| נשלח ב-1/3/2009 00:48 |
|
| |
ז' באדר יום הסתלקות משה רבנו
|
ביום ז' באדר נולד משה רבינו וביום זה נפטר לאחר מאה ועשרים שנים בדיוק. משה רבינו זכה
להיוולד ולהסתלק באותו היום, דבר המהווה מעלה גדולה ונפלאה, אשר זכו לה מספר צדיקים
כמו דוד המלך - רמז לכך נמצא בפסוק "את מספר ימיך אמלא" עליו דורשים שהקב"ה יושב
וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש.
|
|
|
כשהמן הרשע חיפש הטיל את הפור בכדי למצוא תאריך להוציא בו לפועל את תוכנית ההשמדה, הוא מצא את
חודש אדר, המן שהיה חכם מאוד והכיר היטב את התורה, ידע שבחודש אדר נפטר משה ריבנו, מאורע קשה
מאוד לעם ישראל, כי משה מסמל את האמונה, משה משמש כממוצע מחבר בין עם ישראל לבורא העולם,
ואם בחודש אדר נפטר משה רבינו, סימן שזה זמן טוב לפגוע ביהודים שחסרים את מושיעם.
אבל מה שהמן לא ידע, שמשה רבינו נולד ונפטר באותו היום, כיוון שיום הולדת של אדם הוא
יום סגולה, ועם ישראל חגג 119 ימי הולדת למשה, לעומת יום פטירה אחד, גברה הברכה שבימי ההולדת
של משה, על הקללה של יום מותו. וליהודים היתה אורה ושמחה.
שני עניינים מרכזים החשובים לכל יהודי באים לידי ביטוי ביום ז' באדר:
הצפיה לישועה - לידתו של משה רבינו:
בזמן גלות מצרים, בתקופה כל קשה של גזירת "כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו", תקופה של יאוש
ואבדון, נולד מושיען של ישראל, המצרים שידעו שבתקופה זאת צריך להיוולד מושיען של ישראל,
עושים אמצים אדירים למצוא את אותו תינוק, יוכבד אמו שחששה שלא תוכל להמשיך להסתיר אותו
בביתם, מטמינה אותו בתיבה ומשיטה אותו על הנילוס. גם לאחר שניצל ונמשה ע"י בת פרעה, עדין
לא חלפה הסכנה, משה גדל בביתו של צורר ישראל, תמיד קיים החשש שיתגדל ויתחנך לאור
האכזריות המצרית ויהפוך להיות צורר לעמו.
אולם בסוף בישועות השם, גדל משה רבינו להיות מושיען של ישראל. כך כל אדם בישראל
צריך להפנים שלא משנה כמה צרות וקשיים ישנם בדרך, תמיד צריך לצפות לישעות ה' כהרף עין.
יראת הדין - מותו של משה רבינו:
אדון כל הנביאים, מושיען של ישראל, עושה המופתים במצרים, האדם שהגיע למעלה הגבוהה
ביותר מכל הנבראים, עלה למרום לקבל את התורה, הנהיג את עם ישראל בארבעים שנות נדודיהם
במדבר, שהיה זן ומפרנס את האמונה של עם ישראל. שכל חייו היה מסור לתורה עד שנקראת
על שמו "תורת משה".
חטא חטא קל במי המריבה, גרם להמעטה בקידוש השם, בשגגה. נענש בעונש הקשה ביותר שאפשר
היה להעניש אותו, נאסרה העליו הכניסה לארץ ישראל, משה רבינו התפלל מאות תפילות, התחנן,
ולא עמדו לו כל זכויותיו וצדקותיו, מידת הדין שהיא מידת האמת של הקב"ה נקבעה גם לגביו.
מכאן צריך כל יהודי להפנים, כמה חשוב להקפיד להמנע מן החטא אפילו בשגגה, אפילו חטא
שלכאורה נראה קל.
מנהגי ז' באדר:
נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום זה ולמר "סדר תיקון ליום ז' אדר", כיוון שמיתת צדיקים
מכפרת - ותענית עם תשובה מכפרת, ויוצאת כפרה לכל עם ישראל.
מנהג אנשי "חברה קדישה" לעשות משתה ושמחה ביום זה, הטעם למנהג לשבחן של ישראל ושל
המתעסקים במצוות, כל בעלי המלאכה כשיש להם הרבה עבודה שמחים וכשמתמעטת המלאכה עצובים.
אבל "חברה קדישא" שמלאכתם בעשית חסד עם הנפטרים הם אינם שמחים כשיש להם הרבה עבודה
אלא מתי שעבודתם פוסקת, ומתי אין להם עבודה - ביום ז' באדר, שבקבורת משה לא התעסק אף
אדם, הקב"ה בכבודו ובעצמו, הביא את משה למנוחות.
| מדרשים על יום מותו של משה |
|
|
"והכתר החשוב ביותר שבו זכה משה, היה כתר שם טוב, שאותו קנה לעצמו בזכות מעשיו הטובים
וצניעותו הגדולה" (אוצר אגדות התורה)
|
|
|
ברגעיו האחרונים של משה רבנו, קדרו השמים וחשכה הארץ, כל העולם בכה והשתתף בצערו ועדין לא ותר משה,
לקח את מטהו וחג בו מעגל סביבו ולא רצה לצאת מתוכו עד שתתבטל גזרת מותו. בלבוש שק בכה והתחנן משה לפני
ה'. עלתה שועתו השמימה נבקעו רקיעים והזדעזעו ארץ ושמים, אך גזרת ה' לא בטלה.
צוה ה' על המלאך אכזרי-אל להגיד למלאכי השרת לנעל את שערי השמים כדי שלא תעלה תפלת משה למרום
מפני שאין לעמד נגד תפלתו. ננעלו שערי שמים ולא הצליחו תחנוניו של משה להבקיע דרכם ולהגיע אל כסא הכבוד.
ראו שרפי קדש כי לא סלח ה' למשה עבדו נאמן ביתו וקראו: "ברוך כבוד ה' ממקומו, אשר אינו מפלה בין גדול
לקטן, ומעניש גם את משה רבנו שלא היה נביא כמוהו, שדבר עם ה' פנים אל פנים, אך כשחטא - נענש.
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ירד משמים להביא למרום את נשמת משה רבנו הצדיק. שלשה מלאכים
ירדו עם ה'. אחד מהם הציע את מטתו של משה ושני האחרים הניחו בגד יקר מתחת לראשו ולרגליו ועמדו
מימינו ומשמאלו. עלה משה על המטה וה' אמר לו לעצם את עיניו, לשים את ידו על לבו ולהצמיד את רגליו.
עשה משה כל מה שאמר לו אלקים לעשות, ואז קרא ה' לנשמת משה ואמר לה: "בתי מאה ועשרים שנה
נתתי לך להיות בגופו של משה, עתה תמו שנים אלו, קומי וצאי מתוך גופו".
ענתה הנשמה: "ה' אלקי הרוחות והנפשות, אתה בראת אותי, אתה יצרתני והכנסת אותי לגופו של האיש
הצדיק והטהור הזה. במשך מאה ועשרים השנים שהייתי בגופו נשאר הוא טהור ונקי יותר מכל אדם אחר
בעולם, אנא ה' תן לי להשאר כאן בגוף זה".
קרא ה' לנשמה ואמר: "צאי מיד מתוך גופו וארשה לך לשבת תחת כסא כבודי על יד המלאכים".
אחר כך נשק ה' למשה, לקח את נשמתו והעלה אותה לשמים, ולמשה אמר: "אשריך ילוד אשה
שמלאכי מרום פחדו ממך ולא רצו לרדת ולהביא אלי את נשמתך". כשהגיע נשמת משה לגן-עדן, חשכו
השמים, בכה היקום כלו ואמר: "אבד חסיד מן הארץ והישר באדם איננו עוד".
שאל המלאך מטט' את ה' בתמיהה: "משה היה שלך בחייו, וגם במותו שלך הוא, אם כך למה אתה
מצטער כל כך על מותו?" ענה לו ה': "משל למלך שכעס על בנו פעמים רבות. בכל פעם שרצה להעניש
אותו באה אמו של הבן לפני המלך, התחננה ובכתה שיסלח לו המלך והצילה תמיד את בנה מענש. כשמתה
אשת המלך בכה המלך והצטער לא רק על מותה של אשתו אלא גם על בנו שנשאר בלי תומך ומציל, בלי
אם אוהבת שתגן עליו מכעס ומענש. עכשו כשמת משה, מי יגן על עם ישראל? מי יבקש אסלח להם ולא
אעניש אותם?".
משה רבנו נקבר על ידי ה' מול בית פעור, כדי לכפר על חטא פעור. בכל שנה באותו זמן שבו חטאו בני ישראל
והשתחוו לבעל פעור, היה אלילם של המואבים מקטרג על בני ישראל וגורם לכעס ה' עליהם, אבל מאז שנקבר
משה שם אין האליל עולה לשמים לקטרג כי משה רבינו דוחפו ושוקע בעל פעור באדמה.
גופתו של משה רבנו לא נרקבה ולא השחתה מעולם. עד יום מותו וגם אחרי פטירתו נראה משה יפה תאר ובעל
פנים מאירות. את מקום קבורתו אין איש יודע ולא ידע לעולם, כדי שלא יעשו אליל ממשה ולא יבואו
להשתחוות לקברו. וגם כדי שלא יתאספו אמות העולם סביב קברו כדי לראות זיו פניו.
בשבעה ימים בחדש אדר נולד משה רבנו ובשבעה ימים בחדש אדר נאסף אל עמיו. ביום פטירתו יצאה בת
קול משמים ואמר אל העולם: ,ראה עולם בצערו של משה רבם של ישראל שזכה בארבעה כתרים:
"בכתר תורה שקבל משמים כשסביבו מלאכים. בכתר כהנה כשלמד דיני כהנה את אחיו אהרן. בכתר
מלכות זכה למרות שלא אחז חרב בידו, על סוס לא רכב ושריון לא לבש. בכל זאת היה משה מלך,
הנהיג את עמו בסבלנות ובאהבה.
והכתר החשוב ביותר שבו זכה משה, היה כתר שם-טוב, שאותו קנה לעצמו בזכות מעשיו הטובים
וצניעותו הגדולה.
מלאך המות לא ידע על מות משה מכיון שאתו לא רצה משה לעלות. פחד מלאך המות מכעסו של הקדוש
ברוך הוא על שלא קים את פקדתו ולא הביא את נשמת משה.
הלך מלאך המות לחפש את משה ולא מצאו. שאל את הארץ: "היכן משה בן עמרם?", "איני יודעת לאן הלך",
ענתה הארץ. שאל המלאך את הים: "הראית את בן-עמרם?", ענה לו הים: "מיום שעברו בי משה ובני ישראל
לא ראיתיו". פנה מלאך המות ושאל על מקום המצאו של משה, את הגיהנום, השאול והתהום, והם ענו שרק
שמעו על משה מפי פרעה מלך מצרים, אבל לא ראוהו מעולם. גם את בני קרח שאל מלאך המות אם ראו
את משה והם ענו שלא ראוהו מהיום שבו בלעה אותם האדמה. והשמים לא ראו את משה מהיום שהיה שם
כדי לקבל את התורה.
לגן-עדן לא נתנו המלאכים למלאך המות להכנס, בקשי רב הסכימו לענו על שאלתו ואמרו לו שלא ראו
את משה מיום שהיה בגן עדן וראה שם את שכרם של הצדיקים. עץ הדעת לא ראה את משה מיום שבו
לקח ממנו מנהיג ישראל עט לכתב בו את התורה הקדושה. ההרים שנשאלו על מקום המצאו של משה ענו
שלא ראוהו מיום שפסל מהם משה אבנים לעשות בהן את לוחות הברית. המדבר לא ראה את משה
מיום שרעה בו את צאן יתרו. החיות והבהמות לא ראו אותו מיום שהבדיל משה בין בהמה טהורה לטמאה.
אפילו הנשמות והמלאכים שבשמים לא ידעו היכן נמצא משה הצדיק שדמה למלאך אלקים ושהקדוש
ברוך הוא בעצמו לקח אותו אליו.
ראה מלאך המות שאין יצור בעולם שיודע את מקומו של משה בן עמרם, את כלם שאל ובכל מקום היה
וחפש לשוא. לא ידע מלאך המות מה לעשות, שתק ולא הוסיף לחפשו.
|
|
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2009 03:15 |
|
| |
פשוט מדהים. אין מילים. אני נפעם ונרגש.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2009 11:31 |
|
| |
קשה לתאר את הרגשת בני ישראל באותם רגעים. כל העולם הזדעזע אז מה יגידו האנשים שמולם עמד? הלוואי ונראה אותו שוב בקרוב מאד!
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2009 20:40 |
|
| |
ארון צמא ישר כח על התגובות נותן חשק לחפש עוד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2009 21:36 |
|
| |
ז' באדר הוא יום שנולד בו משה רבינו ויום שמת בו לסוף מאה ועשרים שנה. שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחֹדש לחֹדש, שנאמר (שמות כג): אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:
נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום זה ולומר 'סדר תיקון ליום ז' אדר' ככתוב בסידורים, לפי שמיתת צדיקים מכפרת והתענית עם תשובה ותפילה מכפרת, ויוצאת כפרה שלמה לכל ישראל:
ובשנה מעוברת שיש בה שני אדרים, עיקרה של תענית זו באדר שני; ואולם יש שנוהגים תענית גם באדר ראשון, ונותנים טעם לדבר. (ראה להלן בעמוד קו):
צפיה לישועה:
ביום זה, ז' אדר, צריך כל אדם לתת לבו לשני דברים שיהיו נטועים וקבועים אצלו לתמיד: צפיה לישועה, ויראת הדין:
צפיה לישועה כיצד? צא ולמד מלידתו של משה רבינו:
תחילת לידתו של משה רבינו בצער גדול היתה. שגזר פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וזה שלש שנים ושליש שנה ששוטרי פרעה וכל עמו אורבים לכל אשה הרה בישראל וכיון שמלאו ימיה ללדת, והנה בן - מיד חוטפים אותו ממנה ומשליכים אותו היאורה ומטביעים אותו. מרחם אמו יצא למות. וכל ישראל, קטניהם עם גדוליהם שרויין בצער ומיואשין מן הישועה:
עמרם, גדול הדור היה כיון שראה את עמו בצער הגדול הזה, אמר, לשוא אנו עמלים! עמד וגרש את אשתו לבל יולידו עוד לתוהו, ואשתו כבר היתה מעוברת עם משה שלשה חדשים. עמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם:
באותה שעה שרתה רוח הקֹּדש על מרים בת חמש השנים, ואמרה: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל! ויתאוששו אביה ואמה מדבריה ויתחזקו באמונתם ובצפיתם לישועה וחזרו ונישאו זה לזה וכמוהם עשו כולם, והנה נולד מושיעם של ישראל!:
וכמה צער ורוגז היו אחר לידתו של משה; כל עם פרעה, אנשים ונשים וטף, ארבו כולם לצודו ולהשמידו, והנה הוא מושלך הפקר במי היאור!:
ואחר שנִּצל ממי היאור, שמא תאמר עברה הסכנה? והלא הסכנה גדולה עכשָׁו שבעתים. שהרי נפל בעודו תינוק בין שִׁני האריות, בבית פרעה הוא נִתן, שמשם הזעם והחרון יוצאים על ישראל להשמידם, והרי תינוק הוא משה, את אביו לא ידע את אמו לא הכיר ואת כל עמו לא ראה - הרי יוסיפו בני עַוְלה לענותו ויעשו גם אותו לצורר ישראל ונוסף גם הוא על שונאינו. ועדיִן פחדו של עמרם קיָּם - לשוא אנו עמלים!:
עכשָׁו בוא וראה כמה גדול כח האמונה וההתחזקות בצפיה לישועה, זו שפעמה בלב מרים והפעימה את לבות אחרים שמלאו אמונה וצפיה כמוה, אלמלא נולד משה מה טעם היה לכל העולם ומלואו, שהיה חוזר לתוהו ובוהו. ועכשָׁו שנולד אף על פי שהוא נתון בין שִׁני אריות - סוף שיצא משם ויושיע את כל עמו ויאיר לכל העולם בכל הדורות, ואת מלתעות רשעים ישבר, ואף הם יאמרו: ה' הצדיק!:
הא למדת, כמה צריך כל אדם בכל עת ובכל שעה להתחזק באמונה ולצפות לישועה:
יראת הדין:
יראת הדין כיצד? צא ולמד ממיתתו של משה רבינו. -:
משה רבינו אדון כל הנביאים, שמיום שנולד שרתה בו רוח נבואה, והושיע לישראל, ועשה כל האותות והמופתים במצרים, וקרע את הים, ודרך דרך בשמים, ותפס במלחמתן של מלאכים ושרפים וקבל תורה של אש, ודר תחת כסא של אש, ודבר עם ה' פנים אל פנים, ולמד תורה לכל ישראל, וכלכלם ארבעים שנה במדבר, ועשה מלחמה עם סיחון ועוג, והעמיד חמה ולבנה - כיון שחטא חטא קל במי מריבה, ונתמעט קידוש שמו יתברך בשגגתו, נגזרה עליו מיתה - עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא (דברים לב) וגו'; ולא עמדו לו כל זכויותיו וצדקותיו אשר פעל עם ישראל כנגד מידת הדין, שהיא מידת האמת של בורא כל העולמים:
הא למדת כמה גדול עמקו של הדין וכמה צריך אדם להתירא מן החטא אפילו של שוגג, כל שכן מן החטא שאינו של שוגג:
מדרשי חכמים על לידתו של משה:
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי (שמות ב) - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא:
שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע: כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שם א), אמר: לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא; פרעה הרשע - ספק מתקיֶּמת גזרתו, ספק אינה מתקיֶּמת, אתה צדיק - בודאי שגזרתך מתקיֶּמת, שנאמר: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ (איוב כב). עמד והחזיר את אשתו; עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. (סוטה יב.):
וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי - 'והחזיר' - לא נאמר, אלא וַיִּקַּח. אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה לה מעשה ליקוחים; הושיבה באפריון, ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, ומלאכי השרת אומרים: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. (שמות רבה א):
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן - והלא היתה מעוברת בו שלשה חדשים מקודם? אמר רב יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה; מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער וכו'. (סוטה שם):
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא - רבי מאיר אומר: טוב שמו. רבי יהודה אומר: ראוי לנביאות. רבי נחמיה אומר: טוביה שמו. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אמרו:
בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה. כתיב הכא: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב, וכתיב התם (בראשית א): וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. (ילקוט שמות קסו):
ולמה השליכו אותו ביאור? כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו וכו':
כיון שהושלך משה למים, אמרו: כבר מושלך מושיען במים. מיד בטלו הגזרה וכו':
אמר ר' אחא בר חנינא: אותו היום, ששי בסיון היה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה במים ביום זה? וכו':
הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת - למה אמרה מרים 'מן העבריות', וכי אסור לו למשה לינק מחלב הנכריות? וכו', לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו, ופסל את כולן. ולמה פסלן? אמר הקדוש ברוך הוא: הפה שעתיד לדבר עמי, יִנק דבר טמא? וכו':
דבר אחר, למה פסל דדיהן? אמר הקב"ה: זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות: זה שמדבר עם השכינה - אני הניקתיהו. (שמו"ר א):
מתוך מדרשי חכמים על יום מותו של משה רבינו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים לא) - רבנן אמרי: קשה לפני הקדוש ברוך הוא לגזור מיתה על הצדיקים. מנין, שנאמר (תהלים קטז): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. תדע לך, כך היה צריך לומר למשה: 'הנה אתה מת' ולא אמר כך אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים. (קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת - זהו שנאמר (איוב כ): אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ וגו' יֹאבֵד. רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ; כנגד מי נאמר מקרא זה? לא נאמר אלא כנגד יום המיתה, שאפילו אדם יעשה לו כנפים כעוף ויעלה לשמים, כיון שיגיע קִצו למות - נשברו כנפיו ונופל:
אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ - זה משה, שעלה לרקיע, ודשו רגליו ערפל, והיה כמלאכי השרת, ודבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, וקבל את התורה מידו - כיון שהגיע קיצו, אמר לו הקב"ה: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת:
כשראה משה שנחתם עליו גזר דין, עג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזרה! באותה שעה לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו: שמא הגיע צביונו (רצונו) של הקב"ה לחדש את עולמו? יצאה בת קול ואמרה:
עדיִן לא הגיע צביונו של הקב"ה לחדש את עולמו, אלא - 'אשר בידו נפש כל חי' וגו':
מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער שבכל רקיע ורקיע, שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלוה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר דין. כיון שגבר קול התפילה כלפי מעלה, קרא הקב"ה ואמר להם למלאכי השרת: רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע, שהיתה תפילתו של משה דומה לחרב שהיא קורעת וחותכת ואין מעכב:
באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים בשמך; כמה צער נצטערתי עליהם עד שקבעתי להם תורה ומצוות. אמרתי: כשם שראיתי בצערם כך אראה בטובתם; ועכשָׁו שהגיעה טובתם של ישראל אתה אומר לי: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג) - הרי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר (דברים כד) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. זהו שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שנעשה עם קדוש ונאמן?:
אמר לו הקב"ה: משה, כשבא יוסף למצרים לא נתנכר, אלא אמר שהוא עברי, אבל אתה כשבאת למדין נתנכרת. (שכך אמרו בנות יתרו לאביהן על משה: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ - שמות ב). אמר משה לפניו: רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניחני כחיות השדה שהן אוכלות עשבים ושותות מים ורואות את העולם - כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו הקב"ה רַב לָךְ (דברים ג), אמר לפניו:
רבונו של עולם, אם לאו, הניחני בעולם הזה כעוף זה, שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום, ולעת ערב הוא חוזר לקנו - כך תהא נפשי כאחד מהם. אמר לו הקב"ה: רַב לָךְ!:
כיון שראה משה שאין משגיחין בו, הלך אצל שמים וארץ, אמר להם: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך - נבקש רחמים על עצמנו שנאמר (ישעיה נא): כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה:
הלך אצל חמה ולבנה, אמר להן: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר (שם כד): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה:
הלך אצל כוכבים ומזלות, אמר להם: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך - נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר (שם לד): וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם:
הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר (שם נד): כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה:
הלך אצל הים, אמר לו: בקש עלי רחמים! אמר לו הים: בן עמרם! מה היום מיומים? הלא אתה בן עמרם שבאת אלי במטך והכיתני וחלקתני לשנים עשר שבילים ולא הייתי יכול לעמוד לפניך, מפני שכינה שהיתה מהלכת לימינך - ועכשו מה עלתה לך?:
כיון שהזכיר לו הים מה שעשה בנערותו - צוח משה ואמר: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם! (איוב כט) - בשעה שעמדתי עליך הייתי מלך בעולם, ועכשָׁו אני משתטח ואין משגיחין בי:
מיד הלך לו אצל שר הפנים. אמר לו: בקש עלי רחמים! שלא אמות. אמר לו: משה רבי! טורח זה למה? כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שאין תפילתך נשמעת בדבר זה:
הניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר: אצל מי אלך לבקש עלי רחמים? באותה שעה נתמלא עליו הקב"ה עברה, עד שפתח ואמר מקרא זה: ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! (שמות לד)
מיד נתקררה רוח הקֹּדש. אמר הקב"ה למשה: משה, שתי שבועות נשבעתי, אחת על ישראל לאבדם מן העולם כשעשו אותו מעשה, ואחת עליך שתמות ולא תכנס לארץ. אותה שבועה שנשבעתי על ישראל בטלתי מפני שלך, שאמרת סְלַח נָא! ועכשו אתה מבקש שוב לבטל את שלי ולקיֵּם את שלך, ואתה אומר אֶעְבְּרָה נָּא - אתה תופס את החבל בשני ראשים? אם אֶעְבְּרָה נָּא אתה מבקש לקיֵּם - בטל סְלַח נָא, ואם סְלַח נָא אתה מבקש לקיֵּם - בטל אֶעְבְּרָה נָּא. כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו:
רבונו של עולם, יאבד משה ואלף כיוצא בו ולא תנזק צפרנו של אחד מישראל:
אמר משה לפניו: רבונו של עולם, רגלים שעלו לרקיע ופנים שהקבילו פני שכינה וידים שקבלו תורה מידיך - ילחכו עפר? אמר לו הקב"ה: כך עלתה במחשבה לפני וכך מנהגו של עולם: דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו ודור דור ומנהיגיו. עד עכשו היה חלקך לשרת לפני ועכשו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו:
רבונו של עולם! אם מפני יהושע אני מת - אלך ואהיה תלמידו. אמר לו הקב"ה: אם אתה רוצה לעשות כך - לך ועשה!:
עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על לבו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער משה וישלים עצמו למיתה. והלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה, ושאלו ואמרו:
משה רבינו היכן הוא? אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו אצל פתחו של יהושע. והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו ליהושע: מה עלתה לך, שמשה רבינו עומד ואתה יושב. כיון שתלה יהושע עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר: רבי, רבי! אבי, אבי! אמרו ישראל למשה: משה רבינו! למדנו תורה. אמר להם:
אין לי רשות. אמרו לו: אין אנו מניחים אותך. יצאה בת קול ואמרה להם: למדו מיהושע. קבלו עליהם לישב וללמוד מפי יהושע:
ישב יהושע בראש, משה מימינו ובני אהרן משמאלו. והיה יהושע יושב ודורש בפני משה. בשעה זו נִטלה מסורת החכמה ונִתנה ליהושע:
יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן - הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך - יודע הייתי מה מדבר עמך? באותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת! רבון העולמים, עד עכשו בקשתי חיים, ועכשו הרי נפשי נתונה לך:
אמר רבי יאשיה: באותה שעה עשה משה ליהושע כבוד גדול ופאר רב מפני בני ישראל, והיה כרוז יוצא מלפניו בכל מחנה ישראל לאמר: בואו ושמעו דברי הנביא חדש שיקום עלינו היום! עלו כל ישראל לכבודו של יהושע. ואחר כך צִוָּה משה להביא כסא של זהב ועטרה של מרגליות וכובע של מלכות ולבוש ארגמן, והיה משה עומד ומסדר ומעריך מערכות וספסלים של סנהדרין ושל ראשי גדודין ושל כהנים, ואחר כך הלך משה ליהושע והלבישו ונתן עליו העטרה, והושיבו על כסא של זהב, והעמיד עליו תורגמן לדרוש בפני כל ישראל ובפני משה רבו:
אמר לו משה (ליהושע) בא ואנשקך, הלך לו ונשקו ובכה על צוארו וברכו שנית:
היותך בשלום וישראל עמי בשלום! לא מצאו (ישראל) ממני קורת רוח מעולם כל ימי, מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיחם - התחיל משה לברך כל שבט ושבט בפני עצמו, כיון שראה שקצרה שעתו, כללם כולם בברכה אחת, ואמר להם: הרבה צערתי אתכם בתורה ומצוות, מחלו לי! אמרו לו: רבינו, אדוננו, מחול לנו; גם אנחנו הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחול לנו. אמר להם: מחול הוא לכם:
יצתה בת קול ואמרה: משה, למה תצער עצמך, אין לך חיים בעולם אלא חצי שעה! כיון שראה מידת העולם ותשועות גדולות ונחמות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לישראל, אמר להם: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַע בַּה' (דברים לג), ועמד וברכן בשלום, ונתן קולו ובכה ואמר לישראל: בשלום אראה אתכם לתחית המתים; ויצא מלפניהם בבכיה גדולה, וגם ישראל בכו וזעקו זעקה גדולה ומרה. עמד משה וקרע את חלוקו, ונטל מעילו וכסה את ראשו כאבל, ונכנס לתוך אהלו, והיה בוכה ואומר:
אוי לרגלי שלא דרכו בארץ ישראל, אוי לידי שלא קטפו מפֵּרותיה, אוי לגרוני שלא אכל מפֵּרות ארץ זבת חלב ודבש!:
כיון שהשלים משה נפשו למיתה, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר: מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צד) - מי יעמוד לישראל בשעת כעסי? ומי יעמוד להם במלחמתם של בני? ומי יבקש רחמים עליהם בשעה שחוטאים לפני?:
באותה שעה בא מטטרון ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבונו של עולם, משה בחייו - שלך, ובמותו - שלך! אמר לו הקב"ה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, ובכל יום ויום היה מכעיס את אביו ומבקש אביו להרגו, והיתה אמו מצילתו מידו. מתה אמו, והיה המלך בוכה. אמרו לו עבדיו: אדוננו המלך, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: לא על אשתי בלבד אני בוכה אלא עליה ועל בני, שהרבה פעמים כעסתי עליו ובקשתי להרגו ואמו היתה מצילתו מידי. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למטטרון: לא על משה בלבד אני בוכה, אלא עליו ועל ישראל, שהרי כמה פעמים הכעיסוני וכעסתי עליהם ועמד בפרץ לפני להשיב חמתי:
באותה שעה אמר הקב"ה לגבריאל: צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבש"ע, מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא, היאך אני יכול לראות במותו! אמר הקב"ה למיכאל: צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: אני הייתי רבו והוא היה תלמידי, היאך אני יכול לראות במותו!:
אמר הקדוש ברוך הוא לסמאל: צא והבא נשמתו של משה. ומלאך סמאל, ראש השטנים, היה מצפה בכל שעה לנשמתו של משה ואומר: מתי יגיע הרגע שבו ימות משה, שארד ואטול נשמתו ממנו? מתי יהא מיכאל בוכה ואני ממלא פי שחוק? מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות והלך לקראת משה. מצאו שהוא יושב וכותב שם המפורש במגילה, וזהר מראהו כזהר פני שמש והוא דומה למלאך ה' צבאות. מיד נתירא מפניו ואחזתו רעדה ולא מצא פתחון פה לדבר. עד שאמר משה לסמאל: רשע, מה לך כאן? אמר לו:
ליטול נשמתך באתי. אמר לו: מי שגרך? אמר לו: מי שברא כל הבריות. אמר לו: לך מכאן, שאני מבקש לקלס להקדוש ברוך הוא - לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ!:
אמר לו: משה, מה אתה מתגאה? יש לו מי שיקלסוהו - הַשָּׁמָיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. אמר לו משה: ואני משתק אותם ומקלס אותו - הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
אמר לו: כל באי עולם נשמתם מסורה בידי. אמר לו משה: יש בי כח יותר מכל באי עולם. אמר לו: ומה כחך? אמר לו משה: אני בן עמרם, שהתנבאתי בן שלש שנים ואמרתי, שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש, ונכנסתי לפלטרין של מלך ונטלתי כתרו מעל ראשו, וכשהייתי בן שמונים שנה עשיתי אותות ומופתים במצרים, והוצאתי ששים רבוא לעיני כל מצרים, וקרעתי את הים לשנים עשר גזרים, ועליתי ודרכתי דרך בשמים, והייתי תופס במלחמתם של מלאכים, ונצחתי בפמליא של מעלה, וגליתי רזיהם לבני אדם, ודברתי עם הקדוש ברוך הוא פנים בפנים, וקבלתי תורה של אש מימינו ולמדתי אותה לישראל, ועשיתי מלחמה עם סיחון ועוג שני גבורי אומות העולם והכיתים במטה שבידי והרגתים, והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם - מי יש בבאי עולם שיכול לעשות כך? לך ברח מלפני, איני נותן לך נשמתי!:
מיד חזר סמאל והשיב דבר לפני הגבורה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא והבא נשמתו של משה. שלף סמאל חרבו מתערה והלך ועמד על משה. מיד קצף עליו משה ונטל את מטה האלקים בידו, שחקוק עליו שם המפורש, ופגע בו בסמאל בכל כחו, עד שנס מלפניו ורץ משה אחריו בשם המפורש, ונטל קרן מבין עיניו ועִוֵּר את עיניו:
יצאה בת קול ואמרה: הגיע רגע שאתה נפטר מן העולם. אמר: ברוך שמו, חי וקיָּם לעולם ועד! אמר להם לישראל: בבקשה מכם, כשתכנסו לארץ, זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו: אוי לבן עמרם, שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר!:
יצאה בת קול ואמרה: הגיע חצי רגע שאתה נפטר מן העולם. נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם!:
באותה שעה עמד משה וקדש עצמו כשרפים. וירד הקב"ה משמי שמים העליונים ליטול נשמתו של משה, ושלשה מלאכי השרת עמו: מיכאל וגבריאל וזגזאל - מיכאל הציע מטתו של משה, גבריאל פרש בגד של בוץ ממראשותיו, וזגזאל ממרגלותיו. עמד מיכאל מצד אחד וגבריאל מצד אחד. אמר הקב"ה למשה: 'משה עצום עיניך', עצם עיניו. - 'הנח ידיך על החזה', הניח ידיו על החזה. 'הקף רגליך', הקיף רגליו:
באותה שעה קרא הקב"ה לנשמתו של משה, אמר לה: בתי, מאה ועשרים שנה קצבתי לך בגופו של משה, עכשו הגיע קִצֵּך לצאת. צאי, אל תאחרי!:
אמרה לפניו: רבונו של עולם, יודעת אני, שאתה אלוה כל הרוחות ואדון כל הנשמות, אתה בראתני ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה, ועכשו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה? אוהבת אני אותו ואיני רוצה לצאת ממנו! אמר לה הקב"ה: צאי ואני מעלה אותך לשמי שמים העליונים ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים:
באותה שעה נשקו הקב"ה למשה ונטל נשמתו בנשיקה:
היתה רוח הקֹּדש בוכה ואומרת: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד):
שמים בוכים ואומרים: אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ (מיכה ז):
ארץ בוכה ואומרת: וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן! (שם):
מלאכי השרת בוכים ואומרים: צִדְקַת ה' עָשָׂה (דברים לג):
וישראל בוכים ואומרים: וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (שם):
אלו ואלו אומרים: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם! (ישעיה נז):
וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי - במה זכה משה שהקב"ה נתעסק בו? אלא בשעה שהיו ישראל עסוקים (במצרים) בביזה, היה מסבב את העיר שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף, ולא מצאו. אחר שנתיגע הרבה, פגעה בו סרח בת אשר. אמרה לו: רבינו משה, למה אתה יגע כל כך? אמר לה: לבקש ארונו של יוסף, ואיני מוצאו. אמרה לו:
בוא עמי:
הוליכתו לנהר נילוס, אמרה לו, במקום הזה עשו ארון של עופרת של חמש מאות ככרים, ונתנוהו בתוכו, וחתמוהו, והשליכוהו בתוך הנחל; שהחרטומים אמרו לפרעה:
רצונך שלא תצא אומה זו מתחת ידיך? - עשה שלא ימצאו עצמות יוסף, ולא יצאו מכאן לעולם, שכך השביעם:
מיד עמד משה על הנחל ואמר: יוסף, יוסף, אתה ידעת היאך השבעת את ישראל פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית נ) - תן כבוד לאלקי ישראל ואל תעכב גאולתם של ישראל. מעשים יש לך - בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהום!:
מיד התחיל ארונו לפעפע ועולה מן התהום כקנה אחד. נטלו על כתפו וסבלוֹ וכל ישראל אחריו מסובלים כספם וזהבם:
אמר לו הקב"ה: אם בעיניך דבר קטן, שעשית חסד - גדול הוא בעיני, שלא השגחת בכסף וזהב; ואף אני ארד בכבודי ובעצמי לעשות עמך חסד כשתפטר מן העולם:
משה רבינו - מלא:
מקפידים לכתוב משה רבינו, כתיב מלא, באות י' אחרי ה-ב', לפי שאותיות משה רבינו עולות בגימטריא: שש מאות ושלש עשרה, שעל ידו נתנה לנו תורה שיש בה תרי"ג מצוות:
מנהג ז' אדר וטעמו:
מנהג בהרבה קהילות ישראל שיום ז' אדר קבוע ל'חברה קדישא' שבכל מקום. ליום קהילה לכל הנמנים עם החברה, שבאים ונאספים יחד ועורכים משתה ושמחה, וכל בני העיר משתתפין בסעודתם, וממנים אז גבאים, ומתקנים תקנות, ועושין אותו יום טוב לעצמם ולבני העיר. מה טעם בחרו יום ז' אדר ליום משתה ושמחה ל'חברה קדישא'?:
טעם יש למנהג זה, טעם לשבחן של ישראל ולשבח המתעסקין במצוות - כל בעלי האומנויות אימתי הם שמחים, ואימתי הם עצבים? בשעה שמלאכתם מתברכת בידיהם הם שמחים, ובשעה שמלאכתם מתמעטת, עצבים. אבל 'חברה קדישא' שבישראל, אף על פי שאומנותם בעשיַּת חסד עם המתים ועם החיים, שעושים להם צרכיהם באמונה, אין הם שמחים במלאכתם לעולם; ומתי הם שמחים? בשעה שמלאכתם פוסקת; -:
ואי אתה מוצא שפסקה מלאכתם של עושי החסד עם המת, אלא בז' אדר בלבד, שבו מת משה רבינו ולא נתעסק עמו בקבורתו שום נברא, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו:
והטעם הפשוט, לפיכך קבעו יום ז' אדר ליום קהילה לעוסקים בחסד של אמת, לפי שיום זה אינו חל בשבת לעולם:
מיצוי הדין:
בוא וראה כמה הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה וכמה חמורה קללת חכם:
ממי אתה למד? ממשה רבינו. כשחטאו ישראל בעגל, יצא עליהם הקצף לולא משה בחיר ה' שבקש עליהם רחמים ונסתכן בעצמו מפני ישראל עד שאמר להקדוש ברוך הוא:
וְעַתָּה, אִם תִּשָׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב):
ואמרו במדרש, קללת חכם, אפילו על תנאי היא באה. מנא לן? ממשה רבינו שאמר 'מחני', ואף על פי שנתכפר להם עוון העגל - נמחה שמו מפרשת ואתה תצוה שלא נזכר שם שמו של משה כלל:
ולמה נתמצה דינו של משה רבינו ונמחה שמו מפרשת ואתה תצוה דוקא? לפי שברוב השנים פרשה זו נקראת בשבוע שחל בו ז' אדר, יום פטירת משה רבינו עליו השלום:
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2009 03:28 |
|
| |
פשוט דברים מרגשים שבא לי לבכות...........
דברי תורה מרגשים,למרות שאני בטוח שיש יותר עומק וסודות מהפשט שמפורש לנו פה,אבל גם הדברים הכתובים חודרים לנשמה ומושכים אותה לאהבת הקב"ה ולרצון לחוות רק את טובו.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2009 23:00 |
|
| |
משה רבנו
Moshe ben Amram
משה, מן הדמויות המרכזיות בתולדות עם ישראל. אדון הנביאים, והמחוקק שהוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים; הוא הנהיגם במדבר ארבעים שנה, והוליכם עד לערבות מואב - על גבול הארץ המובטחת. לפי המסורת כתב מפי ה' את חמשת חומשי התורה.
כל ידיעותינו על משה הן מהמסורות שבמקרא - בעיקר מספרי התורה (אין עליו שום ידיעות מחוץ למקרא). דמותו, משעה שנולד לעמרם ויוכבד ועד מותו בן 120 שנה - "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" - אפופה אגדות. המסורת מציינת את יום הולדתו ואת יום פטירתו בתאריך ז' אדר. לפי מחקרים שונים יש גרעין היסטורי במסופר על אודותיו כמנהיגו של עם, אם כי יש מחלוקת בשאלת אופי מנהיגותו ואופיו של העם אותו הנהיג. השם 'משה' הוא שם מצרי (שפירושו "בן"). במסורת היהודית יוחסו לו שמות נוספים, אך 'משה' נותר בחיבורים היהודים השונים לאורך הדורות השם בעל המשמעות העיקרית.
נאמר שמשה היה כבד פה. התורה מייחסת לו את מסירת דבר ה' לישראל ואת ייסוד מערכת המשפט. הוא מתואר כגדול הנביאים, היחיד שה' דיבר אתו פנים אל פנים. למרות מעלתו העליונה מתואר משה כ"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". הוא מתווך בין העם לאלוהיו ומתפלל עבורו בעת צרה. בשל טעותו ב"מי מריבה" (על כך בהמשך) נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל. מחוץ לתורה הוא נזכר אך מעט בספרי התנ"ך; רק ספר יהושע שב ומזכירו - כרבו של יהושע.
במשנה נזכר משה בעיקר כ"משה רבנו", וחז"ל קשרו לו כתרים רבים. אגדות רבות נקשרו בדמותו, בראש ובראשונה כגואל ישראל תחת ה'. למשה נודע מקום מיוחד במינו בשל התפקיד הרב-ממדי שמילא. משה היה המנהיג הלאומי הגדול, שהפך עם של עבדים לאומה. משה היה גם המנהיג הדתי הגדול, שקיבל את התורה מה' והעבירה לעם ישראל.
הסיפור המקראי
על פי הסיפור המקראי, משה נולד בתקופה בה היו בני ישראל משועבדים למצרים, וסבלו מגזירות קשות. האחרונה והקשה בהן - פקודתו של פרעה להשליך ליאור את כל הבנים הזכרים שייוולדו לבני ישראל. כאשר אמו, יוכבד, ילדה אותו, היא ניסתה להציל אותו ושמה אותו בתיבה בין קני הסוף על שפת היאור. בת פרעה מצאה אותו שם, לקחה אותו אליה וקראה לו משה, יען כי משתה אותו מן המים (על פי מדרש ילקוט שמעוני שמות קס"ו: אביו קרא לו חבר, ואימו קראה לו יקותיאל).

בת פרעה מגלה את משה בתיבה. איור משנת 1754 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)
רק לאחר שגדל הפך משה מודע למוצאו. הוא נאלץ לברוח ממצרים למדבר סיני לאחר שהרג מצרי שהיכה עבד עברי. משה התקבל אצל יתרו כהן מדיין ונשא את בתו ציפורה לאשה. הפיכתו למנהיג העם התרחשה לאחר שה' התגלה אליו בסנה הבוער וציווה עליו להוציא את בני ישראל ממצרים. תחילה נרתע משה מגודל המשימה וטען שאינו ראוי לשליחות זו, אך ה' ביטל את התנגדותו ונתן לו מספר אותות שישכנעו את העם בשליחותו.
משה חזר מסיני למצרים וביקש מפרעה להתיר לבני ישראל לעזוב את מצרים. פרעה סירב ואף הכביד את העול עליהם. רק לאחר שה' הטיל את עשר המכות על המצרים, הסכים המלך לשלח את בני ישראל.
על פי המקרא היה משה בן 80 כאשר החל להנהיג את העם. הוא הוביל אותם במסעם ההיסטורי מעבדות לחירות, מסע שהיה רצוף מכשולים. כאשר מרכבות פרעה רדפו אחרי בני ישראל, הורה ה' למשה להטות את ידו על הים. המים נבקעו לשנים וכך יכלו בני ישראל לחצות את ים סוף. כאשר ניסו המצרים לחצות, הטה משה שוב את ידו, והמים חזרו למצבם הראשוני והמצרים טבעו.

הים נבקע לשניים. חציית ים סוף. איור משנת 1857 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)
מעמד מתן תורה התרחש שבעה שבועות לאחר היציאה ממצרים, כאשר הגיעו בני ישראל אל הר סיני. על ההר בישר ה' למשה על הברית שתיכרת בינו לבין עם ישראל. משה נעשה מעין מתווך, בין ה' ובין העם. 40 יום ו-40 לילה הוא שהה על ההר. בני ישראל, שהתקשו לחכות עוד, שכנעו את אהרון להקים להם עגל זהב - אלוהים בעל צורה מוחשית. משה, שראה את הדבר כאשר ירד מההר - ניתץ את עגל הזהב ואת לוחות הברית הראשונים, ובהם עשרת הדברות. לאחר שעלה שוב להר, וקיבל לוחות ברית חדשים, הורה לו ה' לבנות משכן, שיהיה מעין מקדש לה'.

משה נותן את התורה לעם ישראל במעמד הר סיני. איור משנת 1754 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)
משה נתקל בקשיים רבים בהנהגת עם העבדים היוצא לחופשי. כבר בים סוף החל העם להתלונן נגד משה בגלל הפחד מפני חילות פרעה המתקרבים. במדבר הוחרפו הקשיים עקב המחסור במים ובמזון, עד שה' הוריד להם את המן מדי יום וביומו. כן הורה ה' למשה להוציא מים מן הסלע, על מנת להשקות את העם. במהלך השנים התמודד משה גם עם מרד במנהיגותו - מרד קורח ועדתו. אלה שילמו בחייהם ונבלעו באדמה.
סיפור הוצאת המים מן הסלע הוא מכריע בתולדות חייו ופעילותו של משה. ראשיתו של הסיפור בפנייה הזועמת של בני ישראל למשה, בעקבות המחסור במים. הפונים אף טענו בפני מנהיגם כי עדיפה העבדות ממנה סבלו במצרים, על פני השהות במדבר ללא מים. בעקבות זאת הורה ה' למשה להקהיל את עדת ישראל, ואל מול המתקהלים לפנות אל הסלע בדיבור, כשהמטה בידו, ולבקש כי יצאו ממנו מים. משה אכן הקהיל את העדה ונשא את מטהו אל הסלע, אך מעתה והלאה סטה מהוראותיו המדויקות של האל: הוא פנה בזעם אל הקהל, ולאחר מכן הכה בסלע במקום לדבר אליו: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ', י"א).
המים אכן יצאו ושימשו את הקהל, אך האל זעם על מעשהו של משה. כעסו של האל, על פי המקרא, התבסס לא רק על עצם הסטייה מהוראתו המפורשת, אלא מן הפגיעה בהזדמנות לרומם את קדושתו בפני הקהל. חז"ל מסבירים, כי פגיעה זו הבטאה בהכאת הסלע במקום הדיבור אליו, אך לא פחות מכך, בדברים שהקדים משה למעשה. בדברים אלה חטא משה כשהדגיש את כוחו שלו ולא את כוחו של האל. כך אמר משה: "שמעו נא המׂרים, המן הסלע הזה נוציא (ולא 'האל יוציא') לכם מים?" (כ', י'). חז"ל מוסיפים כי גם עצם הכעס של משה המובע באמירה "שמעו נא המׂרים (= המורדים)...", משקף את כשלונו של משה כמנהיג - שאינו אמור להביע שאט נפש כלפי צאן מרעיתו.
עונשו של משה (ושל אהרון אחיו, שהתלווה אליו במהלך הפעולה) היה חמור - אי כניסה לארץ ישראל: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". לפי חז"ל, האל דיקדק במיוחד עם משה דווקא לנוכח צדקתו הרבה, ומכאן העונש החמור. המקום עצמו, לנוכח סיבת הטרגדיה הגדולה, נקרא 'מי מריבה': "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (כ', י"ג).
מאוחר יותר, לאחר שכבשו בני ישראל את עבר הירדן המזרחי, התבשר משה על מותו הקרוב. לפני שנפרד מהעם, העביר משה את סמכותו ליהושע. בנאום הפרידה שלו הזכיר משה לעם את כל נפלאות ה' במדבר ובראשית כיבוש הארץ, והפציר בו לשמור על בריתו עם ה'.
משה מת בן 120 שנה, אחרי שזכה לראות את הארץ מפסגת הר נבו.
*******> function sendTalkback() { theAddress = '/Ext/App/Yaan/CdaYaanItemNote/1,10840,16539,00.html' //theAddress = 'http://my.ynet.co.il/newComment/' w=420 h=500 l=(screen.availWidth - w)/2; t=(screen.availHeight - h)/2; props = 'width='+w+',height='+h+',left='+l+',top='+t; window.open(theAddress,'yaanTalkback',props) }
תוקן על ידי המשקיף ב- 02/03/2009 22:56:38
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2009 23:04 |
|
| |
"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"
. במדרש רבה (ב, ה) אמרו:
"דבר אחר: אמר ר' לוי, אמר (משה) לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא), רבונו של עולם עצמות יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא, מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה מנין? גבירתו אומרת רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, ולא כפר אלא אמר (בראשית מ, טו), כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וגו'. את, שלא הודית בארצך. כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב, יט), אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים והוא שומע ושותק, לפיכך לא יקבר בארץ. כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵן הַזֶּה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באין עמך. אמר ר' לוי, למה הדבר דומה, לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה. אמר אם אני אומר האירו לי שאקבץ מעותי אין בריה משגחת. מה עשה? נטל זהב אחד והשליך בתוכם. והתחיל צועק ואומר האירו לי זהב אחד היה לי ונפל ממני כאן, והאירו לו. משנטל הזהוב אמר להן בחייכם המתינו לי שאלקט את המעות, וליקטן. כך ישראל באים בזכות משה, והוא בראשם, שנאמר (דברים לג, כא), וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ וגו' וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם".
עיקר תפקידו של יוסף היה, להכין את יציאת ישראל ממצרים ברכוש גדול, ובזה להניח את הבסיס לתקומת שלטון ישראל בעושר ובעוצמה כלכלית. לעומתו משה, הוריד תורה משמים, הוא בנה את הצד הרוחני של העם, את יעודם. וזוהי טענתו של משה, בעוד יוסף הממונה על הביצוע הגשמי נכנס לארץ, הוא, המבצע את התפקיד הרוחני אינו זוכה לכך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, יוסף הודה בארץ. כלומר, זו מציאותו, יוסף ראה את הארץ כבסיס לכל. ואכן, השלים את משימתו, וגמר את תפקידו במצרים עם יציאת ישראל. אמנם משה לא הודה בארץ, משה שעיקרו קבלת התורה שניתנה במדבר דוקא, ולא בארץ. משה שייך לצד הרוחני העליון שאינו קשור כל כך לארץ, אשר בעטיו אין משה מוחה כאשר מכנים אותו מצרי. לא המקום עיקר אלא תפקידו הוא העיקר. משה יכול להכנס לארץ רק כאשר היא נמצאת בשלמות עליונה, כאשר ירושלים בנויה ומשוכללת בבנין המקדש בשיא הקדושה, קדושה עצומה שאינה יכולה להיפסק ואשר אין אחריה חורבן. אולם מצב זה יכול לשרור רק כאשר ישראל עצמם נמצאים ברום המעלה. ברם לאחר חטא העגל וחטא המרגלים, ארוכה היא הדרך כדי להעלות את ישראל לדרגתם האמיתית. לכך משה אינו יכול להכנס לארץ בשעה זו. ועוד, משה לא סיים עדיין את תפקידו במדבר, עליו להעלות את אנשי דורו על מנת שאף הם יהיו ראויים להכנס לארץ. כפי שהסברנו (בפרשת שלח), דור המדבר שהיו מנותקים מעניני הגוף לא התאימו לארץ שצריך לעובדה ולשומרה, כאשר משה יכנס אליה היא תהיה בדרגה עליונה כל כך, שבני ישראל לא יעבדו את האדמה אלא יתמסרו לעולמם הרוחני ובני הנכר הם שיעשו עבורם כל מלאכת עבודה. נמצא שבאותה העת יהיו אנשי המדבר מתאימים לארץ, ובכל זאת מצד עצמם לא יוכלו להכנס אליה, כי חטאם הוא שגרם שלא נכנסו בשעתם, ולא הגיעו לשיא מעלתם, זכותו של משה היא שתביא אף אותם. תפקיד זה עדיין מוטל עליו בטרם יכנס לארץ, (עיין עוד בדברינו לפרשת חוקת בענין זה).
* codebase="http://fpdownload.adobe.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=7,0,0,0" height="170" width="250" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000">
<* 
ומפני מה חמד משה להכנס לארץ? אלא, ביקש משה לראות את "ההר הטוב והלבנון" ופרש"י: "ההר הטוב, זו ירושלים, והלבנון, זה בית המקדש" ע"כ. ירושלים , מרכז המלכות היא. מתפקידה של המלכות לבסס את המדינה מבחינה כלכלית מדינית וכדו'. זהו הצד הגשמי של העם. בית המקדש , הוא המקום בו ישראל עובדים את ה' בשלמות, זהו הצד הרוחני של העם. שני מרכזים אלו, ירושלים ובית המקדש, הם הנותנים את השלמות המוחלטת ומאפשרים לישראל להגיע לשיא פסגתם. משה רבינו רצה לחיות ברוממות זו אותה לא השיג במדבר. אמנם, אמרו חכמים במדרש רבה (דברים, יא, ו):
"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם. כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו, רַב לָךְ. אמר לפניו, רבונו של עולם ואם לאו, הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבעת רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב חוזר לקינו כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו, רַב לָךְ".
ולכאורה קשה, מה תועלת תצמח למשה מזה שיהיה כחית השדה או כעוף הפורח והרי חיות השדה והעופות אינן חייבות במצות? אלא יש ללמוד מכאן שאין חיבת הארץ קשורה רק למצות, כדברי הריטב"א (ריש מסכת גיטין), שכתב. שגם אותו חלק של הארץ אשר לא נתקדש על ידי עולי בבל יש בו חביבות הארץ ולכך היה ר' אבהו מנשק חוף ימה של עכו אף על פי שלא כבשוהו עולי בבל ולא נתקדש להתחייב במצות התלויות בארץ. ואדרבה זוהי דבקות אלהית מיוחדת שהאדם רוצה להיות קרוב לדברים הקדושים גם אם אין קיום מצות מעשיות כרוך בכך. לכך ביקש משה רבינו שאם לא זכה לחיות כאחד מבני ישראל במעלה עליונה של הארץ, לפחות תינתן לו האפשרות להיות במחיצתם של הזוכים, וליהנות מזיו השכינה כבעל חי. וזהו שאמרו במדרש, כחית השדה או כעוף, שכן חית השדה מהלכת על האדמה וחיה בכל מקום אליו היא מגיעה, ואילו העוף פורח באויר וחוזר לקינו לעת ערב. בתחילה ביקש משה להיות כחיה הקשורה יותר לארץ ומשלא ניתן לו ביקש לפחות להיות כעוף שזיקתו לארץ קטנה יותר ובכל זאת יש לו קשר אליה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, רב לך.
אימתי יבוא משה לארץ? לכשיתקיימו דברי הנביא ישעיהו (מ, ט), "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם". ציון היא עיר הבחירה, זו מרכז שלטון בית דוד מלך המשיח. ירושלים היא, הר יראה - ושלם, היא המקדש, מקום שאפר יצחק טמון, והקדוש ברוך הוא רואה שבניו דבקים בעבודתו. כאשר לשתי אלה תבוא הגאולה משה ואהרן עם דור דעה אנשי המדבר, יהיו עמנו, בבנין עולמים שאינו חרב מרוב קדושתו ועליונותו.
 |
|
|
|
|
|