|
|
| נשלח ב-29/4/2010 23:09 |
|
| |
תשואות חן על הבשורה. האם ידוע על מישהו שעובד על חיבורו העיקרי של כומטיינו - פירושו לתורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2010 23:15 |
|
| |
יש לי את ספרו של אטיאס, אבל אינני זוכר אם הוא כתב משהו על כך. אם אסתפק כרגע בהשערה ריאלית, אז מן הסתם אין הוא מתכנן להתעסק בההדרה, וכמנהגם הנפוץ והנלוז של רבים מאד מהחוקרים - לצערי הרב - שהם מפרסמים את מחקרם המפורט על כל מיני כת"י, אבל המקור נותר במיקרופילם.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2010 23:36 |
|
| |
אטיאס כמדומני אינו כותב על כך, וכדבריך מסתבר. שאלתי הייתה אם ידוע על חכם אחר שעוסק בזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2010 23:43 |
|
| |
רציתי לנצל במה חשובה זאת להודיע על גליון שבועי חדש שהושק לאחרונה.
לגליון קוראים "מדושני ענג" ומוציאו לאור אחד מידידי, אברך מוכשר מאוד ות"ח.
הגליון כולל דברי תורה על פרשת השבוע מסוגות שונות: פרשנות, הלכה, דקדוק, חלקם בסגנון "בריסק" חלקם בסגנון משך חכמה.
אני אישית נהניתי מאוד מהגליונות שכבר ראיתי, והנני משוכנע שימצא חן גם בעיני הרבה מהקוראים כאן.
ניתן להוריד דוגמא כאן.
הרוצה להצטרף לרשימת דיוור לקבלת הגליון מידי שבוע במייל יש לפנות למייל: [email protected]
תוקן על ידי marmarosh ב- 29/04/2010 23:53:41
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2010 00:48 |
|
| |
הלינק משום מה לא היה תקין:
דוגמא מגליון "מדושני ענג":
הקש כאן
תוקן על ידי marmarosh ב- 30/04/2010 01:00:34
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2010 12:25 |
|
| |

הוצאת מס ראובן
תקציר הספר
******* type="text/">*--
*********_client = "pub-3327856993180188";
/* 200x200, נוצר 20/05/09 */
*********_slot = "2820807212";
*********_width = 200;
*********_height = 200;
//*
>
******* src="http://pagead2.*****************.com/pagead/show_ads.js" type="text/">
>
*******>google_protectAndRun("ads_core.google_render_ad", google_handleError, google_render_ad);>
ספרות הדרוש היא מהתופעות הייחודיות למסורת ישראל. מהי משמעותה של תופעה זו? האם היא מתעדת דרשות שנאמרו בעל-פה בפני קהל, או שמדובר ביצירה שנכתבה מראש לתוך ספרים? על שאלות אלו ואחרות מבקש להשיב הספר דרשה המסורה והכתובה. עיון בהקדמות המחברים לספרי הדרשות מראה כי ברוב המקרים היתה כתיבת הדשרה מטרה לעצמה, ולא תיעוד של פעילות על-פה של הדרשן. הספר דרשה המסורה והכתובה מראה כי ספרות הדרוש היתה ז´אנר כתיבה מיוחד וצינור להעביר בו את הגותו של הדרשן. דרשנים מסוימים אף מצהירים כי כתיבת ספר הדרשות באה עבורם במקום כתיבת ספר הגותי, כאשר החלוקה לפרשיות מקלה על הקריאה והלימוד. הספר דרשה המסורה והכתובה הנו ספר מחקר חלוצי בשאלות שטרם עסקו בהן, ביחס לעולמם הרוחני של יהודי ימי הביניים.
שאול רגב הוא פרופ´ חבר באוניברסיטת בר-אילן. פרסם מאמרים בנושאי ההגות היהודית בדור גירוש ספרת ובדורות שלאחר הגירוש, באימפריה העות´מאנית ובפזורה היהודית בארצות המזרח. ספריו הקודמים: ר´ ישראל די קוריאל: דרשות ומאמרים [תשנ"ב]; דרשות ר´ יצחק קארו [תשנ"ו]; מקוה ישראל לר´ ישראל נג´ארה [תשס"ד].
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2010 12:29 |
|
| |
(שוב ראיתי שהזכירו ציטרון, וטוב מראה עיניים ...)
תוקן על ידי ספרן ב- 04/05/2010 13:07:51
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2010 12:32 |
|
| |

|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2010 12:37 |
|
| |

הספר עוקב אחר גלגוליה של התימה היהודית 'אברהם בכבשן האש' באמצעות עשרות גרסאות שנכתבו בעברית ובלשונות היהודים החל במדרש הקלאסי וכלה במאה העשרים. תפוצתה הנרחבת של התימה ואזכוריה הרבים מעידים על הדומיננטיות שלה בתרבות היהודית ומלמדים שהמשמעויות הטמונות בה חורגות מעבר לאירועי אור כשדים בהיותן מבטאות את מעמקי הנפש האנושית. עיקרו של הסיפור טמון בחוויית המרד המשחררת את אברהם מכבליה של התרבות הישנה ומובילה אותו לקראת כינונה של צורת חשיבה חדשה, כל זאת במסגרת מערך משפחתי סבוך, מחויבויות סותרות, תכתיבים חברתיים ומניעים פוליטיים. אברהם הוא המונותאיסט הראשון, אדם הנלחם לבדו על האמת שלו מול קבוצת רוב חזקה ואלימה. חוסנו הנפשי ואמונתו ללא סייג שימשו דוגמה ומופת לכל אורך ההיסטוריה של העם היהודי. בחינת הגרסאות המודרניות של התימה מלמדת ששבירת הפסילים וההוצאה מכבשן האש הן סיטואציות מפתח מטאפוריות הרלוונטיות גם בימינו.
בסדרת ''תימה - מחקרים בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל''. עורך הסדרה: פרופ' אבידב ליפסקר
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2010 13:17 |
|
| |

******* type="text/">*--
*********_client = "pub-3327856993180188";
/* 200x200, נוצר 20/05/09 */
*********_slot = "2820807212";
*********_width = 200;
*********_height = 200;
//*
>
******* src="http://pagead2.*****************.com/pagead/show_ads.js" type="text/">
>
*******>google_protectAndRun("ads_core.google_render_ad", google_handleError, google_render_ad);>
שני שמשונים הם!
את שמשון של ספר שופטים אין צורך להציג לקהל הקוראים. שמשון של חכמינו ז"ל, הוא סיפור אחר. בספר שמשון הלך אחר עיניו חושפת המחברת, ד"ר עירית אמינוף, את דמותו רבת-הפנים של שמשון החז"לי.
רבותינו השתמשו בדמותו הדרמטית והמושכת של שמשון, כמנוף לדיונים בבעיות של מנהיגות בשעות משבר, בענייני מוסר ואתיקה, ביחסים שבינו לבינה ובשאלות של דוגמה אישית. חז"ל עוסקים בכל המשתמע משלושת סיפורי הנשים בחייו של שמשון, אלה המסמלות התדרדרות מוסרית, שהביאה עליו את קיצו. מן הצד השני, שמשון של התלמוד והמדרש הוא נצר לשילוב מנצח בין השבטים דן ויהודה וריח של מלכות נודף ממנו. המדרש מפתח פיתוח ספרותי מרשים של סמלי הארי והנחש מן הברכות לשבט דן ומזהה אותם בשמשון. מתוך מצוקות הזמן, עוסקים חכמי התלמוד ברמזים אודות משיחיותו של שמשון כפי שהובנה על רקע המאות הראשונות לספירה בארץ ישראל, תחת שלטונה האכזר של רומי, ובפרט ערב מרד בר כוכבא, במאה השנייה. גולת הכותרת היא זיהויו הסמוי של שמשון עם שמעון בר כוכבא מחולל המרד ברומאים.
שמשון הגברתן של ספר שופטים, משמש מסווה לתקוות המשיחיות, לתשועה וגאולה, ונושא על כתפיו הרחבות את תקוותו של העם המשעובד תחת עולה של רומי. משנכשל המרד, נופף אף הוא ומת ככל האדם. באמצעות שיטות המדרש, זוכה אישיותו של שמשון למימדים היסטוריים הרחק מן הפלשתים ומן הסיפור שבמקרא.
עירית אמינוף לימדה מחשבת חז"ל למעלה משנות דור במכללה האקדמית ´אורנים´ ובמקומות נוספים. בוגרת ומוסמכת בהצטיינות של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת תואר ´דוקטור לפילוסופיה´ מאוניברסיטת מלבורן. כלת פרס ליברמן במדעי היהדות לשנת 1993. ספרה הראשון, ´אחד מקרא ושנים מדרש´, ראה אור בהוצאת ´אח´ בשנת 1993.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2010 23:46 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2010 15:21 |
|
| |

הספר פורסם בשיתוף מרכז בן-יהודה לחקר תולדות הלשון העברית האוניברסיטה העברית, ירושלים
עריכת הלשון: בעז קלוש
פירוש רש"י לתורה הוא אחת היצירות החשובות שכתב הפרשן הדגול, יצירה שהייתה לעמוד התווך בחינוך היהודי לדורותיו. הפירוש זכה לספרות פרשנית ענפה, ונודעה לו השפעה עצומה מן הבחינה הרוחנית והחינוכית במשך הדורות. אך במה שנוגע לצד הדקדוקי, הייתה מקובלת התפיסה שרש"י לא היה מדקדק, ולפיכך אין למצוא אצלו גישה בלשנית, חוץ מביאורי מילים קשות שמזדמנות במקרא. הספר הזה בוחן מחדש את הערותיו הפרשניות של רש"י לתורה, ומראה שמושקעת בהן גישה בלשנית שיטתית ומעמיקה. גישה זו באה לידי ביטוי במאות הערות פירוש שעוסקות בניתוח תחבירי מדוקדק של לשון המקרא, וחוזרות שוב ושוב על תפיסות דקדוקיות מגובשות באשר ללשון המקרא. בפרקי הספר נפרשת יריעה רחבת היקף של תפיסות בלשניות שעולות מן הפירוש, מתוך הקבלה בינה ובין גישתם של פרשנים ומדקדקים אחרים בימי הביניים. המשנה הלשונית המגובשת העולה מפירוש רש"י מציבה אותו במקום נכבד בחכמת הלשון העברית של ימי הביניים.
ד"ר חנוך גמליאל, מרצה בחוג ללשון העברית במכללת הרצוג, פרסם מחקרים שעניינם בהשפעת הערבית על העברית בספרד, וכן בתחום החשיבה הבלשנית באשכנז בימי הביניים
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/5/2010 06:23 |
|
| |
|
 | *--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
על קוצר החיים
לוקיוס אנאיוס סנקה. תירגמה מרומית: נאוה כהן. הוצאת נהר ספרים, 96
עמ', 69 שקלים
האומנם "החיים קצרים והמלאכה מרובה", כדבר האמרה השגורה?
הפילוסוף הרומי בן המאה הראשונה לספירה, סנקה, סבר שלא זו בהכרח המציאות, וכי
במובנים מסוימים דווקא כשמרבים במלאכה, החיים נעשים קצרים יותר. סנקה טען שהקובלנה
השכיחה על הזמן המועט שהוקצה לאדם על פני האדמה אינה מוצדקת - החיים ארוכים דיים,
אלא שרוב האנשים מכלים את זמנם על הבלים וכך מקצרים את חייהם במו ידיהם, עד ש"זעום
הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים" ו"כל שאר קיומנו אינו חיים אלא זמן ותו לא".
בין ההבלים שבוזזים מאתנו את הזמן, מונה סנקה מידות רעות מוכרות כתאוות בצע,
נהנתנות, גנדרנות, קלות דעת ובטלנות, אבל גם דברים שאנו רגילים לראות בהם מעלות כמו
שקדנות, עבודה קשה, או השתדלות למען אחרים. ריבוי נכסים גם הוא מקור לצרות, שכן
העשיר עלול להפוך לעבד של הונו, וזמנו מתכלה על שימורו ועל הטרדותיהם של המון בני
החסות הפונים אליו בבקשות ובדרישות שונות. מה גם שבעלות על רכוש מחזיקה בתוכה את
אפשרות אובדנו, ולכן בכוחה להפוך מקור לצער. מכלה-זמן נוסף הוא הזולת: הפטרון,
המלווה, בן החסות, העבד, ואף האהובה והאשה - כולם גוזלים מהאדם את זמנו היקר. לכן,
בשל עודף עיסוקים - בין אם הם מגונים או מהוגנים - נהפך האדם לטרוד, וכאשר האדם
טרוד אין דבר המעסיק אותו פחות מאשר לחיות. כיצד לחיות וכיצד למות, אלה דברים שיש
ללמוד אותם, אומר סנקה, וכדי ללמוד אותם יש להתפנות מטרדות, ולפנות אל המורים
החכמים, הפילוסופים שקדמו לסנקה, שכן "הרעיונות שהונצחו על ידי החוכמה, להם מרוצת
הזמן אינה יכולה להזיק".
אבל אם עלינו לוותר על כל אותם דברים שסנקה מכנה
הבלים, מה יוותר לנו? מהם הדברים שראוי לעסוק בהם, ולהאריך את חיינו באמצעותם? סנקה
אינו מורה על עיסוק מסוים, אלא על אופן בחירת העיסוקים. אם, למשל, השגת משרה בכירה
ומכובדת, אך למעשה אתה משתוקק כל העת לרגע סיומה, סימן שאינך חי את חייך - אתה עוד
אחד ש"נחפז במורד חייו וסובל מכמיהה לעתיד ומנטל ההווה". מסיבה זו אל לנו לקנא
בבעלי השררה, משום ש"עניינים מעין אלה נקנים בדמי החיים". סנקה מציע במקום זאת
לייחד את זמננו לטובת צרכינו שלנו, לתכנן כל יום כאילו היה הוא האחרון, ולזקק את
ההווה כך שלא נמצא את עצמנו מייחלים ליום המחר, ואף לא יראים מפניו. כדי לחיות
בהווה, עלינו להמעיט ככל האפשר בציפיות, שכן הציפייה "תלויה ביום המחר ומאבדת את
היום הזה". כסטואיקן, סנקה האמין שהעתיד ממילא נתון לקביעת הגורל, ולכן אין טעם
להגות בו. "חייה את חייך לאלתר", הוא אומר. סנקה שב ומזכיר לנו שלא הזמן שעבר הוא
המדד לאורך החיים, אלא איכותם - אדם זקן שלא השכיל לנהל את חייו כיאות דומה לאונייה
שנקלעה לסערה בצאתה מן הנמל, כך שלא גמעה כל מרחק, ושעות עברו עליה בטלטלה ובעמידה
במקום. במקום לספור שעות ושנים, עלינו לדאוג למלא כל רגע ורגע בתוכן ראוי, שהוא
תוצר של בחירה מודעת, ולא של היסחפות חסרת שליטה אחרי תשוקות שלנו או אחרי
רצונותיהם של אחרים.
לוקיוס אנאיוס סנקה (שחי בין 65 לפני הספירה ל-4
לספירה) היה מדינאי, נואם ומחזאי רומי, שהשתייך לזרם הסטואה. הסטואה היתה אחת משלוש
הפילוסופיות ההלניסטיות העיקריות, שדמו זו לזו בתפישתן הכללית את הפילוסופיה כאמנות
תרפויטית. בשונה מן הפילוסופיה היוונית שקדמה להן, ואף מהמסורת המערבית בכללה, הן
שאפו בעיקר להדריך את האדם ולהציע לו מתכון לשקט נפשי ולאושר. בכך הן קרובות דווקא
לפילוסופיות המזרחיות שנעשות יותר ויותר פופולריות במערב. הסטואיקנים האמינו שגורל
האדם נקבע מראש, ולכן הדרך הטובה לחיות היא לקבלו בהשלמה. כדי לצמצם את הסבל, מוטב
להיות כמה שפחות תלויים בגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו ועשויים להשתנות לרעה.
בנוסף, במקום להתמקד בהתרחשויות שאין לנו שליטה עליהם, עלינו להתמקד בשיפוטנו,
המצוי תחת שליטתנו. כך, גם אם נגזר על כולנו למות, באפשרותנו לבחור כיצד להתייחס אל
המוות. לפי הסטואיקנים, אין טעם לכעוס על דברים שאין בכוחנו לשנות, ולא להיקשר
לדברים שסופם להילקח מאתנו. עלינו להימנע מלהשאיר קלפי מיקוח בידי הגורל, ולוותר
מרצון על כל הנכסים שאובדנם יצער אותנו עוד לפני שיקרע אותם הגורל מידנו.
כסטואיקן, סנקה אמנם הטיף לוויתור על נכסים, אך הוא עצמו היה רווי בהם,
וויתר (על חלקם) רק בשנים האחרונות לחייו. להגנתו טען, שאין חשיבות לעובדת עושרו או
עוניו של אדם, אלא רק ליחסו כלפי עובדה זו. באופן כזה, סטואיקן יכול להיות עשיר כל
עוד הוא לא נהפך לעבד של ממונו. מה גם שחייו של סנקה לא היו משופעים רק בטוב.
בצעירותו הוא הוגלה לקורסיקה לאחר שהואשם, ככל הנראה שלא בצדק, בניאוף עם אחותו של
הקיסר קלאודיוס. בשנת 49 לפני הספירה הוא נקרא לחזור לרומא לחנוך את נירון הצעיר,
אבל אותו נירון, מאוחר יותר בחייו, ציווה על התאבדותו של סנקה לאחר ששמו נקשר
בניסיון התנקשות בחייו של הקיסר. בנוסף, לאורך כל חייו בריאותו היתה רופפת ולא פעם
שקל להתאבד. נראה אפוא שהיו לא מעט דברים בחייו של לוקיוס אנאיוס סנקה שהיה עליו
להתייחס אליהם בהשלמה סטואית. ובכל מקרה, כמו שאמר פעם הפרופסור חיים יהודה רות,
לצפות ממרצה לאתיקה להיות מוסרי, זה כמו לצפות ממורה למתמטיקה להיות משולש. בין אם
סנקה נהג כפי שהטיף לאחרים לנהוג ובין אם נהג בצביעות, אפשר לצאת נשכרים מקריאה
בטקסט הזה, וראוי לברך על תרגומו הקולח לעברית.
(הארץ) |
 |
|
|
|
|
|