האם דיני ממונות , אף הם בכלל החוקים ?

בן איש,
לגבי זכות יוצרים, ראה מאמרי 'בתחומין' כה. לפחות בהערה הוא דן ממש בנקודה זו (המערכת הורידה אץ הדיון הזה להערה).

בעל בעמיו,

ביחס לשאלותיך הפרטיות, בעל בעמיו, אינני מבין למה אתה חושב שלא ניתן למצוא פתרון לכל שאלה. בסופו של יום זו תהיה פונקציה של כשרון וסבלנות, ולא משהו שעל פיו נוכל לאשר או לפסול את ההנחה בדבר הגיוניותה של התורה.

בפטור שן ורגל ברשות הרבים הדברים כבר ידועים: נכנסה הבהמה למקום שמותר לה להיות שם כגון לרשות הרבים, פטור בעל הבהמה מכל נזקים שבהמתו גרמה על ידי מעשים ותנועות הבאים מכוח יצריה וטבעה, ועל בעלי הפירות הכלים השבירים וכיוצא באלה לדאוג לכך שלא ייתקלו בהם הבהמות המהלכות ואוכלות שם. לפיכך שן ורגל ברשות הרבים פטורים. ואם אכלה הבהמה פירות של אחר אין על בעליה לשלם את הנזק אלא "משלמת מה שנהנית" (בבא קמא יט ע"ב), הווה אומר על הבעלים לשלם רק את ערך הנאת המזון שהפיקו מן הנכס הזר (הרשר"ה שמות כב ד).

בפטור המבעיר בשדה חברו על כלים שאינם שכיחים שם, יש להחיל את אותו העקרון, של חוסר הטלת אחריות על מה שלא היה לו להעלות על דעתו.

ובנוגע לשאלה העקרונית, אני חושב שעיקר ההבדל בגישה נובע דווקא מנקודה צדדית: היחס להתפתחות התורה. כבר ראינו מספיק פעמים את הסרט הנוכחי כדי שנדע כבר עכשיו מה יהיה בסופו: לכל הלכה, אפילו הפרטית והאיזוטרית ביותר, נוכל למצוא יסוד וסברא. אלא שלהוותינו סברות אלו לא יהיו סברות חלוטות, שלא ניתן לערער עליהן ולומר אחרת.

מעתה, כשאני יוצא ובוחן על מערכת משפטית שהיא, אני מוצא בה את אותו "פגם", ואין הדבר מפריע לי. ואני חושב שגם לא לך. אך כשזה קורה בתורה זה מפריע לך, לא רק בגלל שאתה דורש ממנה מוחלטות יותר, בשל היותה כוללת את מצוותיו של המוחלט, אלא גם בגלל שאתה רואה אותה כניתנת בחבילה אחת מן השמים, בשעה אחת שבה נמסרו כל פרטי ההלכות העתידים להתגלות ולהתחדש בכל דור, ולכן קשה לך להחיל בה נימוקי-פסיקה שנושאים אופי מקומי, משל ישב שופט על כסאו ונשאלה לפניו שאלה פרטית, שקל לכאן ושקל לשם והכריע כפי שהכריע. אתה רוצה שהתורה כולה תכלול מספר עקרונות מנחים שמהם נגזרים בהכרח כל פרטי ההלכות.

לעומת זאת, אני בהחלט רואה את התורה כמתפתחת, ואת חכמים כמחדשי הלכות לפי הנסיבות שנקראו לפניהם. שוב אינני נזקק למינימום של הנחות יסוד שמהן נגזרות כל ההלכות, ואני בהחלט יכול לקבל סברא מקומית לכל הלכה; וכן אינני זוקק סברות חלוטות שאי אפשר להתווכח עמן, שכן משעה שדבר האל המוחלט נמסר דרך קולו של החכם שאינו מוחלט, שוב אין הסברות חייבות לשאת אופי מוחלט.

לשם ה"תרגיל" האינטלקטואלי: צא נא לשעה קלה מבית המדרש, ונסה לבחון את חוקי התורה במשקפיים של אנתרפולוג. הרי ברור שככזה לא תוכל לנמק את ההתפתחות של הלכות כלשהן ב"גזירת הכתוב", כיון שתצטרך למצוא סיבה למה ראו מנהיגי העם לקבוע את החוק הזה ולספר לכולם שהוא "גזירת הכתוב". האם נראה לך שלא תוכל, כאנתרפולוג, למצוא נימוקים לכל חוק פרטי? ברור לי שכן, ואני רואה את האנתרפולוגים עושים את זה ביחס לכל תרבות שהיא, ועד לפרטי המנהגים והחוקים הקטנים ביותר.

עכשיו חזור ל"בית המדרש" עם אותן תובנות, ו"גייר" אותן.


מיכי,

אין לי את "תחומין", ומשום מה המאמר הורד מאתר ראפידשייר והלינק אליו מפנה העמוד הזה אינו תקין.

בלבו

יהי מורא שמים עליך כמוראך מפני שמים בתורה!

בא"א
בבקשה, תמשיך באותו קו. האם לדוגמא היום תחייב בשן ורגל ברשות הרבים, כי הרי אצלנו בהמות אינן מסתובבות ברשות הרבים, או שתאמר גזרת הכתוב?

בוגי
אין לי מורא משמים בתורה. אני משתדל שיהיה מושא למורא שלי, אסכולת שמים בתורה הפכה את המושג הזה לריק מתוכן.

בעל בעמיו,

גם את הסצינה הזו אתה מוכרח שלא לפספס, הקטע שבו מתחיל כל אחד מהשחקנים לחזור על עצמו?

כתבתי למעלה את דעתי ביחס לשינויים בהלכה בעקבות שינוי המציאות, ואתה מכיר מן הסתם עוד כמה ספרים טובים בנושא (רמז: נריה גוטל).

בא"א
קבלתי את הנזיפה. אני עוצר

. זה לא התכוין להיות נזיפה. אם ככה אני מתפרש, פירושו של דבר שעלי לפרוש...

חס וחלילה. אף אחד לא נעלב אישית, אך יש מצבים שדיון מתחיל לזור על עצמו הואיל והדברים באמת חוזרים לאותן נקודות מוצא.

הערת איש העסקים בדבר העדר תוקף הלכתי לעסקאות בדבר שאין בו ממש או דבר שלא בא לעולם, איננה נכונה.
התחייבויות אלו (להבדיל מקנין) תקפות, ראה שו"ע חו"מ סי' מ' ובנו"כ שם.

ההבדל הוא שבזמן חז"ל עיקר המסחר היה באמצעות קנינים, ואילו כיום בהשפעת המשפט הרומי ויורשיו, המסחר הוא באמצעות התחייבויות חוזיות. גם חיסרון של אסמכתא אין כאן, אם יש סיבה כלכלית אמיתית לנטילת הסיכון על ידי המתחייב כמבואר בתשובות הרא"ש.

כפי שכבר נכתב, דיני ממונות ניתנים, יותר מהלכות אחרות, לפיתוח על פי סברה, ותוך ניתוח של הסיטואציה העיסקית. ניתן לראות את החופש המוחלט שקיים כיום בבתי הדין לממונות, ללא חיובי שבועה, קבלת חרם, או טענת קים לי.

השאלה שמטרידה היא האם מעבר לעשיית צדק במקרה הקונקרטי, יש בתורה הגבלות על דיני הממונות, הנובעות מתוך תפיסה כלכלית רחבה יותר: קפיטליסטית, סוציאליסטית, אנטי טראסטית, או אקולוגית ?
האם יש לתורה מה לומר על המשבר הכלכלי הנוכחי שנובע מפיתוח יתר של המסחר והמימון, מתוך תאוות בצע, על חשבון הייצור ? האם יש איסור תורני על איגוח משכנתאות ו-  CDS ?

יעבץ
האם על כל דבר ניתן להתחייב?
ועל קים לי, ידוע שהרב הרצוג הצטער על כל הענין של קים לי שהפך את המשםט לחוכא ואטלולא. האם זה השתנה? כמדומני שהרב עובדיה ממשיך להחזיק בו בכל עוז אלא שהוא דן האם ניתן לומר קים לי נגד מרן וכדו'.

השאלה האחרונה שלך היא מסוג הדברים שנאמר עליהם שורש האמונה הוא שורש המרי.

שו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ו: המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם, או בדבר שלא מצוי אצלו, חייב. אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה... אבל בלשון חיוב... חייב.

לזה יש לצרף את דרכי הקנינים של סיטומתא ואודיתא, וכן מדין ערב כזרוק מנה לים ואקדש אני לך.

בשו"ע יו"ד הלכות ריבית נידונות עסקאות עתידיות של סחורות (פורוורד על קומודיטיס), המותרות אם יצא השער והעיסקה מתבצעת במחיר ספוט, או גבוה ממנו.

אופציות שהסליקה בהן היא כספית, מדובר בהתחייבות כספית, שאם אין בה איסור ריבית, היא תקפה.
אם הסליקה בעין, הרי שמדובר בהתחייבות על דבר שלא בא לעולם, שכאמור אף היא תקפה.
ביטוח או עיסקאות בעלות אופי ביטוחי, דורשות דיון בפני עצמו.

יעבץ
אין לי כעת שו"ע אבל מ"מ שאלה בלמדנות. הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין:

כו  [לא] ייראה לי, שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עליי להקדישו--הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם, משום נדר; ואם לא הקדיש--הרי זה עובר משום "לא תאחר" (דברים כג,כב) ו"לא יחל" (במדבר ל,ג) ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (שם), כשאר הנדרים.

בעל,
אולי השו"ע נסמך על הרמב"ם הזה?

יעבץ,
רק הערה אחת: סיטומתא לגבי דשלב"ע שנויה במחלוקת הראשונים. יש הסוברים שסיטומתא לא מועילה בזה, שכן לא יתכן שיועיל מנהג להקנות בלי גמי"ד, שכן גמי"ד היא מהות ההקנאה. המנהג מועיל רק היכא שיוצרים גמי"ד באופן אחר.

מיכי
לא נלענ"ד כי מהרמב"ם משמע שזה חידוש בדיני הקדש.
כמדומני שהמקור של השו"ע הוא רבנו אליהו בתוספות בכתובות ואני כעת בעבודה ואין לי ספרים לעיין. אני לא בטוח שדעתו היא מוסכמת, ומסתבר שיש כאן אלמנט של חידוש שאם כן בטלת את כל סוגית דבר שלא בא לעולם. לדוגמא האומר לחברו שדה זו כשאקחנה אמרנה לך, זה דשלב"ע ומדוע לא נאמר שכוונתו להתחייב?