| *-- two pictures *
 |
|
 |
|
דף מתוך מורה נבוכים |
|
|
| *-- to *
| סודותיו של מורה הנבוכים
מיכה גודמן. הוצאת דביר, 383 עמ', 92 שקלים
בנאומו "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" מ-1940 כתב ברל כצנלסון: "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה". לד"ר מיכה גו |
*-- *
גודמן יש מה לחדש. בניגוד למה שרמז כצנלסון, לדעתו המבוכה היא אחד מסודותיו של "מורה נבוכים" עצמו, אלא שבעוד המבוכה שעליה מדבר כצנלסון היא פוליטית באופיה (לקח שאולי לא נס ליחו גם היום), המבוכה שאליה מוביל רמב"ם נוגעת לדרך המימוש של חיי האמונה. דרך המאפשרת לדלג מעל הדת העממית והאתאיזם, ובונה עבורנו גשר צר מעל הספקנות ועריצות התבונה.
חיבורו של גודמן מצטרף לעניין הגדל והולך ברמב"ם: לא מזמן, יחסית, יצאו שיחותיו של לייבוביץ' על רמב"ם, "עיונים מימוניים" של אבי רביצקי, ולאחרונה גם ספרו של משה הלברטל. הספר שחיבר גודמן מיוחד בכך שבהוא מדגיש את את המבט הפנורמי של "מורה נבוכים" והוא כולל למידה מרעננת, זהירה ומעמיקה של פרשות מרכזיות כמו נבואה, השגחה, גאולה, טעמי המצוות, תורת התארים השליליים, וסגנון הכתיבה החידתי של רמב"ם.
הספר פותח בהצגת בעיה מהותית בעבודת אל טרנצנדנטי. אלוהים כזה "הוא האיום הגדול ביותר על הדת", והפתרון שמציע גודמן באותו חלק הוא שמטרתו של רמב"ם היא ליצור גיבור אמונה חדש: האמונה באל אינה המתנה פסיבית אלא יוזמה אנושית, גבורה שבה האדם מייצר את אישיותו. כך, הגאולה - תכלית האדם באשר הוא - אינה תוצאה נסית של חסד אלוהי, אלא תוצאה טבעית של השתדלות האדם שמכוון את כל כוחותיו להשגת האל. הגאולה היא תהליך טבעי שבה הגואל הוא גם הנגאל.
*
"מורה נבוכים", שנקרא גם "מביך מורים" בגלל נפתוליו, מוביל את הקורא למבוכה סוקרטית שבה האדם יודע שהוא אינו יודע, אך אינו מוותר על האפשרות לדעת. הייאוש מאידיאולוגיות גדולות, שמגיע אלינו מן הפוסט-מודרניזם, נובע מאובדן הספקנות. לפי תפישתו של גודמן, את הייאוש הזה אפשר להמיר למבוכה ייחודית. הספר שחיבר מיכה גודמן יפה, מקיף, קולח, עשיר, מעמיק ורווי להט. לדעת גודמן, אין ניגוד בין התגלות לבין תבונה, משום שמה שהתגלה הוא התבונה.
ומה באשר לתורה? בחלק השני, אחרי למידה קפדנית של האנלוגיות והיחס בין תורה לבין טבע, הוא מגיע למסקנה שהתורה היא אלוהית, אבל לא נכתבה על ידי האל. משה התבונן בטבע התבוננות מופלאה וכתב את התורה, ומכיוון שהטבע חייב את קיומו לאל - הרי שהתורה אלוהית.
החלק השלישי הוא אולי שיאו של הספר, והוא דיון במושג המבוכה שמבחין בין סוגי מבוכה ומאתר בתוכה את המבוכה הגואלת, זו שמאפשרת לנו להישמר מפולחן התבונה, מסמכות המסורת המשתקת, ומובילה למסע אישי שבו מתפתח האדם. גודמן מאמץ את הקריאה הספקנית של רמב"ם על פי שלמה פינס, והוא סבור שהיא שלב במהלך כללי יותר: התכלית של הידיעה היא המפגש עם גבולות הידיעה וכניסתו של יסוד המסתורין לחייו הנפשיים של האדם. המימוש המזוקק של חיים אינטלקטואליים מביא לחיים של פליאה, חיים שבהם אין האדם חווה עצמו כמרכז, חיים שיש בהם תודעה מתמדת של מיסתורין. השימוש ברעיון של אדם היוצר את אישיותו יש בו ניחוח אקזיסטנציאליסטי, אך חשוב להפריד היטב בין מובן זה לבין מה שאנו למדים מחיבורו של גודמן: אין הכרח במות האל - על פי ניטשה - כדי לדבר על אוטונומיה של האדם; ואין הכרח להסתייע בתורת האר"י על הצמצום בתוך האלוהות (המשנה את מושג האל לדעת גודמן) כדי לתת מקום לאדם. "היפוכו של דבר, דווקא גדולת אלוהים, נשגבותו, היא זו שמשחררת את העולם מן התלות בו ונותנת מרחב פנוי של יצירה לאדם".
על פי רמב"ם, האדם הוא היצור היחיד שמועד להחמיץ את ייעודו. אדם אינו נולד עם הפוטנציאל להיות אדם. פוטנציאל זה ימומש אם האדם יתקרב לידיעת ה' כפי כוחו. ואולם, כאן נראה לי חשוב לזכור שעד כמה שמדובר בתכלית אין מקום ליצירתיות, לגיוון, להבדלים בין בני האדם. יש רק דרך אחת להיות אדם: עובד ה'. לפי תפישה זו, אדית פיאף, אלון לינדנשטראוס, שלא לומר פבלו פיקאסו וביל גייטס - לא מימשו את הפוטנציאל החבוי בהם בעצם עשותם את מה שהם מפורסמים בו. השאלה המעניינת המונחת לפתחנו היא באיזו מידה העובדה שהעיצוב היחיד הוא קרבה לאל משאירה מקום למטאפורה של "יצירה של האישיות?" באיזו מידה מתאים רעיון היצירה העצמית לרעיון שיש דרך אחת בלבד להיות נשמע לצו מוחלט? כאן נראה לי שיש מקום עימות מרתק בין הקסם של החילוניות ובין הקסם של רמב"ם.
גודמן יוצא לקראת הקורא, מחדד, מדגיש ומצהיר. לפעמים אפשר וכדאי להסתפק בפחות. אתמקד בפיסקה להלן: "דת המניחה שאלוהים מעניש רשעים, מתגמל צדיקים, מאזין לתפילות וזקוק לקורבנות היא גם דת כופרת, שכן היא מניחה את חוסר שלמותו של אלוהים, ועל פי רמב"ם אלוהים שאינו שלם אינו אלוהים. הדת היא אפוא הצורה העתיקה של הכפירה". כאן גודמן, כך נראה, מודע להתגרות שבדבריו, והוא מבקש להמשיך את המלחמה באלילות לגווניה - שבה התחיל רמב"ם. ולמרות זאת, הצהרה זו ושכמותה אינה מוסיפה אלא גורעת, והערך של חיבורו של גודמן לא אובד מן הספר אם מוחקים אותה. האמונה שהאל מעניש רשעים וגומל לצדיקים היא עיקר אצל רמב"ם. גודמן עצמו מבהיר היטב שרמב"ם נתן פירוש אחר לאמונות היהדות, ולא ביטל אותן. במשל הארמון המפורסם - שבו האנושות מדורגת ביחס לקרבתה למלך - ראה רמב"ם את המאמין על פי מסורת, כמי שפניו לארמון לפגוש את המלך. רוב המאמינים, בתוכם אנשים מסורים ששילמו מחיר יקר על אמונתם, חשבו שאלוהים מעניש רשעים ומאזין לתפילות. לא יהיה זה נכון, בוודאי לא בהערה אגבית, להאשימם בכפירה. הלקח כאן אינו מוגבל לגודמן אלא רחב וכללי לכל כתיבה מודרנית בנושא אמונה. הדרמטיות וההתגרות הם חלק מן הקונוונציות של ז'אנר זה, וכותב המגיע מעולם האמונה חייב להיזהר כאן, במיוחד אם זה עלול לעלות באיבוד קוראים שלא לצורך.
*
כדאי לרשום כאן מספר הערות. ראשית, הטענה שאלוהים מקשיב היא לא תואר עצמי של האל, אבל באותה מידה גם הטענה שאלוהים אדיש, או מתעלם, מסתכנת בייחוס תארים חיוביים לאל. אלוהים לא חכם ולא טיפש, הוא גם לא מקשיב ולא אדיש, ואם צריך לבחור באחד מהם, בוחרים בכך שהוא חכם, רחום ומקשיב לתפילות, ולא בניגודיהם.
שנית, וזו הערה כללית יותר, האקטיביות של האדם אותה מדגיש גודמן בצדק רב, אינה על חשבון האקטיביות של האל (כפי שעולה מעמ' 119). לאמיתו של דבר, המהלך המרכזי של רמב"ם הוא בהסברה שהאקטיביות של האדם היא בעיקר בהסרת המחיצות המפרידות אותו מן השפע האלוהי. האל הוא במצב של נתינה מתמדת, לא בפסיביות או היעדר מעורבות. על פי רמב"ם, אין לדבר על פוטנציאליות ביחס לאל, שכן בהיותו חסר גוף, הוא במצב של פעילות מתמדת. בהכריזו שהאדם הוא הגואל והנגאל מציע לנו גודמן אמת חלקית בלבד: גאולת האדם את עצמו היא מן האפשר משום שהגואל המוחלט הוא השופע הנאמן.
"עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם" מסביר רמב"ם, ומה שעולה מכאן הוא שהעניין טעון ההסבר אינו הקרבה של האדם הנברא בצלם לאל, אלא איך ייתכן ריחוק מן האל. המצב הטבעי של האדם, לפני החטא, הוא של קרבה. מן הרגע שנוצר החטא, החומריות והגירוש מגן העדן - נוצר מרחק. בכך קטן הניגוד בין תורת הצמצום של האר"י ובין רמב"ם, משום שגם תורה זו רואה צורך להסביר כיצד ייתכן מקום שהאל אינו נמצא בו במלוא נוכחותו.
ספרו של מיכה גודמן הוא מרתק, מחכים ורלוונטי. אמנם הלהט והמעורבות מובילים לניסוחים שהיה יפה להגבילם, אך בכל מקרה קריאה מעורבת זו, בימינו, עדיפה על דיוק אקדמי זהיר ומשמים שכה רווח במקומותינו.
הד"ר מאיר בוזגלו חוקר את הפילוסופיה של היהדות, הלשון והמתמטיקה באוניברסיטה העברית |
 |
|
|
