מאבק השליטה בישיבת פוניבז' כבר חרג אל מעבר לרחוב החרדי. שני המחנות, ה"מחבלים" וה"שונאים", הם כבר דמויות מוכרות בביתם של ישראלים חילונים רבים, ובתקשורת מדווח על כל מהלך של אחד מן הצדדים שהדו קרב ביניהם אך הולך וגובר וכעת הגיע לשערי בג"ץ. ובתוך כל המהומה קשה שלא לזהות את ניצוץ ה'שמחה לאיד' שכבר החל לבעור בעיניהם של בלתי דתיים רבים: הנה, הם אומרים (או מטקבקים), אתם החרדים לא טובים מאתנו, גם אצלכם פשה נגע האלימות, איפה החינוך החרדי האופטימלי עליו אתם מדברים? וכן הלאה. גם ברחוב הפנים חרדי לא נחסכת הביקורת, אם כי הקובלנה שם היא על "חילול השם" ועל ביזיון כבוד התורה.
אלא שהתפיסה האוניברסלית של הפרטים החרדים כקדושי עליון אינה אלא ראייה מעוותת ולא אנושית. ראשי המוסד בישיבת הדגל הליטאית הם בני אדם בדיוק כמונו, וככאלה גם להם מאוויים, דחפים ורצונות. גם להם שאיפות כמוסות או גלויות על קריירה תורנית, ועל הנהגת המוסד, שכן, לשני הצדדים, "פוניבז'" היא מפעל חיים שאינו נבדל מכל מפעל אחר. העימות החריף שבין הנצים לא הופך אותם לקרימינלים בדיוק כמו שהסכסוך המתוקשר באוניברסיטת תל–אביב סביב מינויים או הדחותיהם של אנשים כמו ליאורה מרידור, פרופ' צבי גליל וכו' לא הופך אותם לאנשים שליליים.

ההנחה הבלתי כתובה הזו לפיה, רבנים, ראשי ישיבות, או סתם חובשי כיפה חייבים לנהוג אחרת בכל מאבק או מערכה בהם הם שותפים, הופכת כל פעולה או אקט חריף שלהם ל'מעשים חמורים', כל הפגנה נעשית ל'התפרעות' וכל זעקה היתה ל'נאצה'. הפעולה עשויה להיות לגמרי לגיטימית או אפילו הגיונית, אך הייחוס שלה מופנה משום מה למניעים שליליים. קשה להתעלם כמובן מהדיווחים על אלימות והשלכת רהיטים, אולם יחד עם זאת, בדו - קרב כל כך ממושך ורחב, הוונדליזם המקומי והבלתי שכיח לא חורג מסטיית תקן של סכסוך נורמלי.