| *-- one picture in article *
*-- displaying lines right to the picture *
הרב ד"ר נריה גוטל:
 |
|
 |
|
תצלום רפרודוקציה: ליאור מזרחי באובאו |
|
|
|
|
| הרב קוק כפוסק מחדש
חגי בן-ארצי. הוצאת ידיעות ספרים, 398 עמ', 89 שקלים
עד לפני כעשר שנים אפשר היה לומר שמשנתו ההגותית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק מטופלת היטב, על ידי חוקרים ועל ידי רבנים, בספרים ובמאמרים רבים; שדרכו המנהיגותית אף היא זוכה להתייחסות מקיפה; ושלעומת זאת, משנתו ההלכתית נותרה עלומה ואלומה. בזוכרנו שכמחצית מכתביו המאוד-רבים של הרב קוק - למצער אותם עשרות כרכים שפורסמו עד היום - נושאם ועניינם הלכתי מובהק, אם פסיקתי ואם פרשני, הרי זו תופעה שבהחלט נכון לתת עליה את הדעת. מדף ספרי הרב קוק (1865-1935) מונה היום יותר מ-40 כרכים, קרוב ל-20 מהם הלכתיים. עובדה היא שעד לפני כעשור את מניין הפריטים המחקריים והרבניים שכתבו על הרב קוק אפשר להעריך ביותר מ-1,000, ושמתוכם אלה שעניינם "הלכה" הם פחות מ-30, וזאת אפילו אם נכלול גם את הללו שנושקים להלכה.
מה פשר התופעה? איך תנומק הדיספרופורציה? ההסבר היותר רווח הוא שמשנתו ההגותית חדשנית, מיוחדת, פורצת דרך, ולכן גם מאתגרת, בעוד שמשנתו ההלכתית - שגרתית. "עוד" רב. בסגנון זה - פחות או יותר - התבטאו גם חוקרים וגם רבנים, ובשל כך, במשך עשרות שנים הם מיקדו את עיונם העיקרי במשנתו ההגותית. העשור האחרון יצר מהפך. שלושה חוקרים - כולם מהאוניברסיטה העברית: הד"ר אבינועם רוזנק, הד"ר חגי בן- ארצי ולמען הגילוי הנאות, גם אני - נתנו דעתם לסוגייה זו, הקדישו לה דוקטורט וקבעו, איש איש בדרכו ובסגנונו, שבהחלט קיים אתגר גם בפיצוח משנתו ההלכתית של הרב קוק. ועוד מכנה משותף לעבודות אלה, שכולן הורקו מכלי לכלי ופורסמו בספר.
עתה מונח לפנינו עיבודו של בן-ארצי למחקרו, וחייבים לומר, בשפה התלמודית, ש"פנים חדשות באו לכאן". קיים שוני משמעותי - ולדעתי, בהחלט לטובה - בין הדוקטורט ובין הספר. במסגרת הדוקטורט סקר בן-ארצי שמונה פולמוסים הלכתיים שאותם ניהל הרב קוק מאז שעלה לארץ ישראל ב-1904: ארבעה מ"תקופת יפו" שלו (עד 1914, אם כי אחד הפולמוסים מאוחר מעט); וארבעה מ"תקופת ירושלים" שלו (מ-1919). בן-ארצי ביקש להבחין בין ארבעת הראשונים לארבעת השניים: בעוד שבתקופה הראשונה הציג הרב קוק אלטרנטיבה הלכתית חדשנית לפסיקה החרדית, ולא היסס לבטא כיוון זה בגלוי ובמפורש, הרי שבתקופה השנייה הוא נקט טקטיקה שונה. בתקופה זו הרב "מיישר קו במידה רבה עם הפוסקים החרדים", וזאת כדי שיוכל לקבל הסכמה חרדית להקמת רבנות ראשית.
בשעתו חלקתי על הדברים וטענתי כי על פי פרשנות זו לרב קוק מיוחסת מידה לא מבוטלת של עורמה ומידה גדושה של נאיביות, ושני הדברים אינם אופייניים לו. יתרה מזאת, משתמע מכך שהרב קוק נכון לנייד את הכרעותיו הילך והילך לפי שיקולים שאינם ממין הנידון ההלכתי המסוים שהוא דן בו, ואף זה אינו תואם את דרכו. ועוד, בן-ארצי עצמו ציין אירועים שבהם לא חשש הרב להתעמת עם החרדים, גם ב"תקופת ירושלים"; ולבסוף, הטענה התבססה על שמונה סוגיות בלבד, בעוד שבדיקה קפדנית וממצה של עשרות הכרעות הלכתיות נוספות, לאו דווקא פולמוסיות, מקהה את חדות ההבחנה לתקופות. מאוד שמחתי אפוא להיווכח שטענה זו עברה מן העולם והספר אינו עוסק אלא רק בפולמוסי יפו.
?
תמצית טענתו של בן-ארצי בספרו היא שהרב קוק כפוסק, בהחלט לא היה "עוד" פוסק. כשם שהוסכם כי משנתו ההגותית חדשנית, כך נכון לא פחות בנוגע למשנתו ההלכתית. קיומה של זיקה מהותית בין המשנה ההגותית לזו ההלכתית, והעובדה ש"תורת ארץ ישראל" שלו שולבה גם בשיקולי ההכרעה הפסיקתית, הביאו לפסיקה ייחודית: פסיקה ארץ-ישראלית. טענה זו מעוגנת בספר תוך עיון רחב בארבעה פולמוסים: היתר השימוש ב"שמן שומשמין" לפסח; "היתר המכירה" בשמיטה; איסורם של האתרוגים המורכבים; גדרי מסירות הנפש להצלת כלל ישראל (פולמוס שהתנהל במשך חלקה הראשון של מלחמת העולם הראשונה). העיון באותם פולמוסים מצוי בחלקו השלישי של הספר, שנשען על השניים שקדמו לו: התשתית הפילוסופית להתחדשות ההלכה ובחינת מעמדן ההלכתי של תולדות התחייה הציונית (דמוקרטיה, אמנות, ציונות חילונית ועוד).
על נושא "היתר המכירה" בשמיטה נשברו זה כבר קולמוסים רבים. ה"היתר" אמנם נודע ברבים על שמו של הרב קוק, אך הדבר אינו מדויק, שכן הרב קוק המשיך בכך מסורת ספרדית ותיקה, אפילו אשכנזית צעירה. נכון הוא שהרב קוק ביסס אותו ואף נתן מענה תדיר ליישומיו המעשיים, בהיותו "רבם של המושבות" המתחדשות. בכך הציב עצמו הרב קוק בחזית "הישוב החדש" ובפולמוס אל מול "הישוב הישן".
גם פולמוס "מסירות הנפש להצלת כלל ישראל" ידוע למדי, לפחות לכל מי שעוסקים בהלכות צבא ומדינה. כאן הרב קוק אכן חידש אמירה משמעותית - בבססו תפישה המתירה, ואולי אפילו מחייבת, אדם למסור את נפשו על הצלת כלל ישראל.
ואחרי שני פולמוסים ידועים הנה כמה מלים דווקא על אחד הפולמוסים הפחות ידועים, פולמוס שהרב קוק דווקא מחמיר בו, ובעצם אולי לא: פולמוס האתרוגים המורכבים. הלכה ידועה היא כי האתרוג הניטל בחג הסוכות צריך להיות כולו אתרוג, ולא קצת אתרוג וקצת זן אחר. אולם בשל רגישותו של האתרוג, החל ממחצית המאה ה-19 התחילו מגדליו להרכיב אתרוג על כנה של לימון או תפוז. כך נהפכו עצי האתרוג עמידים יותר ופירותיהם נאים, גדולים ויפים יותר - יופי אסתטי אך לאו דווקא יופי הלכתי, הידור הלכתי. רוב-ככל האתרוגים שצרכו יהודי אירופה עד ראשית המאה ה-20 הגיעו מאיטליה, יוון, קורפו וסיציליה, והיו מורכבים. כאשר הרב קוק הגיע ארצה הוא נחשף לאיכרים שמעוניינים לגדל אתרוגים ארץ-ישראליים, "פראיים" ולא מורכבים, ואולם מי ירצה לקנות אתרוג שאינו נאה חיצונית? הרב קוק נטה שכם להקמת אגודת "פרי עץ הדר", שמטרתה היתה טיפוח פרדסי אתרוגים בלתי מורכבים בארץ ישראל, ובשנת תרס"ז (1907) - בתום שלוש שנות ערלת העצים שניטעו בתרס"ד - הוציא הרב קוק לאור את ספרו "עץ הדר". בחיבור זה הוא קובע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את פסולם ההלכתי של האתרוגים המורכבים, ובכך הוא מביע תמיכה גורפת ברכישתם של אתרוגי ארץ ישראל, שגם אם אינם נאים אסתטית, הם הרבה יותר מהודרים מבחינה הלכתית. בכך מביע הרב קוק עמדה המנוגדת לרוב הפוסקים אשר התירו אתרוגים מורכבים. הרב קוק טען שהפסיקה המתירה לא נבעה אלא מחוסר ברירה, מבדיעבד, שכן לא היו בנמצא אתרוגים שאינם מורכבים. לכן, משעה שיש אתרוגים לא-מורכבים ברור ופשוט שצריך להעדיפם.
את ההכרעה הזאת של הרב קוק אפשר אמנם להגדיר כהכרעה מחמירה, אך בה במידה אפשר להגדירה דווקא כהכרעה מקילה, שכן למעשה היא יוצרת תשתית כלכלית לאיכרי ארץ ישראל על משקל האימרה הידועה: אינני מיקל בשמירת שבת אלא מחמיר בפיקוח נפש. זאת ועוד, לדידו של הרב קוק, חיזוק ההתיישבות הארץ-ישראלית הוא שיקול הלכתי, משמעותי, ראשון במעלה. מיותר לומר כי - חס ושלום - אין הרב קוק מטה הלכה ממסלולה בשל האידיאולוגיה, אלא שלצד הבירור ההלכתי-למדני הקלאסי, ודיון במקורות שבהם דשו יתר הפוסקים, הוא משלב גם רכיב זה, ובהחלט לא רק בדוגמה זו.
?
בספרו, בן-ארצי יוצא חוצץ נגד טענות של חוקרים אשר סברו כי לאמיתו של דבר הרב קוק הוא פוסק שמרן ומחמיר ושבהלכותיו הוא חרדי. המחבר מדגים ומדגיש שוב ושוב את היות הקולא נדבך יסוד במשנת הרב קוק - בסוגיות שונות של יחס לחילונים, להתיישבות, לכשרות ועוד. הכל, כמובן, על אדני פסיקה מבוססת; את היות הסברה כלי משמעותי בפסיקה; ובעיקר את מקומם החשוב של השיקולים האידיאולוגיים בתוך וכחלק מנדבכי ההכרעה ההלכתית. הוא מבקר את מי שרואה את שיקוליו האידיאולוגיים של הרב קוק כחיצוניים לפסיקה עצמה; בעיניו יש בהם עניין פנימי ומהותי. הוא גם מבקר את הטענה הגורסת שכל הפסקים המקלים ומתחשבים במציאות הציונית הם רק בחינת "הוראת שעה", ואילו בפסקים שבהם נדרש הרב קוק לקבוע מדיניות פסיקה לדורות, נטה תמיד לחומרה, בשל מחויבותו האידיאולוגית הרמה.
בן-ארצי כותב שפולמוס שמן השומשמין, למשל, "הוא דוגמה מובהקת נגד התיאוריה". כך גם המחלוקת בנוגע לחליבה בשבת, שהרב קוק החמיר בה, אינה נובעת מטווח הזמן, אלא משום שאין מדובר אלא בתצרוכת פנימית, כזו שאינה מסכנת ייצוא לחו"ל. באחת ההערות אף כתב בן-ארצי בלשון חדה: "מי שאומר אחרי כל הביטויים האלה שהרב קוק ?מחמיר בהלכה' ושהוא ?איננו שונה מן הפוסקים החרדיים', פשוט אינו מתייחס לעובדות". כך.
תם ולא נשלם. כאמור, העשור האחרון הניח על מדף ספרי חקר משנתו ההלכתית של הרב קוק קבוצה גדלה והולכת של ספרים ומאמרים, אליה מצטרפת עתה תרומתו החשובה של חגי בן- ארצי, ועדיין נדמה שבהחלט לא נאמרה המלה האחרונה.
הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מכללת אורות. ספרו "חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק" ראה אור בהוצאת מאגנס |
 |
|
|
