מזונות לאברך?

בשם המבקש:                        עו"ד נ' גרינברג

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיאה ארד והשופטים עדיאל ומזרחי) מיום 14.10.07 בתיק ע"מ 2035/07, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט הכהן) מיום 25.2.07 בתיק תמ"ש 19871/05.

רקע והליכים קודמים

ב.        המבקש הוא אביו של המשיב, כיום בן מעט יותר משנתיים. המשיב הגיש, באמצעות אמו (להלן האם), תביעת מזונות נגד המבקש. בתביעה נטען כי הוצאות הקטין מגיעות ל-3,000 ₪ בחודש (לא כולל שכירת דירה ואחזקתה), כי האם, רואת חשבון בהכשרתה, הפסיקה לעבוד כדי לטפל במשיב, וכי היא חיה עמו בדירה שכורה. במסגרת הגנתו טען המבקש כי הוא אברך בכולל שמלגתו עומדת על מעל 2,000 ₪ לחודש, אך בתום לימודיו הוא עתיד להשתכר משכורת נאה. עוד נטען שלאם כושר השתכרות, ושבני הזוג (שככל הידוע טרם התגרשו) נישאו על דעת שהאם תהיה המפרנסת העיקרית - לפחות עד תום לימודי המבקש. ביום 25.2.07 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה, והעמיד את מזונות המשיב על 1,750 ₪ עד לסוף שנת 2009, ועל 2,250 ₪ מאותו מועד (עוד נקבע, על פי המקובל, כי בתקופת שירותו של המשיב בצה"ל יופחתו המזונות ב- 2/3). ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 14.10.07. בפסק דין תמציתי נקבע כי "אין ממש בערעורו של המערער. פסק דינו של בית משפט קמא מציין בבהירות את הנימוקים שהביאו לקביעותיו העובדתיות והמשפטיות ואין לנו אלא לאמצן". עוד נאמר, "כי לאחר גיל 15, כאשר המזונות נקבעים מדין צדקה, יתכן כי יהא מקום להתחשב גם בהכנסות האישה".

ג.        כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, בה נטען: (1) כי לא היה מקום להניח שהכנסת המבקש אכן תגדל בשנת 2010 ולהגדיל את שיעור המזונות על סמך הנחה זו; (2) כי שיעור המזונות גבוה מדי, בהתחשב בהכנסות המבקש, ובמזונות שהוא משלם לילד מנישואין קודמים (560 ₪); (3) כי בפסיקה עדכנית נקבע, שבקביעת המזונות יש להתחשב גם בהכנסות האם (תוך הפניה לבע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; ולע"מ (ירושלים) 590/04 פלונית נ' אלמונית, פ"מ תשס"ג(2) 329 - השופטת בן עמי); (4) כי הוצאות הקטין לא הוכחו כדבעי, ושלא נקבע מנגנון להוכחת ההוצאות הרפואיות; (5) כי בהתחשב במקובל במגזר החרדי - לבני הזוג היה ברור שעד שיסיים המבקש את לימודיו תשתתף האם בפרנסת המשפחה. הוטעם כי הבנה זו עולה כדי התחייבות האם לכלכל את המשיב, הבנה שיש להתחשב בה בגדרי המשפט העברי (ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ, פ"ד כה(1) 603 - השופט קיסטר); (6) לבסוף נטען, כי בית המשפט הציע במהלך הדיון סכום נמוך יותר כפשרה.

הכרעה

ד.        לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) - ואין המקרה שלפנינו בא בכללם. "פסיקת מזונות היא בעיקרה שאלה עובדתית, הכרוכה בבירור העובדות, לרבות הכנסות שני ההורים. שאלות אלה, מטבען, תלויות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי" (בע"מ 2952/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). "שיעור המזונות... תלוי בנסיבות כל מקרה, ואין מקום להתערבות בו בגלגול שלישי", ובהמשך "פסיקת מזונות היא מתחומי המשפט שאין בהם סופיות, ובשינוי נסיבות ניתן לעתור לשינוי בהם" (בע"מ 1610/06 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם)). עוד יש לומר כי שיעור המזונות אינו חריג בנסיבות (במיוחד נוכח הוצאות השכירות); ושמסתבר שהגדלת המזונות החל משנת 2010 אינה מתבססת על ציפיית המבקש למשרה העתידית שהוא מבקש להשיגה, דבר שכיום עודו ביצה שלא נולדה, אלא על עלייה משוערת בהוצאות המשיב.

נשיאה שויונית במזונות הילדים

ה.        אשר לטענה בדבר נשיאה "שויונית" במזונות הילדים, אכן מדובר בסוגיה חשובה ומורכבת - אנושית, חברתית, הלכתית ומשפטית. המבקש מפנה לדברי השופטת פרוקצ'יה בפרשת אוחנה (ראו גם בע"מ 2952/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)), דברים שבתי המשפט לענייני משפחה העניקו להם פרשנויות שונות - שבהתחשב בגילו של המשיב, אינן תומכות דווקא בעמדת המבקש (ראו תמ"ש (ירושלים) 1886/04 א' ל' נ' פ' ל' (לא פורסם) פסקה 82 - השופטת מימון; ראו גם תמ"ש (תל-אביב-יפו) 9011/01 ה' ג' נ' מ' ג' (לא פורסם) פסקה 18; תמ"ש (חיפה) 29051/04 פלוני נ' אלמוני (לא פורסם); בש"א (חיפה) 1639/06 ג' ש' נ' ר' ש' (לא פורסם); בש"א (כפר-סבא) 3937/05 פלונים נ' פלוני (לא פורסם); תמ"ש (ירושלים) 2480/04 הנזכר; תמ"ש (כפר-סבא) 28050/04 א. ג. נ' א. מ (לא פורסם)). על כל פנים - על אף העניין המשפטי בנקודה זו, בעידן דינמי מבחינת מערכות היחסים החברתיות והאישיות  - בנסיבות המקרה שלפנינו אין להידרש לסוגיה, כיון שלגופו של עניין לא נפל פגם בקביעות בית המשפט לענייני משפחה. המזונות נפסקו על הצד הנמוך - והמדובר בצרכים הכרחיים בלבד (כאמור, בין היתר בהתחשב בהוצאות השכירות). אף לעניין השויון, סקירת מצבה של האם מעלה כי אין זה מן המקרים בהם יש לשקול חיוב "שויוני" יותר, החורג מהכלל המקובל בדבר חיובו המוחלט של האב במזונות ההכרחיים של בנו בן השנתיים: האם אינה עובדת, והיא מקדישה את זמנה לטיפול במשיב. ילד בגיל כזה, ככל שאינו בגן ילדים או מטופל בבית בעזרה חיצונית, וכל אלה עולים כסף, זקוק לטיפול משפחתי מתמיד. גם לשיטת המבקש, פוטנציאל ההשתכרות של האם אינו גדול - ובפרט לאחר ניכוי עלותו של הסדר מתאים למשיב. ולאידך גיסא, אין חולק שגם למבקש פוטנציאל השתכרות גבוה יותר.

הסכמה משתמעת לחיוב האם במזונות הילדים

ו.        אשר לטענה כי "הצדדים שייכים למגזר החרדי בו יש 'כללי משחק' שונים" (עמ' 3 לבקשה) ביחס לחלוקת נטל הפרנסה - כללים לפיהם נטלה האם על עצמה את עול הפרנסה, על מנת לאפשר למבקש לעסוק בתורה - טענה זו אין להלמה. ניתוח הלכתי חשוב של סוגיה זו, מצוי לנו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (תיק מס' נא/192 פלונית נ' פלוני (פסק דין מיום כ"ח בכסלו תשנ"ד); הובא חלקית בתמ"ש (ירושלים) 22222/99 ש. ח נ' ל. ח. (לא פורסם); בש"א (תל-אביב-יפו) 10858/06 ע.ש נ' מ.ש (לא פורסם); וגם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במקרה דנן).  פשיטא כי בית הדין הרבני אינו חשוד בזלזול בחשיבותו של לימוד תורה כדרך חיים. ראשון הכותבים בפסק הדין, הדיין הרב דיכובסקי, הכריע כי:

"אברך כולל אינו פטור מחיובי הבעל לאשתו ולילדיו, מעולם לא שמענו כי לאברכים כותבים כתובה שונה מאשר לשאר אנשים. חיובו של הבעל למזונות אשתו מעוגן בכתובה ונקבע על ידי חז"ל, ולדעות מסויימות הוא גם דאורייתא. גם חיובו לילדיו הוא מעיקר הדין, ובפרט שאחד הילדים הוא למטה משש שנים. נכונותן של נשים צדקניות ליטול את עול הפרנסה על כתפיהן בכדי לאפשר לבעל לעסוק בתורה לאחר הנישואין, היא "התנדבות" בלבד (ההדגשה במקור - א"ר), ואינו חיוב. על כן, משהודיעה האשה שאין היא חפצה יותר בהתנדבות זו, זכותה לקבל מזונות כדת וכדין. על אחת כמה וכמה בבעל שאינו חפץ באשתו...".

הכרעתו של הדיין הרב דיכובסקי, בתיק העוסק במגזר החרדי ובאברך כולל כבענייננו, אינה מייחסת איפוא תוקף חוזי להבנות שיתכן ששררו בין בני הזוג בעת נישואיהם, ורואה את נכונות האשה למשוך בעול הפרנסה כ"התנדבות". כפי שנראה, נדרשו לעניין זה גם שני חבריו של הרב דיכובסקי להרכב, הדיינים הרב מרדכי אליהו והרב זלמן נחמיה גולדברג. ככל שמדובר בדעת הרב דיכובסקי, יתכן שהמדובר בהכרעה אמפירית - לפיה אין "כללי המשחק  במגזר החרדי" (כפי שכינה אותם המבקש) עולים כדי הסכמה חוזית, או שגם אם ניתן להתייחס להסכמה כאמור אין היא מתייחסת למצבים בהם אין הבעל חפץ באשתו.

ז.        הדין האישי קובע ברירות מחדל בכל הנוגע לחובות בני הזוג זה כלפי זה. בכל הנוגע ליחסים הכלכליים - ברירות המחדל ניתנות להתניה (כך גם במשפט הישראלי, ראו: בג"ץ 6866/03 וקנין נ' בה"ד הרבני האזורי (לא פורסם); ע"א 548/72 לופו נ' לופו, פ"ד כז(1) 748; סעיף 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, להלן חוק המזונות). כך מלמד התלמוד הבבלי במסכת כתובות:

"האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה [הרי את מקודשת לי, בתנאי שלא תוכלי לתבוע ממני מזונות, מלבושים ותשמיש המיטה] - הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים [בכל הנוגע לפטור מחיובים ממוניים (שאר וכסות), התנאי תקף]" (כתובות נו ע"א).

לשיטת רבי יהודה, שהתקבלה להלכה (רמב"ם, הלכות אישות ו, ט; שולחן ערוך, אבן העזר לח, ה) - רשאים בני הזוג לסטות בהסכמה מברירות המחדל בכל הנוגע ליחסים הממוניים. כך תומצתו הדברים בשולחן ערוך (אבן העזר, סט):

"סעיף א:          כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים, וזכה בה בד' דברים, אפילו לא נכתבו.

סעיף ו:                         התנה הבעל שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים, חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל בהם...".

ח.        ברם, יש להבחין בין ויתור בעל מעמד ותוקף משפטי, לבין התנהלות יום-יומית נורמלית בה אין בני זוג עומדים על זכויותיהם המשפטיות: "ההנחה היא שכל עוד בני הזוג נשואים אין הם מתייחסים זה לזה כ'יריבים עסקיים', והם מוחלים זה לזה על חובות הדדיים הנוצרים כדבר שבשגרה (ראו הרב י' ברנדס, "בכפיפה אחת - על אוטונומיה ושותפות במשפחה", אקדמות יד (תשס"ד), 187)" (בע"מ 7664/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). לעתים נוהגים בני זוג באופן המשנֶה בדרך זו או אחרת מברירות המחדל, אך התנהגותם אינה עולה כדי ויתור משפטי על ברירות אלה בעתיד (אם כי יתכן שהיא מעידה על ויתור ביחס לתביעה רטרואקטיבית, ראו בע"מ 7664/05 הנזכר; ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215; ע"א 366/77 פלוני נ' פלונית, פ"ד לד(1) 229). במקרים רבים מאפשרת הידיעה על קיומן של ברירות המחדל מסגרת נורמטיבית בטוחה - המאפשרת לצדדים התנהלות יום-יומית שונה. השכל הישר הוא יועץ טוב לבני הזוג - וגם לערכאות שיפוטיות הדנות בסכסוכים.

ט.        השאלה האם התנהלות שאינה לפי ברירות המחדל מהווה ויתור גם לגבי העתיד ולגבי מצבים של קשיים בחיי הנישואין היא, בסופו של יום, שאלה עובדתית הנבחנת בין היתר לפי הנורמות החברתיות המקובלות באותה קהילה, וכמובן לפי נסיבות המקרה. במנעד שבין ויתור חוזי כתוב ומפורש, להתנהלות שאין להסיק ממנה ויתור עתידי - ממקם הרב דיכובסקי את הסכמת האשה לשאת בעול הפרנסה בקצה השני. עוד נֹאמר כי להסכמים המתייחסים למזונות הילדים מעמד שונה - כך במשפט העברי המאפשר להורים, במגבלות מסוימות, לחלק את הנשיאה במזונות ילדיהם בתנאי שמזונותיהם אינם מקופחים, ומבלי לפגוע בזכות התביעה של הילדים (ראו ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ, פ"ד כה(1) 603); כך במשפט הישראלי (ראו סעיף 12(א) לחוק המזונות; ע"א 596/89 לוי חקק נ' לוי חקק, פ"ד מה(4) 749).

י.        ראינו - כאמור - כי לשיטת הרב דיכובסקי (בתיק נא/192 הנזכר), נכונות האשה לשאת בנטל הפרנסה היא ככלל "התנדבות". חבריו להרכב סברו כי יש לייחס משקל משפטי משמעותי יותר להסכמה זו. הדיין הרב מרדכי אליהו הסתייג מהקביעה שנשיאה בעול הפרנסה מצד האשה היא "התנדבות בלבד", שכן "הבעל יטען על מנת כן התחתנו שהיא תמשיך לעבוד". אך גם לשיטתו הסכמה זו חלה "אלא אם כן הבעל הוא הגורם לכך [לשינוי הנסיבות ששיוו הצדדים לנגד עיניהם מלכתחילה]". הרחיב בניתוח הסוגיה הדיין הרב זלמן נחמיה גולדברג:

"הנני מצטרף לדעת הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א... והבעל יכול לטעון שעל מנת [כן] נישאו שהיא תעזור. והנה, אם התנו כן בתנאי מפורש בשעת הקידושין קיימא לן [מקובל לנו] כרבי יהודה שבדבר שבממון תנאי קיים...".

קרי, אם אכן נעשה "תנאי מפורש בשעת הקידושין" שהאשה תסייע בפרנסת הבית - תנאי זה תקף, אף שמעיקר הדין חובת הפרנסה מוטלת על הבעל. אך הדיין הרב גולדברג מבהיר כי נדרשת הסכמה מפורשת, "אבל לומר שסתם אברך יש לו אומדנא [השערה משפטית] שכאלו התנה בדבר - לא מסתבר... וגם אם נאמר שיש בזה אומדנא דמוכח [השערה ודאית שאכן נוצרה הסכמה חוזית] מכל מקום, אין האומדנא גם במקום שאינם חיים בשלום, שעל אופן זה אין אומדנא". ולבסוף, מוסיף הרב גולדברג:

"אכן יש לדון שכל זה במזונות האשה אבל אם ישא אשה על מנת שלא יפרנס את הבנים, בזה מסתבר שאין התנאי חל, שהרי אין זה זכות האשה לקבל מזונות עבור הילדים מה שחייב לזון בנים קטנים"

דברים אלה נאמרו מתוך מודעות לעמדות ההלכתיות (ובעיקר שיטת הר"ן - רבנו נסים גירונדי, ספרד, המאה הי"ד) שמזונות ילדים קטנים הם חלק ממזונות אמם - וככאלה ניתנים למחילה, אך מתוך הסתמכות להלכה על שולחן ערוך. גישה זו, לפיה אברכים חייבים במזונות ילדיהם ככל אדם אחר, התקבעה גם בפסיקת בתי המשפט האזרחיים (ראו תמ"ש (ירושלים) 25890/99 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם) פסקאות 19-16, ומראי המקומות שם). בתמ"ש 25890/99 הביא השופט הכהן מדברי השופט (כתארו אז) זיילר (בתיק מ"א (ירושלים) 521/86 (לא פורסם)), והדברים יפים גם לכאן:

"רצונו של אדם לרכוש דעת הוא רצון הראוי לעידוד ואולם לא על חשבון חיי פעוטות של בית רבן שהובאו לעולם על ידי אותו אבא שוחר דעת. פעוטות אלו זכאיות לכך שאביהן יפרנסם, וחובה זו קודמת לכל חובה אחרת".

י"ב.     על חובתו המוסרית (מדין צדקה) של אב לדון את בניו, אמרו חז"ל "יארוד ילדה, ואבני מתא שדיא! [הַתַּן יָלַד, והטיל את פרנסת ולדו על בני העיר]... עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! [העורב חפץ בגוזליו, ואותו אדם אינו חפץ בבניו; קרי, אינו דואג לבניו]" (בבלי כתובות, מט ע"ב), והדברים מתגבשים לכדי חיוב מוחלט כאשר מדובר בפעוט בגילו של המשיב. אין מנוס ממאמץ השתכרות של המבקש לשם חובת המזונות, אם אין בידו אמצעים אחרים, עם כל הקושי שבדבר מבחינת לימודיו, ובודאי יזכה גם להסכמת רבותיו בנסיבות המשפחתיות.

י"ג.     ניתן אפוא לסכם, כי גם אם רשאים בני זוג להסכים ביניהם על הסדרים מיוחדים בסוגיית המזונות (בראשית דרכם המשותפת או לאחר מכן), ההסכמה הנדרשת היא מפורשת וברורה; עליה להתייחס גם למצב של פירוד, ולא לפגוע בזכויות הילדים. "כללי המשחק" של "המגזר החרדי" (כפי שכינה אותם המבקש) אינם עולים כשלעצמם כדי הסכמה חוזית זו - בודאי שלא כלפי החיוב במזונות ילדים כבמקרה שלפנינו. במובן זה ניתן לחזור לדבריו של הדיין הרב דיכובסקי הנזכרים מעלה, "לא שמענו כי לאברכים כותבים כתובה שונה מאשר לשאר אנשים". בהעדר הסכמה חוזית אחראית אחרת, החיובים המפורשים שנוטל על עצמו בעל יהודי בכתובה שרירים וקיימים.

סוף דבר

י"ד.     ולבסוף, "פסיקת מזונות היא מתחומי המשפט שאין בהם סופיות, ובשינוי נסיבות ניתן לעתור לשינוי בהם בתנאים מסוימים (ראו ע"א 363/81 יואכים (יהויכין) פייגה נ' רועי ברנרד פייגה, פ"ד לו(3) 188-187 - ממלא מקום הנשיא (כתארו אז) שמגר)" (בע"מ 2952/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 6088/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם); ע"א 135/80 בכור נ' בכור, פ"ד לו(2) 358). ועוד ככל שיגדל המשיב לאוי"ט (ראשית בהגיעו לגיל שש ואחר כך לגיל חמש עשרה), תיתכן לכך נפקות גם לגבי הכללים החלים על מזונותיו (לסקירה מקיפה ראו תמ"ש (ירושלים) 2480/04 ב. ס. נ' נ. מ. (לא פורסם) - השופט גרינברגר), באופן העשוי לשנות בתנאים מתאימים את חלוקת הנשיאה במזונות – מבלי שנקבע מסמרות לגבי המקרה הספציפי, וכמובן מתוך דאגה שקטין לא "ייפול בין הכיסאות". ולבסוף, דומה כי יש להזכיר למבקש שבנו עצמו ובשרו הוא, ויש לקוות כי עם הזמן יווצרו הסדרי ראיה ויחסים ראויים בין אב לבנו. על החיוב במזונות מדין צדקה דרשו חז"ל:

"'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים" (בבלי כתובות, נ ע"א).

חרף הקושי הכלכלי עליו מצביע המבקש, אין לראות בנשיאה במזונות הילדים משום נטל, אלא משום צדקה במובנה העמוק - אפשרות להיטיב בכל עת.

י.        אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום כ"ט באדר א' תשס"ח (6.3.08)

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08000570_T06.doc   עש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il