר?
אם כן, הוא הניח את קיומם של משפטים כאלה, על אף שמטיעוניו של יום עולה שהם בלתי אפשריים, וחיפש מערכת מושגית ומערכת הנחות שיוכלו בכל זאת להצדיק את המסקנה הזו.
כל משנתו של קאנט נסובה בדרך הזו. המושג 'טיעון טרנסצנדנטלי' שהוא תורף המתודולוגיה הקאנטיאנית, אינו אלא: מציאת ההנחות שמאפשרות את המסקנות שאנחנו חפצים ביקרן.

אגב, עד היום הזה לא נמצאה הנמקה שונה מזו של קאנט למשפטים הסינתטיים-אפריורי. יש לשים לב שכל המדע וכל תחומי החשיבה השיטתיים עד האחרון, מבוססים על משפטים סינתטיים-אפריורי.
לכן פילוסוף אמיתי (שגוזר מסקנות מהנחות ולא הנחות ממסקנות) אמור להיוותר ספקן גמור, בכל התחומים. אך מספרם של הפילוסופים הספקנים הוא קטן ביותר (אם בכלל), ולכן המסקנה ההכרחית היא שכולם 'תיאולוגים'.
מש"ל