למנוע מכשול-קריאת זכור על ידי ת"ח הפטורים ממלחמה

מואדיב, למה? רואים שאתה מהעמלקים שאין להם ולו הבנה פורתא בד"ת.
במקום מחלוקת הפוסקים נקיים בנו חכמי ישראל "אלו ואלו דא"ח", ולכן בדאורייתא ניזיל לחומרא ויימחו תרווייהו. ובזה נזכה לילך בדרכיו ית', שמוחה שמו על המים להרבות שלום בעולם. וזהו שנ': תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם...
השאלה למעשה היא כעת רק: מיהו שיוכל לקיים את המחייה, שהרי כל הת"ח לאו בני מלחמה נינהו, ובכך חזרנו לתחילת האשכול. ושמא עלינו לסייע להם כדי שיוכלו להמשיך וללמוד, ולמחות את עצמנו. אבקש רק להזכיר שאל לנו לשכוח לכוין ב"יהי רצון" שלפני כן.
הלוא כה דבריי כאש, המוחה הנמחה האומר "הנני בני!", המדבר ופיו מלא מים, ישתקע (במים) ולא ייאמר.

.


אם אתה מבקש שאקיים את המצווה בעצמי, הרי שאני אמור להיות שליח של התלמידי חכמים העצומים. אבל אם אהיה שליח שלהם, שמא לא אזכה להשתתף במצווה בעצמי!

אתה אומר שמה דאינו בו ליכא בשלוחו. מה מסר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו.

.

האם אני צריך להגיד לשם ייחוד לפני שאני מבצע בי את דין המחיה, או שמא ברכה אחרונה?

מואדיב, דומני שברכה אחרונה יהיה קצת קשה לעשות. תבקש  ממישהו שיוציא אותך באמירת ברכה על הקבר. אמנם תליא בחקירת האחרונים בדין שליחות, האם יש שליחות לאחר מיתה (כפי שלומד הקצוה"ח ברי"ף), או לא. :)

.


מעשה שהיה, כך סיפרו במחוזותינו, בתלמיד ישיבת הר המור, שהלך בשעת לילה אל הכותל דרך הרובע המסלמי, ותפסו של קאזאק אחד, מצעירי הישמעאלים, ושבריה משוננת בידו.

וביקש לבצע בו, כמקובל, מעשה אהוד בעגלון.

עצרו הבחור בתנועת יד, ואמר לו:  שוואיה שוואיה.

ומייד עמד ובירך בכוונה עצומה: לשם יחוד וכו', ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למות על קידוש ה'.


ראה הישמעאלי את הדבקות, ונמס ליבו. הכניס את השבריה לכיסו, ופנה ללכת. צדיק כזה - אין בליבו להורגו.

מיהר אחריו הבחור:  מממממ!   ממממ!    מממממ!!!


והדברים עתיקים.