ספר רביעי מבית מדרשו של הרב סטל

יצחק, יגעת ומצאת והבאת דוגמא נפלאה לכך שסטל לא השתמש במחקרים עדכניים לצורך מאמריו המקיפים. אבל עדיין לא הבאת שום דוגמא לכך שמאמריו לוקים ב"רשלנות, חוסר דיוק והסתמכות עיוורת על תוצאות חיפוש במאגרים אלקטרוניים". מן הראוי שתבסס דבריך בכמה מן הדוגמאות למכביר שיש באמתחתך. וחבל שאתה מקצר במקום שיש להאריך.
אתנחתא, אתה מתלונן על שבמאמריו של סטל "חסר אמירה למשמעות הדברים וגם חסר שם מבנה מסודר המוליך לאיזו נקודה". כמדומני שבמקום זה בדיוק מסתיימת דרכו של החוקר התורני ומתחילה דרכם של האנתרופולוג וחבר מרעיו. כלום תבוא בתלונה על ראש ישיבה שלא עמד על משמעותו של הלכה זו או אחרת בהקשרה החברתי?
ואגב נקודה זו שהערת על המאמר על הנשמות, שמעתי שבבית הכנסת של הייקים בשכונת רמות בירושלים הניח אחד המתפללים - בעקבות המאמר - סידור תפילה וטלית על מקומו הקבוע של אחד המתפללים הקבועים שמת באותה תקופה...

תוקן על ידי בן_זוטא ב- 02/03/2009 3:11:18

כלל איני מסכים אתך, החוקר התורני אינו חוקר כל ספר זכרון על שמועות ותיאורים, הוא רק מצטט את הראש ואת הר"ן ואת הספרים התורנים, עצם זה שחיטט בכל ספר זכרון באידיש, הרי סימן שגלש לתחום האנתרפלוגיה, בתור שכזה שהסתכל בהכל מכל כל היה מן הראוי שיתן כאן משהו משמעותי. (טוב, מי שאינו יכול להבין הקשר והיסטוריה, אינו צריך).

יש לציין שיש כמה "חוקרים" מאקדמיה, שלא הצליחו לתת לנו משהו מעבר לחומר לא מעובד. (ספרו של חלמיש על הקבלה בתפלה למשל, אינו רק הבאת חומר בעלמא, ספרו השני של שפיגל עמודים... אינו רק ליקוט חומר בלי להאיר בכך מאומה מלבד פיקנטיות. אכן מעניין מאד אך חסר כיוון)

לפני שאסכים לדברי יצחק, יש לעיין אם אכן המאמרים שמציין אליהם יש בהם תוכן הקשור (פעם הרשים כאן ציטרון במאמרי מחקר על הרי"ף, רובם היו ציוני סרק שנגעו רק בקושי לענין)

יצחק, כמדומני שיש כאן חוסר תיאום בסיסי בציפיות מהרב סטל ועבודתו. אתה מצפה ממנו לפעול בנורמות של חוקר אקדמי, אשר הספרות המחקרית הבסיסית שנכתבה בנושא זה בעברית וכמובן באנגלית היא לחם חוקו, ואשר המתודה ההשוואתית והגישה הבלתי תלויה כלפי מושא המחקר היא נר לרגליו. ממילא אתה קובל על חסרונות מסוג זה במאמריו, כגון אלה שב'אור ישראל'.
אולם הרב סטל אינו 'חוקר' שבא מן האקדמיה ומשם באים גם קוראי עבודותיו, אלא אברך חרדי מוכשר שעיסוקו במחקר תורני נעשה מתוך תפיסת עולם שונה בהחלט מן המתואר לעיל, אשר רואה פסול בשימוש במקורות נכריים להבנת מנהגים ואמונות פנים-יהודיות, ואשר חומר המחקר שלה נמצא רובו-ככולו בארון הספרים היהודי - ודאי לא מאמרים אקדמיים באנגלית. כך גם קהל היעד הטבעי של מאמריו - הרוב הגדול של קוראי 'אור ישראל', 'ירושתנו' וכו'. אגב, בניגוד לדברי אתנחתא, ברור שאף המחקר התורני ה'מסורתי' (להבדיל מתורני-אקדמי) אינו מוגבל רק לספרי קודש במובן הפשוט של המושג, והינו פתוח לרוב תכולת ארון הספרים היהודי, במגבלות ידועות. העניין הוא הגישה, וממילא שימוש במקורות לא יהודיים (ולהבדיל, אולי, מקורות 'משכיליים' - כאן יש גוונים שונים בהתייחסות).
אחיזה בגישה הראשונה או השניה (או שלישית ורביעית וכו') היא עניין של תפיסת עולם, כאמור, אבל היות שהרב סטל ללא ספק אוחז בשניה, אין מקום להתלונן עליו שאינו פועל כמצופה ממי שאוחז בגישה הראשונה. כמדומני שלכך התכוון גם בן זוטא בדבריו לאתנחתא.

נ.ב. זאת ללא קשר לשאלת השיטתיות והניתוח, אשר יכולות להימצא גם במחקר התורני ה'מסורתי', אם כי מטבע הדברים הן רווחות הרבה יותר במחקר האקדמי (על דרך הכלל).

שוחחתי הבוקר ארוכות עם נושא האשכול, הרב סטל, שהיה מופתע לשמוע אודות הדיון שהתפתח אודותיו (מפתיע שהוא עדיין אינו מחובר לרשת!). על כל פנים, הוא ביקשני לתקן כמה שגיאות שעלו בדברי הכותבים הנכבדים. כמה דברים שאכתוב להלן לא עלו מפורשות בשיחתנו, אלא אני בעניותי ראה ראיתי צורך להעלותם, לכך אין לראות בדבריי להלן כאילו הם דבריו.

זה התחיל בשבחי סטל, והמשיך בגנות האחרים.

מסופקני, אם לאור ההודעה שמעלי, יש לי עדיין חשק לקנות את ספריו של סטל.

ניחא
בפגישתך הבאה עם הרב סטל, אודה לך אם תציג לפניו את שאלתי דלעיל

צלצח כתב: האם לדעתו גם עניני מאגיה שעסקו בהם גויי אשכנז בימה"ב, שאובים מספר חסידים?

צלצח, האם תוכל להציג בפנינו ענין מאגיה אחד שעסק בו בעל ספר חסידים, ושאינו נזכר במקורות יהודיים קדומים?

אוכל לכשאפנה, אך אין זה ענין לשאלתי. [אלא אם כן יענה הרב סטל, כי אכן, את כל האמונות הטפלות ואיפיוני המזיק ששמו דרגון, שאבו הגויים מ"מקורות יהודיים קדומים".]

תפלות.

מנהשורה
אני מעדיף לכתוב "טפלות". קטונתי מלקבוע איזו אמונה יש בה טעם ואינו תפלה היא. אבל די ברור מהו עיקר ומהו טפל. ושנית, הרי זה מדגיש כי לכל אמונה, נטפלות אמונות אחרות, שונות ומשונות, אשר יזכו להערצת ההמונים יותר מן העיקרית.


עתה עברתי מקופיא על חמשת המאמרים של הרב סטל באור ישראל (תודה לאלייעזר) על שמקור חכמת האומות הוא מישראל.
מה אומר ומה אדבר, ומאיפה אתחיל?
הוא קובע בבטחה כי המקור הוא מישראל, ומביא עשרות מקורות, בלי לברור ביניהם, ומבלי לנסות לעמוד מה היה בדיוק. אינו מבחין בין עובדות, דעות, והזיות בעלמא. כל מה שכתוב בספר, מקור הוא. אינו שם לב כי מעטות מאד הן ההוכחות שהביאו לכך הספרים. שלא לדבר שאינו דן כלל בטיבן של "הוכחות" אלו. וכל מה שלא כתוב בספרים שעברו תחת ידו, כאילו אינו קיים.
דעות חולקות לתיזה שלו, הוא ממעט להביא.
אינו שם לב לדקויות, עד שהוא מביא דעת חולקת כתנא דמסייע. לדוג', בין המקורות הוא מביא דברי הרשב"ץ הכותב כי אולי מקור חכמת התכונה שאצל הגויים מאתנו היא. אבל סטל מצרפו ללהקת המקורות ה"מעידים" כי "גנוב הוא מאיתנו".

מה שכן, הוא תחקירן מצויין. מצא עשרות מקורות נידחים ביותר. בודאי חרש אלפי ספרים לשם כך. הוא רק לא מבין, שאין בציטוטים אלה כל ערך!

דוג' מ"פגישת ירמיה ואפלטון": על הפגישה עצמה, כותב סטל,  "מוסר" לנו רש"ט פלקירא. מנין לו? והרי היה מאוחר בכ1500 שנה? על זה אין סטל חייב לתת את הדעת, העיקר שהוא מצא את ה"מקור הראשוני" ל"פגישה" זו.
והיכן בדיוק היתה הפגישה? על כך "מוסר" לנו ר"י אברבנאל. רש"ט רק ידע על הפגישה עצמה. קימץ בפרטים. בא ר"י אברבנאל ומוסר לנו את המיקום. לדידו של סטל זהו מחקר כנראה. העיקר שעכשיו אנו "יודעים" הכל.

לאורך כל ה"מחקר", אין כל מודעות לכרונולוגיה. ר"ד גאנז מעלה השערה מסויימת, או מישהו אחר בן דורו כותב "שמעתי...", הרי לך מקור לסיפור נוסף לאוצר הסיפורים!

אודות "חזרתו בתשובה של אריסטו" הוא מביא כמה מקורות. כמובן, כולם מאוחרים כמעט אלפיים שנה לאריסטו, אך מה בכך?

ובכן, המקור הראשון מציין כי אריסטו חסר בתשובה וכתב ספר בשם תיאולוגיה ובו חזר מדבריו הראשונים והסכים עם תורת ישראל. אין סטל טורח לברר במה חלק לכתחילה אריסטו עם תורת ישראל, במה חזר והסכים (טוב, בעצם עם הכל), והאם קיים ספר ששמו תיאולוגיה, והאם נמצאים בו הדברים הללו או שמא אבדו (כמו חכמת ישראל שאבדה...)

המקור השני כבר "גייר" את אריסטו. כלומר, בסוף ימיו, לא רק שחזר בו וכו', אלא התגייר כפשוטו.

ה"מקור" השלישי - עשהו ליהודי מבטן ומלידה!

בעוד אני מצפה לראות את המקור הרביעי שבודאי יספר לנו שאריסטו גם נולד מהול (ומילדותו נודע כ"העילוי מ..."), אני מתאכזב יחד עם הרב סטל הכותב: ברם לא כולם מסכימים כי אריסטו היה יהודי ממש... והוא מביא את דעתו של מאור עינים בנדון.

בקיצור, גיבוב של ציטוטים פורחים באויר שאין בהם כל ערך הסטורי. יש להם ערך בביליוגרפי בלבד.

רק בפרק החמישי [האחרון] מצאתי מעט ענין. שם הוא מצטט מאלו שעשו שימוש למעשה ב"ידיעה" זו שחכמת האומות שאובה מישראל. כאשר מדובר בדעות, חלקן נוגעות להלכה, אכן יש טעם בכל מקור שציטט, משא"כ כשמדובר בעובדות.

ברור כשמש שבעייתו סטל אינה בכך שלא הביא מספיק מקורות, אלא בהעדר מדהים של כל חוש אבחנה. גם בעולם השו"ת ההלכתיים יש אנשי הלכה שכל כוחם בגיבוב מקורות מבלי אבחנה ומבלי הבנה. אלא שבעוד שבמקורות הלכתיים הציטוטים עצמם יש בהם ערך כלשהו, בנדון דידן, כל בר בי רב דחד יומא שם לב שמדובר בגיבוב דברי הבל מזוייפים מתוכם, ומביישים את יוצרי המקורות המצוטטים,  שהרי בזמן שהם העתיקו דברי הבל אלה זה היה הנוהג בכל העולם הנאיבי. חבל.