בין חקירה לתורת החסידות

ראיתי השבוע דברים מחכימים בענין מאת הרש"ר הירש באגרות צפון אגרת טו, בה הוא עונה לטענה לפיה עיקרי האמונה היהודית מונעים את החקירה הפילוסופית הראויה. לוז דבריו העמוקים (משום מה הוא קיצר שם בדבריו, ואחרי קריאה מספר חוזרת פעמים אני חושש שהבנתי), הוא כזה:

בעקרון, התורה לא מצווה להאמין בשום דבר. תרי"ג המצוות הם ציוויים לעשות דברים, ולא ציוויים להאמין. יחד עם זה התורה מגישה לפני המעיין בה מערכת של אמונות שהיא רואה כאמיתית, ומבקשת ממנו לכלול אותה עם הנסיון (כסנטטי אפריורי). מלבד זאת אין לתורה התנגדות לשום עיון פילוסופי כלשהו, ובלבד שיתבצע בגישה פרמגטית, מתוך בחינה מה על האדם לעשות למעשה, ושיהיה מבוסס אמפירית (חוץ מהתורה אין לכלול אפריורית שום דבר).

האם גישה כזו תספק את ספרן?

וז"ל האגרות צפון (ocr ושגיאותיו באדיבות אוצר החכמה):

עיקרים? עיקרי אמונה? היהדות מכירה תרי"ג מצוות לא פקודות אמונה - האמיתות שהיא מניחה ביסודה מגלה היא כאמת, מביעה את דברה לאשר אזנים לו להקשיב לדבר אמת, ובחוקיה פותחת היא לו כר לחקירה נרחבה, לחדירה מעמיקה לתוך מהותם וקשרם של היצור העולם והאנושות, לתוך התפתחות תולדות האדם וכוונת ה' בהן. בכל דבר שואפת היא לקנות לה את מושגה מתוך ההתבוננות, הנסיון והתורה, ובכל מקום משמשת התורה בלבד כעובדה, שכן וודאי לא זו היא חקירה אמיתית לכונן את העולם בעינים עצומות ובאזנים אטומות על יסודו של הציור בתוך לבו של הפרט פנימה. החקירה האמיתית נוטלת את הטבע את האדם ואת דברי הימים כעובדות וחוקרת בהם כדי להגיע לידי הכרה, והיהדות תצרף אליהם את התורה אשר גם היא עובדה הנה ממש כשמים וכארץ. אולם אין היא מחשיבה כל חקירה שאין מתכליתה להועיל לחיי המעשה והפעולה, היא מוכיחה כי יש גבול לכוח התפיסה שלנו ומזהירה מפני חקירה חסרת יסוד אשר אינה מכירה בגבול כוחה; חקירה כזו, ותהא מורכבת הרכבות ומבריקה במסקנותיה כאשר תהיה, הרי רק שכל חושני נפתל בלבד שאינו מכיר בתחומיו אפשר לו להזדקק לה לשם הרגעתו.

[מעניין שבתרגום שנדפס כעת בסדרת "עם הספר" הקטע (מ"הרי רק שכל חושני") מתורגם באופן שונה לגמרי: "כי מבלי דעת את הגבול אשר הוצב לה, עליה לשום אל השכל הנובע ממקור החושים פניה, למצוא בו מנוחה ומרגוע". רק בנוסח הזה יש כאן אמירה שמאוד משבחת את הפילוסופיה האמפירציסטית].

אכן, רוח הזמן [החדש נהיה לרוח בוחן ובודק, אבל (נוסף עפ"י גירסת "עם הספר")] חסרה הסתכלות חיה בעולמו. לא למדו למען החיים, למען הכרת העולם והכרת החובות בו, והחקירה היתה מטרה בפני עצמה, לא אמצעי. נושא החקירה היה לנגד עיניהם של מעטים. חקרו את תורת היהדות אך שכחו לקנות להם את מושג היהדות ממקור התנ"ך. אבל לא זה דרך היהדות הצרופה; נגד חקירה זו התקוממו תמיד חכמינו ז"ל; דוגמאות לכך נמצאות אצל קדמונינו. תנ"ך וש"ס לומדים מתוך נקודת הראות היחידה של יעודם לחיים - "ללמוד וללמד לשמור ולעשות", וכל ענין שנידון בהם צריך להשקיף עליו לראשונה כעל ענין חיוני או שנשאב את ההשקפה עליו מתוך המדע.

אין לך שום מדע שיהא מפתח את הרוח במישרין ובדרך עקבית יותר ולחקירה מקיפה יותר, כי תורה זו אשר שמה את היראה את האהבה ואת האמונה לאבני יסוד אינה מדלדלת את הלב, וכשהיא מובנת לנו ונקלטת ברוחנו קיום מצוותיה נעשה לחיים הנובעים מתוך פנימיותנו חוצה והיא היא שמזמנת את כל הכוחות לפיתוח חפשי ולשימוש בהם.

כמדומני שהדברים אכן מתארים את גישת ... החסידות (החבדי"ת בפרט) וגם אחריהם, מבחן התוצאה עדיין בתוקפו.

בא"א
צטטת את הרש"ר הירש
"ובכל מקום משמשת התורה בלבד כעובדה"
יש לך אמונה גדולה מזו?

הרב הירש דבר בשם היהדות, כמובן שזו הגדרה מסויימת של היהדות.

ספרן
האם זו גישת החסידות? הלא הקבלה מדברת גם כן על ידיעה וחב"ד סובבת סביב הצי של וידעת היום, ולהבין שהעולם הוא אילוזיה וכל המצוות הם דרך להגיע להכרת הביטול.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 01/03/2009 8:38:33

בע"ב,

החקירה בחסידות החב"דית, נערכת כל כולה בתוך המסגרת, היא אינה שואלת מנקודת האפס, אלא מציעה הסברים, מתוך המגמה לעבוד את ה' גם בחלק השכלי, וכדי לעורר בלב שעליו שליט המוח, דחילו ורחימו לקיום המצוות המעשיות. בדידי הוא עובדא שבשני לילות שביליתי בשיחה עם ה"חוזר" החבד"י רי"כ, כאשר ניסיתי להסיט את הדברים אל "מחוץ לקופסה" העלתי חרס בידי.

ספרן
על ההמצאות בתוך הקופסה אני מסכים, אך האם המטרה היא לא להגיע לתחושת הביטול, לראייה ממש של כח הפועל בנפעל?

ספרן נדמה לי שבע"ב תפס את דברי רש"ר במובן הפרקטי שלהם, הווה אומר- כל חקירה שאיה קשורה ישירות לרובד המעשה אלא חקירה בדבר מופשט אינה חקירה וכנראה שכך הוא הבין גם את דבריך.
ולכן הוקשה לו הרי (לפי הבנתו!) תכלית החקירה החבד"י הוא להוסיף בביטול מציאות העולם ולא במשור הפרקטי.

ושתי תשובות בדבר:
א. המושג ביטול אינו כתפיסת בע"ב אילוזיה אלא זיכוך.
בכל "נמצא" בעולם ישנם שני יסודות: א.חומר ב. צורה.
החומר התהוותו ישירות מכח עצמותו ית' ולא שייך בו שינוי, בעצם ניתן לומר שהוא שלם ולא זקוק לתקון (באופן כללי כי בפרט ישנו העניין דתשמישי קדושה וחפצי קדושה וכו').
הצורה נכללת משניים חומר הצורה וצורת הצורה והם בדוגמאת נה"א ונה"ב שבאדם, חומר הצורה נה"ב, צורת הצורה נה"א.
בצורת הצורה לא שייך תיקון (אמנם בחסידות מוסבר ששייך בה עלייה ע"י הברור דנפש הבהמית דרב תבואות בכח שור  אבל אין זה עניין התיקון שפרושו שקדם לו קלקול אלא עניין העליה בשלמות גופא בעילוי אחר עילוי)שכן היא חלק אלוקה ממעל ממש.
אמנם בחומר הצורה היא הנה"ב שם שייך התיקון והיינו לבטל ולהעביר הרגשת היש ולכלול אותה בכוונת ורצון ה' וזאת ע"י שעבודה לקיום התומ"צ במחדו"מ ובפרט בהעברת ההרגש הנ"ל,  שהוא, היינו האדם - דבר נבדל ממציאות ה'.
וזהו ותכלית האדם להגביר הצורה על החומר, הווה אומר להגביר צורת הצורה על חומר הצורה.
ונמצא לפי זה שכשאנו אומרים ביטול אין הכוונה ביטול מציאות גשם היש כ"א ביטול ההרגש הנ"ל הנקרא הרגשת היש.
לפי זה יוצא שאדרבה החסידות אינה גורמת להגברת ה"בטלנות" כ"א להגברת המעשה שכן השורש לבטלנות וחוסר המעש נובע מההרגשה שאני לעצמי דאז כשאני לעצמי- מה אני הווה אומר בטלנות (כי אז די לו במה שכבר יש לו דלמה לטרוח עוד אחר שכבר מלא תאותו).
אמנם כאשר אדם מבין שאינו מציאות פרטית אלא חלק מכווונה כללית של השלמת רצון ה' ומציאותו הפרטית אינה אלא כלי פרטי לממוש רצון הבורא אזי הוא מזדרז במצוות כעבדא קמיה מריה.  

ב. זו לא היתה כוונתו של ספרן (וכמו שרואים בעליל מהתגובה האחרונה שלו.).
 לעניות דעתי ספרן התכוון לומר שכאשר החקירה אינה מגיעה מבראשיתה ממקום טהור כדי להרחיב פעולת ועסק התורה אזי זו אינה חקירה.

כלומר אפשר להבין את דברי רש"ר בשני מובנים.
א. חקירה שאינה נוגעת למעשה אינה חקירה.
ב. חקירה שתכליתה אינה כדי להגדיל ולרומם ערכי התורה אינה חקירה.

וכמו שכתבתי וגם נרמז בדברי ספרן שניהם עולים בקנה אחד.
ובלשון בעל התניא:" כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה וממנה הם נמשכות ובלעדה אין להם קיום אמיתי .... והיראה היא שורש לשס"ה לא תעשה..."
 וראה שם אריכות דבריו בזה (תניא חלק א' פרק ד').
 
[את הדברים כתבתי לפני שראיתי את התגובה האחרונה של בע"ב]

שוב אחרי שראיתי את תגובתו של בע"ב אני חושב שיש צורך להבהיר ענין נוסף:
החסידות החבדי"ת - הבעשטני"ת אינה טוענת שהעולם הוא אילוזיה אלא שממשות היש הנראה לעיניים וכו' הוא אילוזיה.
אמנם בע"ב יטען שהרי החסידות מסבירה שהצמצום אינו כפשוטו ושאין עוד מלבדו ואם כך הרי "הוא הוא"!!! והיכן מציאות העולם?!
התשובה גם בחומר ישנם שני מדרגות צורת החומר וחומר החומר.
חומר החומר הוא כוח הפועל בנפעל והוא כח אלוקותו ית' בבריאת יש מאין בחי' חסדו ית', אמנם צורת החומר בפנמיותו הוא ממשות כל דבר המורגש ונראה לעיין (כמו תכונות החומר: מוצק, נוזל, גז וכו' וציור גשם החומר - עיגולי מרובע וכו' )  והוא עניין כח גבורתו ית' לצמצם ולהעלים האור שלא יתגלה בבחי' גלוי רב שלא יכלו התחתונים לקבל.
נמצא פנמיות צורת החומר הוא אלוקות גמור שאינו אלא גבורה שבחסד אשר ע"י צמצום זה עולם חסד  יבנה (והוא התכללות גבורה בחסד כפי שמבאר בעה"ת בשער היחוד והאמונה באריכות).
אמנם בחיצוניותו לובשת גבורה זו צורת חומר ממש הנראה לעיין ומורגש בחושים.
והנה צורה זו הינו חיצוניות צורת החומר היא היא שאינה מציאות ואילוזיה ומי שמחשיב אותה ליש הרי זה כופר.  
אמנם פנמיות צורת החומר וכש"כ חומר החומר הרי זה אלוקות ממש והם שתי מדותיו הקדושות דחסד וגבורה המיחודות עמו בתכלית היחוד והם הם הנמצאות ממש, וכל האומר שאינם אלא אילוזיה הרי הוא כופר כביכול בכח עצמותו בבריאת יש מאין ובמדותיו הקדושות והרי הוא בכלל המורדים בי בגופא דמלכא. 

לסיכום לומר שמציאות העולם היא אין הרי זו כפירה, אבל לומר שמציאות העולם היא אלוקות ורק חומרו וממשו הנראה לעיניים הוא שאינו זו תכלית הידיעה.

תוקן על ידי המנונאסבא ב- 01/03/2009 10:42:24

למה הוא כופר?

שכן
 א. (אם הוא אומר שאין כל ממשות כלל -) הוא לא ממאמין בכח הבורא בבריאה יש מאין והרי זה מחסר בשלמותו.
ב. כי ממה נפשך אם הוא אומר שממשות העולם מציאות הרי הוא כופר באחדותו ית' שאין עוד מלבדו.
ואם הוא אומר שאין ממשות כלל הרי אין כל תוקף למציאות התורה ועוד שאומר שמציאותו של ה' היא דמיון (שכן העולם הוא אלוקות בפנמיותו כנ"ל באורך).

תוקן על ידי המנונאסבא ב- 01/03/2009 10:50:11