חדש בחנות הספרים ובכלל

אל המסע לטיבט הצטרפו חברו של באר, ד"ר מיכאל ביזר, שהוא מכנה רופא המשלחת, ובנו הצעיר. בדמיונו של הסופר כבר התחיל להתרקם הרומן, אבל הוא מספר כי עדיין לא ידע מה יקרה שם ואיך האדמו"ר יעבור את המסע.

"כשהייתי בטיבט הרגשתי שמדובר באקס טריטוריה", הוא מספר, "אני יכול להבין בגידה של אשה נאמנה שנקלעת למקום אחר, לקפסולה של זמן אחר. הנאמנויות לא מתפוגגות, אבל הן שייכות לטריטוריה אחרת. למזלי, או למורת רוחי, לא היה לי רומן בנסיעה הזאת כי היו לי שני שומרי ראש", הוא צוחק, "אבל הבנתי שזה מקום שיכולים לקרות לך בו דברים. כשהיינו שם לא ידעתי מה יהיה, רק אספתי חומרים. אני אדם חסר דמיון אני צריך להסתכל ולרשום מה ראיתי, רשמתי לי הערות וחזרתי עם שק מלא חומר, וממילא חזרתי לשנת לימודים קשה ארוכה ונסעתי שלוש פעמים בשבוע לבאר שבע. הייתי מותש. ואז בני האמצעי שחי באוסטין הציע שאבוא לשם. נסעתי לחצי שנה, עבדתי מסביב לשעון. כתבתי 16 שעות ביממה".

איפה טחנות הרוח?

הספר "אל מקום שהרוח הולך" (הוצאת עם עובד) מוקדש לשלום יעקב אברמוביץ', שמו האמיתי של מנדלי מוכר ספרים, והמוטו של הספר לקוח מתוך ספרו "מסעות בנימין השלישי": "ומאותה שעה ואילך צר היה לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם... לשם, למרחבי ארץ. לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שהתמשך בפישוט ידיים כנגד הלבנה".

באר ראה לנגד עיניו גרסה יהודית עכשווית של דון קישוט. "סרוונטס כתב את דון קישוט בלי שום קשר ליהודים, לימים בא מנדלי וכתב את 'מסעות בנימין השלישי'. הוא לקח את המיתוס של בנימין מטודלה, יהודי שנסע בעולם. תחשבי על היהודי שחי בעיירה הקטנה, המוגבלת, הצרה, בלי שום אמצעים כלכליים לפרוץ את הדבר הזה, והוא מפנטז על העולם. הוא רוצה לפענח את העולם, העולם מעניין אותו, הוא משתוקק אל העולם, יש לו מין תאוות נסיעות. אבל איך הוא ייצא מהעיירה, איזה מנוף כלכלי יש לו? איך הוא יכול לעזוב?".

באר כתב אגדה חסידית מפולפלת, מיסטית, מלאת הומור. סיפור פנטסטי עם פרטים מציאותיים. סיפור שיש בו ביקורת מושחזת וגם אהבה חושנית, לא רק בין גבר לאשה אלא גם בין סופר למלים, לסיפורים, לניגון. גיבור הספר, רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ, האדמו"ר מאוסטילה, בעל חצר חסידית בבני ברק הוא מצאצאיו של "החוזה" מלובלין, מצד אביו, וצאצא של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, מצד אמו. שתי דמויות אמיתיות, שהיו מגדולי תנועת החסידות. לאדמו"ר יצאו מוניטין של בעל כוחות מאגיים והוא מכונה בפי חסידיו "הצנתר האלוקי", אלפים פוקדים את חצרו בבני ברק משום שנודע כי הוא יכול "אגב התבוננות בעיניים עצומות במצחו של מי שיושב מולו... לחדור אל תוך תוכי לבו, לנקות את המעברים ואת הפרוזדורים ואת החדרים מזוהמת החטא ומחוליי הבשר".

כשהאדמו"ר מחליט לנסוע לטיבט, חסידו שמחה דנציגר, יהלומן שחי בבריסל וסוחר ביהלומי דמים, מתלווה אליו ומממן את הנסיעה. למשלחת שמרכיב דנציגר מצטרפת גם אשה צעירה, ד"ר סלנה ברנרד, חוקרת שעובדת על הפוסט דוקטורט שלה במכון הזואולוגי בבייג'ין, אצל המומחה העולמי ליאקים. בינה לבין האדמו"ר הצדיק נרקם סיפור אהבה. כל זה בטיבט, על רקע הרים גבוהים, קוצר נשימה, נזירים טיבטים, להקות יאקים, מנזרים בודהיסטיים, וארוחות כשרות למהדרין שמטיס דנציגר במיוחד בשבילו ובשביל האדמו"ר שמגלה לראשונה את העולם.

"מעניין אותי המנוף הכלכלי הזה", אומר באר, "העניין הזה שיש מישהו שמוכן לשפוך כסף. האנשים העשירים שהכסף שלהם הוא ללא גבול. הם מחפשים מישהו שיש לו דמיון כי להם אין. יחד הם דון קישוט וסנשו פנסה".

חיים באר. סיפור פנטסטי עם פרטים מציאותיים (תצלום: דודו בכר)

חיים באר נולד בשנת 1945 בירושלים. הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, וחתן פרס ביאליק לספרות עברית. בין ספריו שראו אור עד כה: "נוצות", "עת הזמיר", "חבלים" ו"לפני המקום".

באר אומר שכל ספריו הקודמים הושפעו מעניינים הקשורים לאמו ואילו הספר הזה קשור יותר לאזורי ההשפעה של אביו. "אמי היתה ממשפחה של מתנגדים, תלמידי הגאון מווילנה, חבורת הפרושים בירושלים, אבל הם לא היו חסידים. אבי היה מאזור שהיה רוסיה והיום הוא אוקראינה שהיה תחת השפעה חסידית. אני כל חיי הייתי שייך למשפחה של אמא. בביוגרפיות הישנות שלי כתוב בן למשפחה מהישוב הישן, כך הגדרתי את עצמי. בעצם מאז 'חבלים' הגעתי למידה רבה של אמפתיה אל אבי. הפסקתי לשפוט אותו בדרך שאמא שלי שפטה ובעצם יצאתי למשפט עצמאי שלו".

בתי הכנסת והעולם היהודי השתנו מאוד מאז היה ילד. "כשהייתי ילד היו המון אנשים שאדם ברוך קרא להם 'יהודים ממילא'. הוא כן מתפלל, הוא לא מתפלל, הוא יהודי. אצלנו היה בית כנסת שאבא שלי הקים, אני מספר על זה ב'חבלים', זה היה בית כנסת של עוברי עבירה. היו מגיעים אנשים בשבת בבוקר מגולחים למשעי, ראית שהתגלחו בבוקר. בבתי הכנסת של היום, ביום השלישי של ראש השנה, כשזה חג של שלושה ימים כמו שיהיה השנה, כולם נראים כמו אבלים, ביום האחרון כולם עם זיפים. אצלנו בבית כנסת כולם היו נראים כאילו הרגע עלו מן הרחצה. רוב האנשים היו אוכלים כל מיני דברים, אבל היו הולכים לבית כנסת. למה? כי הם אוהבים בית כנסת, אוהבים חזנות, אוהבים את הסביבה. לא היה המצב של היום שאתה צריך להגיד איפה אתה נמצא, למי אתה שייך, אתה שלנו או לא שלנו. זה היה אחרי השואה ואף אחד לא שאל אף אחד כלום, כי מה זה עניינך. זה היה קשור להעדרו של אלוהים. האלוהים עזב. אם הוא יחזור או לא יחזור אנחנו לא יודעים, אבל היתה תחושה שהוא לא בסביבה".

באר אומר שרצה לכתוב על היפוך הלב. "האם יכול להתחולל אצל אדם בגיל מבוגר 'היפוך הלב'. נניח אנשים כמוני או בני דורך, יש להם בן זוג אחד ואם זה לא מסתדר אז הם מחליפים בן זוג, זה לא ממש היפוך הלב. אבל לקחת אדם כל כך מרובע כמו האדמו"ר הזה. האנשים הכי מרובעים שיש להם הכי הרבה מה להפסיד זה האדמו"רים, הרבנים. עיניין אותי לא רומן כסוג של ניאוף, אלא כסוג של מעשה דתי. האהבה שיש לו עם סלנה היא עניין דתי הוא מממש את הווייתו כאדם באופן הכי מלא".

באר מזכיר כי ביהדות המיסטית הקבלית וגם בחסידות, הזיווג בין גבר ואשה הוא בעצם העתק מקומי של הזיווג בין אלוהים והשכינה. "כשאנחנו עושים מצווה כלשהי אנחנו גורמים לשכינה ולקדוש ברוך הוא להזדווג. אבל הנצרות השתלטה על היהדות במובן הזה. ביהדות לדוגמה לא יקימו בית כנסת אם אין בו בית שימוש, תסעי באירופה ותראי שאף כנסייה אין בה בית שימוש. זו התעלמות מוחלטת מהגוף, מהצרכים של הגוף. ביהדות אתה מברך ברכה כשאתה נזקק לנקביך, וזה יפה ונכון מול הגישה הנוצרית שאומרת שיש דברים לא ראויים, יש דברים שיטאטאו מתחת לשטיח. היהדות הקלאסית לא טיטאה שום דבר מתחת לשטיח. זה יפה בעיני ההיענות לצרכים של הגוף. הצרכים של הגוף הם הדבר. בזמן שאתה שוכב עם האשה שאתה אוהב, אז השכינה ואלוהים מזדווגים באותו זמן למעלה".

אז מה השתבש?

"המפגש עם אירופה, עם הנצרות, הצורך להשתנות בהתאם לערכים שלהם. אחד מהמושגים המרגשים בעיני הוא הביטוי 'לעתיד לבוא'. זה ביטוי שמשמעו שיהיה יום אחד, זמן או מקום או מצב, ששם הכל יהיה אפשרי. תרצה לאכול שרימפסים תאכל שרימפסים. אתה רוצה ללכת למלחמת שוורים או לתחרויות כדורגל? היום זה לא מתאים, אבל לעתיד לבוא אתה תלך והקדוש ברוך הוא יהיה האמרגן. הדבר הזה ריתק אותי".

אתה מתאר אדם שמצד אחד הוא אדמו"ר, אנשים באים אליו, הוא עושה נסים, הוא אדם שהרוחניות שלו מפותחת ומצד שני הוא תמים בהלכות העולם, כמעט בור גמור.

"נכון. למשל הייתי מוכרח לעשות אותו יליד אמריקה כי אחרת איך הוא ידבר עם סלנה באנגלית? עוד בסין, כשהוא פוגש את ננסי מדריכת הטיולים הסינית, הוא פתאום רואה שהוא יכול לדבר עם אשה, שהיא בת שיח. הם חיים בסוג של בידוד מוחלט. מצד שני הם נורא סקרנים. אבל זה כמו שאת סקרנית לגבי מה שקורה אצל חרדים, אבל את מקבלת את המידע בהבלחות שלא יוצרות אף פעם תמונה שלמה".

אתה מתאר את חצר שלו בבני ברק, ומספר שמותקנים שם מכשירי האזנה סמויים באמצעותם מקשיבים אנשי האדמו"ר לשיחות ומעבירים לו את המידע.

"כן מה את חושבת? איך הם יודעים הכל?"

אבל מה עם אלוהים? מה עם זה שאסור לשקר?

"תשמעי, אלוהים הוא גמיש".

מארגן המשלחת לטיבט קורא את הספר 'גוג ומגוג' של מרטין בובר והאדמו"ר מתוודע לספר לראשונה. "אחד הספרים שהשפיעו עלי כנער היה 'גוג ומגוג'", אומר באר. "הכרתי את בובר בעצם בכמה פאזות. כאיש צעיר מאוד הייתי הולך לשמוע הרצאות שלו בבית הלל בירושלים. עד שיום אחד הקדמתי בשעתיים, וראיתי איך בובר עומד ויחד עם החשמלאים הוא דאג שיתקינו פרוז'קטורים בדוכן של המרצים כדי שהאור יאיר אותו מלמטה והוא ייראה כמו נביא. באותו רגע הוא היה לי בובר אחר. בובר השני זה הבובר שאסף את הסיפורים המדהימים בקובץ 'אור הגנוז' ומאוד השפיע עלי. האמת היא שהוא עיוות את החסידות, הוא ערך אותה. הוא באמת הוציא מהחסידות את כל הסוציולוגיה, את העליבות וזיכך אותה למדרגה של משהו מאוד רוחני, כמעט סיפורי זן. ראיתי שהוא בעצם מעדן את החסידות, אבל זה מה שאמן עושה, אמן גדול מוציא דבר מהקשרו. כמו שדושאן הוציא את המשתנה מהקשרה. אין לי טענה אליו כי הוא אמן גדול מאוד. יש בובר האיש שראיתי, אבל כיום יש לי אמפתיה גם לסצינה הזאת של הפרוז'קטורים, הוא גם היה סוג של אדמו"ר. זה כמו מכשירי האזנה בחצר של האדמו"ר, גם אנשים מהסוג הזה זקוקים לכל מיני גאדג'טים כאלה".

כשהוא נשאל על היחס שלו לאלוהים ולדת, הוא אומר שהוא לא יודע אם הוא חילוני או דתי. "זה כמו שאת לא נדרשת להבהיר מה טיב היחסים שלך עם בן זוגך, אפילו לא לעצמך. אנחנו חיים כבר הרבה שנים עם אנשים שאנחנו שומרים להם נאמנות ואף על פי כן אנחנו מרשים לעצמנו התפרעויות. בני אדם הם נורא לא בתנועת נוער יותר, והשאלה האם אתה חילוני זה סוג של שאלה של תנועת נוער".

ומה עם הפחד מפני האלוהים?

"אולי הצירוף שהכי זר לי הוא יראת אלוהים. מעולם לא הייתי ירא אלוהים. היו לי כל מיני מערכות יחסים אתו, אבל לא פחדתי ממנו. לפעמים אני מאמין יותר לפעמים פחות. אצל רוב היהודים מחנכים את הילד לפחד מאלוהים וזה לא עוזב אותך, גם כשאתה מכחיש את קיומו אתה ממשיך לפחד. אותי לא חינכו ככה. אותי עטפו באהבה".