פרשת תצוה- ופרשת זכור

בבואו ובצאתו. לכאורה יש כאן קושי, לפי שבבואו ברור שיש צורך שישמע קולו, כדי שידעו כולם שכהן גדול נכנס לעבודה לבית המקדש, שזהו כבודו.

כדברי הרמב"ם )בהלכות כלי המקדש פרק ה הלכה לז(:

ובית יהיה לו )לכהן גדול( מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום. ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם.

אולם מדוע צריך להשמע קולו ביציאתו, וכי כולם צריכים לדעת השעה שכהן גדול עוזב המקדש?

בילקוט שמעוני )שפב( מסופר:

"ר' חנניא בן חכינאי ור' שמעון בר יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר"ע בבני ברק ושהו י"ג שנה. ר' שמעון בר יוחאי שלח וידע מה נעשה בביתו. ר' חנניא בן חכינאי לא שלח ולא ידע מה נשמע בביתו. שלחה לו אשתו, בתך בגרה בוא והשיאה ולא הלך, אף על פי כן צפה ר"ע ברוח הקודש ואמר להן, כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה. קם ר' חנניא בן חכינאי נטל ממנו רשות והלך. כאשר הגיע לעירו לא ידע היכן ביתו כי נשתנו הרחובות. מה עשה? הלך למקום שבנות העיר יוצאות לשאוב מים ושמע קול הבנות שאומרות בת חכינאי מלאי כדך ובואי. הבין שזו בתו והלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו נכנס אחריה פתאום, לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצאה נשמתה. אמר לפניו, רבונו של עולם עניה זו, זו שכרה לאחר יג שנה? חזרה נשמתה לגופה".

במסכת כתובות )סב, ב( מסופר על ר' חמא בר ביסא שישב יב שנים בבית המדרש וכאשר חזר לביתו, אמר, לא אעשה כמו שעשה בן חכינאי, אלא שלח להודיע לאשתו שהגיע.

יש לתמוה מדוע ר' חנניא בן חכינאי לא התענין בשלום אשתו ובתו ולא ידע דבר מאשר בביתו?

אכן, ר' חנניא התעלה כל כך בלימוד התורה עד שזנח כל עניני עולם הזה כדי שלא יפריעוהו בעבודת ה' השלמה. וגם כאשר הגיע מכתבה של אשתו שהבת הגיעה לפירקה ויש להשיאה לא רצה לעזוב חיי עולם מפני ערכי שעה, נשואי בתו. ר"ע ברוח קדשו, בלא לביישו, פנה לשני התלמידים ר' חנניא בן חכינאי ור' שמעון בר יוחאי שיש לטפל בבעיות השעה. אולם דבקותו של ר' חנניא בן חכינאי בעולם הרוח כה נתקה אותו ממימד טרדות השעה עד כי לא חשב שיש להודיע לאשתו שעומד הוא לבוא לביתו. ר' שמעון בר יוחאי לעומתו, עם כל גדלותו הרוחנית, לא נטש דאגת משפחתו. ר' שמעון בר יוחאי חי בעולם עליון אולם רגליו עמדו מוצקות על קרקע העולם הזה.

יתכן שזוהי הכונה בצילצול פעמוני מעיל התכלת, כאשר הכהן נכנס פנימה לפני ה' עליו להתעורר כי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עליו לעזוב כל בעיותיו ולדור במקדש כמו לומר שמלבד המקדש והקודש אין לו דבר. אולם מצב זה עלול לגרום לחוסר רגישות לבעיות עם ישראל, אלו שכפרתם תלויה בכהנים ובכהן גדול שבראשם. כאשר אין כהן גדול מרגיש מה הם הצרכים של העם, אינו יכול להתמסר לשיפור מצבם, ואין תפילתו עבורם שלמה. ועל כן באו הפעמונים להזכירו בצאתו מן הקדש כי הוא שייך לעולם הזה על כל בעיותיו ועליו להיות ער לצרכי הפרט של כל יחיד ויחיד מישראל, אף על פי שכאשר הוא מתבונן מאספקלריה אלהית עליונה אין כל חשיבות לצורכי הגוף הפעוטים. תפקידו של כהן גדול לגשר בין עולמות הרוח והחומר.

ובזה יש להבין גם, מדוע אמרה תורה להניח לכהן גדול אבני שוהם על כתפיו, כאשר שמות בני ישראל חקוקים ששה משמותם על הכתף הימינית והששה הנותרים על האבן השניה על הכתף השמאלית. צד ימין מורה על העולם הרוחני והצד השמאלי כנגד העולם הארצי, שנאמר, אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים, ידי היא שמאל היא בונה את הארציות החומרית, ואילו ימין היא היוסדת שמים שהם הצד הרוחני שבבריאה. בשבטים שבישראל ישנם הנוטים יותר לעניני ארץ וישנם הנוטים יותר לעניני הרוח. תפקידו של כהן גדול לגשר על פני נטיות אלו ולאחדן ואיחוד זה מסומל באבני השוהם שעל כתפיו ובפעמונים המשמיעים קול בצאתו של הכהן גדול ובבואו. ולכן אסור לו להכנס לצד אחד ולשכוח הצד האחר לגמרי. ישראל מקדשים את עולמם החומרי בהנחת תפילין על יד שמאלם, המהווה יחידה נפרדת בגופם. ברם. כהן גדול מאחד את צדו הימני ואת צדו השמאלי במעיל התכלת העוטה כל גופו בבת אחת, ובזה הוא מביא את עולם הרוח ועולם הגשם לקדושה ולתפעול מתואם בשלמות.

_____________________

   פרשת זכור:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. והיה בהניח ד' אלקיך לך מכל אֹיביך מסביב בארץ אשר ד' אלקיך נֹתֵן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יז-יט). מצוה לזכור את מעשה עמלק, - לא זיכרון בעלמא אלא לזכור שיש מצוה למחות את זכר עמלק, מתחת השמים. יש כאלה, שמצוה זו קשה להם, הרוח ההומאנית אינה יודעת כיצד להסתדר עם הצו הזה, של מחיית עמלק.

וכבר היה דבר זה בעבר, וכך אמרו חז"ל במסכת יומא (דף כב, ב):

שבת שלום

תוקן על ידי שרית560 ב- 26/02/2026 15:25:27