מחשבה אנושית נקבעת בשל רצף אירועים קודמים.

הטענה העיקרית של הדטרמיניסם, אם לנסחה באורח בלתי - מהוקצע, אומרת שכל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע. אין זה מן הדברים הקלים לנסח באורח ברור וחד - משמעי את עיקריה של תורה זו. ניסוח מקובל אחר הוא : לכל אירוע יש סיבה, או הטבע הוא אחיד. ניסוח מפורסם וציורי מאוד ניתן ע"י לאפלס (Laplace) שטען כי בהינתן ידיעה מושלמת על מצב היקום בתאריך מסוים, אפשר מבחינה עקרונית לחזות מראש את כל תולדותיו העתידות של העולם. את הטענה עצמה אי אפשר לא להוכיח אף לא להפריך: אין אנו יכולים להוכיחה, באשר לשם כך מן ההכרח לספק הסבר דטרמיניסטי לכללות האירועים, אף אין יכולים להפריכה, באשר כל כשלון במציאת הסבר דטרמיניסטי לאירוע מסוים, נחשב תמיד - או לפחות עשוי להיחשב - כליקוי זמני של ההכרה המדעית. את הבעיה המפורסמת של הצדקת האינדוקציה ניתן לנסח כך: המדע מניח את עיקרון הדטרמיניסם, ואם עיקרון זה איננו בר - הוכחה כי אז המדע מסתמך על הנחות מוקדמות שאינן ניתנות להוכחה. יום (Hume) הוא שהעלה את ההגדרה הקלאסית של בעיה זו, שטרם נמצא לה פתרון פילוסופי מקובל על דעת הכול. מכל מקום, נראה כי ההיפותיסה הדטרמיניסטית ניטשה בתחומי מחקר בסיסיים בפיסיקה, שבהם אין תרים עוד אחר חוקים והסברים דטרמיניסטים, אלא מסתפקים בחוקים סטטיסטיים. מטעם זה ומטעמים אחרים, מוצע בדרך כלל שלא להתייחס אל העיקרון הדטרמיניסטי כאל קביעה אמיתית או שקרית, אלא לקבלו בעיקרון מתודולוגי, העשוי (או שאיננו עשוי) למצוא שימוש במחקר המדעי.

מכל מקום, לעתים קרובות סוברים כי טענת הדטרמיניסם מביאה בעקבותיה את הטענה כי הרצון אינו חופשי, כי ההכרעה איננה אלא בבחינת אשליה וכי כל פעילותיו קבועות מראש. ברם, ישנם פילוסופים המקבלים את העיקרון הדטרמיניסטי והסוברים כי הוא עולה בקנה אחד עם חופש הרצון (Freedom of the Will) אך בכל זאת יהיה בכך משום הטעייה, אם נכנה פילוסופים אלה כדטרמיניסטים. אל עקרון אי - הוודאות שבפיסיקה ניתן להתייחס כאל פתרון אפשרי לבעיית חופש הרצון רק במחיר מחשבה בלתי ברורה ומבולבלת, כיוון שאין שום דרך לבסס את האחריות האנושית על חוסר האפשרות לקבוע באופן סימולטאני את המצב ואת המומנטים של החלקיקים היסודיים.