הסבר נפלא מדוע נקרא רבי "רבינו הקדוש"

רבי אברהם בן הרמב"ם, במאמר על דרשות חז"ל, מובא בתחילת הספר עין יעקב, כותב שרבי יהודה הנשיא נקרא בכינוי "רבינו הקדוש", על שם המאורע הבא: בפסחים דף צד, נחלקו חכמי ישראל וחכמי אומות העולם על תופעה אסטרונומית מסוימת, ובסופו של דבר אמר רבי, "נראים דבריהם מדברינו", כלומר דברי הגויים בעניין זה צודקים יותר. על שם מאורע זה, אומר רבי אברהם בן הרמב"ם, נקרא רבי בשם "רבינו הקדוש", כי מי שמסוגל כך לחזור בו באמצע ויכוח, ולהודות לדברי הצד השני, נקרא בשם "קדוש"  (ובלשונו: "ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה, אין ספק כי קדוש הוא"). 

אגב, הרב שמשון רפאל הירש מתייחס גם הוא למאורע זה, ומוכיח ממנו, כי לחז"ל לא הייתה בקיאות מיוחדת בחכמות טבע ורפואה, והיו שקולים בעניינים אלה לחכמי אומות העולם. ענייני רפואה ומדע המוזכרים בתלמוד, לקוחים מידע כללי שהיה מקובל אז אצל חוקרי הטבע. לכן, כאשר מוצאים שדבר מדבריהם נמצא שגוי, אין צורך להתרגש, ואין צורך להידחק ל"שינוי טבעים". בכך מצטרף הרש"ר הירש לשיטת רב שרירא גאון ולרבי אברהם בן הרמב"ם, ההולכים בדרך זו. אך לא כולם מסכימים לדבר זה.   

למי שהדבר מעניין אותו, מצ"ב קובץ. לחצו כאן.

ואולי בגלל זה -

אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי

יושל,

האיש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות, פירושו, שהאיש כולל את כל המעלות הטובות ובכללן צניעות,-  הדברים שהבאת מהגמרא הם בכלל דברי הרמב"ם -

תודה על המקורות, את חלקם ידעתי ואת חלקם לא, אבל מכל מקום העליתי את האשכול לא כדי להראות את מכלול הטעמים למה קוראים לו רבינו הקדוש, אלא בגלל ייחודו ומופלאותו של טעם זה (בעיניי לפחות).

הטעם באמת מופלא, כי לכאורה זו הגינות בסיסית להודות על האמת, קמ"ל שלהודות על האמת זו מעלת קדושה.

<"הטעם באמת מופלא, כי לכאורה זו הגינות בסיסית להודות על האמת">

כ"כ בסיסי עד שלא היה מי שהודה שהוא טעה, כי גם אמירת אמת היא הגינות בסיסית והוא מעולם לא טעה.

בעלבעמיו,

"שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף -
כלומר יותר פשוט לאנשים מן השורה להודות על האמת, ולדידן זו הגינות בסיסית, מפני שמלכתחילה הם לא מתיימרים להחזיק את האמת בידיהם, מה שאין כן לאדם גדול ש'ככל שהוא גדול יצרו גדול ממנו' - ולכן כשאדם גדול מודה על טעותו כיוון שהאמת של מישהו אחר טובה משלו, לזה יקרא קדוש

נאחז,
הלימוד הוא ששאר אנשים צריכים לנהוג כך, האם הם נוהגים כך, זו כבר שאלה אחרת.

הלימוד הוא שהדבר יותר פשוט לשאר האנשים לנהוג כך, אם כן ההגינות הבסיסית הזו ראויה לשאר האנשים, והאדם כפרט אמור להשתדל ולשאוף לכך - אם הם נוהגים כך או לא זה תלוי בהשתדלות של כל פרט ופרט בתוך 'שאר האנשים'  אם יש בהם הרצון לחתור להגינות בסיסית, ולקיים אותה בפועל - 

ואם שאר האנשים  ינהגו כך יקראו קדושים ?

"אשר נשיא יחטא" - אשרי הדור שנשיאו נותן לב לשוב על חטאיו.

אבל - "אם הכהן המשיח יחטא" - אז - "לאשמת העם". הכהן תפקידו להיות קדוש - פרוש מכל דבר טעות וחטא, ולסור עד שלא יוכל לטעות. אם הוא חוטא, אז כמובן שמעלה גדולה היא לו שהוא מודה על האמת, אבל אין זו קדושה.

הודאה על האמת - מעלה היא כן, קדושה היא לא. היא כמובן יכולה לקרב את האדם אל הקדושה, אבל אין היא עצמה הקדושה.

רק הנשיא - שאיננו יכול להיות פרוש מכיוון שהוא חייב להיות מעורב כל הזמן בענייני העם - אז אם הוא חטא, הגם שיש פה חיסרון, שלא לומר חיסרון גדול, אבל אם הוא נותן לב להודות על האמת ולשוב מחטאו - אזי העם יכול לשמוח, שהודאה על האמת הינה ערך עליון אצל נשיאו, וחסרון הקדושה אצל הנשיא איננו חיסרון גדול בנשיאות.

אמנם רבינו הקדוש - כמו שכתב הרמב"ם בציטוט שהביא זוהר - היו בו כל החמודות והמידות הטובות, גם רבינו, גם קדוש, וגם ראוי שיכירו באמיתת מעלתו, כשם שהוא יודע להודות על האמת.

מיכה

 התורה מציגה את שלשת האפשרויות של החוטא, לפי מעמדם החברתי

אדם כי יחטא    -- אם כהן המשיח יחטא -- אשר נשיא יחטא


נדייק בלשון העברית  כי= כאשר    אם= ספק כן ספק לא     אשר= כש  זה שהוא יחטא זה מתבקש- אין ספק.

נפש כי תחטא - זה הקדמה

אם הכהן המשיח יחטא - ספק
ואם כל עדת ישראל ישגו - ואשמו מק"ו
והנשיא - הרי הוא דמוקרט - הוא חייב ללכת לפי דעת העם - ואז "אשר נשיא יחטא".
אבל "ואם נפש אחת תחטא", אז הנשיא לא צריך ללכת אחריו, ולכן בזה נגמרת הפרשה.

המניע להוספת תארים לחכמי המשנה והתלמוד, נועדו להבחין בינם לבין אישים אחרים בעלי שם דומה:
שמעון הצדיק, לעומת נכדו שמעון המתייוון.
רבן גמליאל הזקן, לעומת נכדו רבן גמליאל דיבנה.
רבי יוסי הגלילי לעומת רבי יוסי בן חלפתא,
רבי שמעון בן הסגן (בן ר' חנינא סגן הכהנים), לבין רבי שמעון (בר יוחאי).
רבי הושעיה רבה, לעומת רבי אושעיא זעירא דמן חבריא (רש"י בתענית כד,א)
רבי חייה רובה, לעומת רבי חייא בר אבא.
רב לעומת רבי אבא אבוה דשמואל.
רבי יהודה הנשיא, לעומת רבי יהודה (בירבי אילעאי)
רבי יהודה הנשיא, לעומת נכדו רבי יהודה נשיאה.
רבינו הקדוש, לעומת רבינו (האמורא רב), ראה ברכות לח,ב, וכן פסחים לז,א.

ועדיין לכל כינוי יש רקע עובדתי.