פרשת ויקהל-פקודי

זמן הקמת המשכן
אני רוצה לדבר על פרשת השבוע, ואתחיל לדבר על המשכן. יש בזה הרבה עניינים בלי ספק, וזה מופיע גם בגמרא ובעוד מקומות, ואדבר על שתי שאלות שיש כאן.
מצד אחד כתוב לנו "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות ט"ו, ט"ז - י"ז), ומפסוק זה יוצא בפשטות שיש סדר קבוע לדברים: קודם עוברים את הים, עוברים את המדבר, נכנסים לארץ ישראל, ואחר כך בונים את בית המקדש. כך הוא הסדר הפשוט של הדברים, וכך היה צריך להיות. במקום זה - המשכן נבנה. בשנה ראשונה כבר נצטוו עליו, ומהר מהר בנו אותו. אמנם לא נבנה המקדש, אבל מה קרה שנבנה המשכן כבר בהתחלה? נראה כאילו נבנה המשכן שלא בזמנו. זמנו היה, במקרה הזה, לכל הפחות חמישים וכמה שנים אחר כך. לאחר שגומרים את מלחמת הירושה והישיבה, מגיע הזמן לבנות את בית הבחירה. זוהי בעיה אחת- סדר הדברים.

מדוע צריך משכן?
עכשיו אני רוצה להעמיד שאלה יותר כללית, שגם כן שייכת לעניין הזה. בסופו של דבר, בשביל מה צריך משכן? כל מיני דברים שאדם נשאו לבו לעשות, הוא יכול היה לעשות לבדו, בדרך ובאופן הראוי לו, ולכאורה זוהי הדרך הטובה והישרה. עד שלא נבנה המקדש, העבודה היתה מותרת בבמות. במה היא דבר הרבה יותר פשוט ופחות מורכב מכל הבחינות. בנוסף, זהו דבר הרבה יותר קרוב ואישי ונוגע לכל אדם.
אדם, שרוצה להקריב קרבן לה', ולא רק לעבוד את ה' בעבודה שבלב או לקיים את מצוותיו, לא נזקק במקרה כזה לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט, הוא בעצמו בונה לו מזבח אדמה או מזבח אבנים בכל מקום בארץ ישראל. הוא לא צריך להרחיק לכת, ויכול לבנות בחצר שלו מזבח, ואז הוא מקריב קרבנות ונמצא לפני ה'. זו עבודה ישירה ופשוטה.
המשכן הוא עניין גדול ומסובך. במקום שכל אחד יעשה במה לעצמו - בונים משכן.
ובאמת, השאלה היא: בשביל מה זה נחוץ? אני לא בא בקושיות אל הקב"ה, אלא יש מצווה ורוצים לדעת את טעמה. בספר החינוך ובספרים שקדמו לו, מדברים על טעמי המצוות. כשאני אומר פה טעמא דקרא, זה משהו אחר. כמו ששואלים: מה טעמו של מקרא זה. בשביל מה צריך את העניין של "ועשו לי מקדש (-משכן) ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')? מהו הדבר שישנו בתוך המשכן, שאיננו קיים בבמות? למה בונים אותו?
מדוע אני מעמיד את זה? מפני שלכאורה כל העניין של עבודת ה' ועבודת הקרבנות, איננה מחייבת משכן. העבודה הזו איננה מחויבת בגדר של משכן-מקדש, היא יכולה להיות עניין פרטי. יש לנו את שיטת הרמב"ם במורה נבוכים, וכבר הקשו עליו, אבל יש את הרמב"ן ושיטתו- שהקרבת קרבנות היתה עוד מראשית. כמו שמופיע על בניו של אדם הראשון, שהקריבו קרבן. וזה מבלי להתייחס לכך, שחז"ל אומרים (עבודה זרה ח', א') שאדם הראשון הקריב קרבן. על קין והבל יש כתוב מפורש, בלי מדרשות, שמדבר על הקרבת קרבן עוד בראשית היות אדם על פני האדמה.
עולה מכאן שהמצווה הזו, או ההרגשה שמביאה להקרבת קרבנות, שייכת למהות המין האנושי. לכל אדם, ולאו דווקא אדם מישראל- יש אפשרות, אליבא דדינא ואליבא דהלכתא, להקריב קרבן לה' בכל מקום ובכל זמן. למעשה, אנחנו היחידים שהוגבלנו בזה, וצריכים להקריב במשכן או בבית המקדש.

שני אופנים בעבודת ה'
ואם כן נשאלת השאלה, מדוע לישראל נחוץ המשכן, ולמה לבני נח זה לא נחוץ? יש שני אופנים. האופן האחד הוא אופן, שבו האדם חי בתוך עצמו ומנסה להגיע עד כמה שידו מגעת, והוא מגיע עד לנקודה מסוימת. במקרה זה יש את קרבן היחיד, ידבנו לבו. אדם קם בבוקרו של יום רביעי אחד, השמש זורחת, והוא מרגיש שהוא צריך לעשות משהו יוצא מן הכלל, אז הוא הולך ומקריב קרבן לה'. יכול להיות גם דבר אחר, כמו בראשית ספר איוב. אדם מרגיש שיש איזה דבר, והוא צריך כפרה וריצוי, אז הוא בא ואומר: רבונו של עולם, אתן משהו לשמך, ומקריב קרבן.
זוהי עבודתו של האדם, וזה יכול להגיע לכל מיני רמות, וגם לרמות גבוהות. אבל יש לה גבול, והגבול הוא האדם בתור אדם. אדם רגיל, אדם סתם, עושה מתי שהוא רוצה את מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, כמעט. אדם לא מוגבל, לא בטיב של המוקרב ולא בטיב של המקריב. יש את עולמו של האיש אשר ידבנו לבו, יחידים שנשא לבם אותם למשהו, ורוב בני אדם יכולים לחיות בלי זה, ויש אופן אחר ובעיה אחרת, וזו בעיית ישראל.
כשאני רוצה, שהיחיד לא ישאר רק במקום שבו הוא נמצא מצד עצמו, כשאני רוצה שהיחיד יצא מחוץ לגדרים ולתחומים של הוייתו הפרטית, אז מנסים לעשות משהו אחר, ואז מגיע המקום בו צריך להיות מקדש. יש צד במקדש מלמעלה למטה, ויש צד שהוא במהות מלמטה למעלה. יש כביכול פתח בין העולמות, מלמעלה למטה, בין שני הכרובים "וידבר אליו", ויש פתח של מטה. שני הפתחים קשורים אחד לשני. הפתח הזה הוא פתח שכל העניינים נשואות אליו, והוא צריך להיות מבחינת מהותו תל תלפיות. למקום המקדש, שעכשיו שועלים הילכו בו, יש שני צדדים. לא די שיש לו פינה, שהוא אוה למושב לו, אלא הוא דורש גם את העניין של הרציה, של המשתוקקים. ובזמן שהרציה הזו איננה קיימת- מאונס, מרצון, במזיד או בשוגג, הפתח הזה איננו פתוח ואיננו זורם.
בתמצית העניין, מה זאת אומרת שבונים בית לקב"ה? הרי מלא כל הארץ כבודו! אז מה זאת אומרת שעושים מקום ואומרים לו: 'פה תשב'? למעשה, הסוג הזה של השאלה כבר מופיע (מל"א ח', י"ב - י"ג): "ה' אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". כשאני בונה בית זבול, כשאני בונה מקדש של מטה- כדי שיהיה מקום כזה, נדרש שהלב יהיה פתוח אליו. כאשר הלב איננו פתוח אליו, אין שמה מקדש, יכול להיות מקום הראוי למקדש. במובן מסוים, השכינה נמצאת בכל מקום, אבל לא בכל מקום יש את הפתח. ולכן יש את הצד האחר של המקדש: במקום הזה מתנקזים הרצונות של אנשים אחדים, לא של תשוקה פרטית של אדם אחד, אלא רצונות של כלל ישראל. הרצונות מתרכזים ביחד, ואז נוצר משהו שעובר מעבר לתחום של הרצייה שלי מלמטה למעלה, ויש מקום בו הוא יכול לשכון גם מלמעלה למטה.

האיכות שבצירוף ומשמעותו.
מעבר לצירוף הפרטים, יש דבר הנובע מכך שהרבים רוצים דבר אחד. יש משהו, שאנחנו מאמינים בו, גם אם לא תמיד אנחנו יכולים להראות את זה בעין. כשנוצר חיבור נכון בין אנשים מישראל, נוצר לא רק סכום של מה שיש לכל אחד בעצמו, אלא יש איזו הגברה, הכפלה, שילוש ויותר, עד לרבואות, של העניין שישנו בתוך כל אחד ואחד. להבדיל, אפשר לחבר סוללות חשמליות באופן שתשאר כל אחת לעצמה, ואפשר לחבר באופן שכל אחת ואחת מוסיפה.
למה המכלול הזה נחוץ? הוא נחוץ, כדי שלא להשאר במדרגה של כל ברייה בפני עצמה. הוא דרוש, כדי שיוכל להתקיים דבר כזה שנקרא ישראל. מעם ישראל אני צריך לדרוש, ואני דורש, דרישות הרבה יותר גדולות ויותר חריפות מאשר אני יכול לדרוש מהיחיד שנדבו לבו. אני מנסה, למעשה, להגביה את הסטנדרט של היחיד למדריגה שונה לגמרי. במקום הבמה, שאיננה מתקדשת בקדושת מקום, אני בונה מקדש, ומסביב נוצר המבנה השלם, של קודש וקודש הקדשים, ובמקדש יש את הקרבנות של הכלל, הקרבנות של הכפרה, של התמורה ושל השינוי שבאים בתוך זה, שאינם יכולים לבוא בתור קרבנו של היחיד. המקדש נוצר בשביל לעשות את מה שהיחיד איננו יכול לעשות.
איכות זו של המקדש, היא בעצם באה מהצורך ומהרצון להביא את האנשים ליותר ממה שהם רוצים. אם בן אדם אומר 'די לי במה שיש לי', הוא נמצא בבמת היחיד שלו, במקדש הוא נדרש לדברים שמעבר לתחומו, לדברים שמעבר לתחום הרצונות שלו. וככל שהוא רוצה להכנס יותר לקודש, הוא נדרש ליותר מזה. לטהרה, לכפרה, לעלייה, דרגה אחר דרגה.
בנוסף, יש למקדש הקרנה על מחנה ישראל. המקדש הוא מקדש לא רק כשאני נמצא במקדש, אלא גם כשאינני נמצא בפנים. כאשר יש מקדש- לא רק שיש מחנה שכינה, יש מחנה לוייה, ויש קדושה של מחנה ישראל. קודם אני הסתובבתי במדבר, קודם היה אהל, עכשיו יש מחנה לוייה, עכשיו יש מחנה ישראל, ויש אנשים שאסור להם להיות שם. לכאורה, יש מקדש, ויש את האהל הפרטי שלי. מתברר- שהאהל הפרטי שלי הוא לא מה שהיה לפני היות מקדש. העניין של משכן ומקדש, הוא לא רק שיוצר מהות לעצמו ומקרין על הקודש, אלא שהוא מקרין את המהות הזו גם על החולין שבחולין.
הוא יוצר יחס אחר לגבי החולין, החולין הם כבר לא אותם חולין שהיו קודם.
יש את השאלה שאתה התחלנו, על סדר הדברים. למה צריך היה להחיש את בניין המשכן? מצד אחד יש פה אהבה גדולה. הקב"ה אוהב את ישראל ובונה להם מקדש. מצד שני יש גם סכנה גדולה, אם ישראל היו נכנסים ישר לארץ ישראל ועסוקים במה שהיו עסוקים, הם היו אולי יכולים לחכות. אבל ישראל היו במדבר ארבעים שנה, ובתוך ארבעים השנים האלה אי אפשר להשאיר אותם בפיזור, בתעייה פרטית לגמרי, מפני שאז הם לא היו נכנסים לארץ ישראל. ישראל צריכים עכשיו משהו יותר מזה, צריך להגביה אותם. גם אם הם אלה שעשו את העגל, צריך להגביה אותם כדי שהם יהיו בתוך המקדש.

החיפזון בהקמת המשכן.
כשישראל היו לגמרי בסדר, כשעברו את ים סוף והכל היה נראה טוב, בית המקדש היה דבר של לעתיד לבא. כאשר הדברים יעמדו על מכונם, ימנו מלך, יאבדו את זרעו של עמלק ואחר כך יבנו את בית המקדש. סדר כזה מתקיים כאשר האדם נמצא בארץ טובה ורחבה. אולם, יש מצבים בהם המקדש הוא לא רק עניין של נוחיות, 'לכשירחיב'. כאן, לא חכו ארבע מאות שנה, שיהיה זמן של שקט, של רגיעה, בו אפשר לעשות מקדש. כאן, כבר מההתחלה מתחילים את הסיפור ובונים מקדש.
אין זמן לחכות למשכן, מפני שיש מצבים בהם אם אין מקום כזה שבו מושכים את האנשים בציציות ראשם למעלה ממה שהם רוצים לעשות, אז הם יהיו הרבה למטה ממה שהם רוצים לעשות. במקום שאני צריך לבדוק שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים, צריך לבנות משכן. במקום כזה, המשכן נעשה לא רק דבר שהוא בגדר של האפשרי, בגדר של 'לכשירחיב', אלא הוא נעשה בגדר הכרח.
יש פתגם, שתמציתו נמצאת בכל מיני שפות: כשאי אפשר להגיע מלמעלה מגיעים מלמטה. יש מצבים שהם לכאורה מצבים הפוכים, מה עושים כשאי אפשר להגיע מלמטה.
ואז, על משקל זה, יש רק אופן אחד: כשאי אפשר ללכת מלמטה, מוכרחים ללכת מלמעלה. זה לא מצב בו אני יכול ללכת מצד אחד ויכול ללכת מצד שני. אם אני לא יכול ללכת מלמטה כי הלמטה סגור, אני צריך ללכת מלמעלה. ללכת מלמעלה, פרושו של דבר שאנשים נדרשים ללכת למעלה, לעניין שאיננו שייך להם בעצם.

הרוב הדומם
שמעתי חידוש תורה בעניין זה, והוא מעניין רק בשביל לתאר את את העניין הזה: משה יורד מהר סיני ואומר "מי לה' אלי" (שמות ל"ב, כ"ו). מי התקבץ אליו? כל בני לוי, והם עשו שמה הריגה גדולה. כמה אנשים הרגו? שלשת אלפים איש. יוצא, שמסביב לעגל, המרכז הגדול היה בסך הכל שלשת אלפים איש, והם אלה שעשו את העגל.
השאלה היא לא על הלויים ולא על עושי העגל. השאלה היא: איפה היו כל היהודים האחרים? מישהו אמר בבדיחותא, שהם לא רצו להתערב במחלוקת. ולכן, יש את הלויים מצד אחד, ואת עובדי העגל מצד שני. והאחרים, יודעים, והם לא היו חלילה רשעים גמורים. הם ישבו בצד.
יש באמת מספר קטן של עושי העגל, רוב מניינם של היהודים לא שייך לזה. אלא מה? כשיש עגל, הוא הולך גם כן אחרי העגל. אם אין משה רבינו, ומישהו מציע שיהיה במקום משה רבינו עגל, אז אמנם זה לא בדיוק כמו משה רבינו ויש ביניהם הבדלים קטנים, אבל בשעת הדחק מסתפקים בעגל. יש אנשים, שהיו משוגעים לעגל, ורצו עגל בדווקא, ויש כאלה שאינם משוגעים לעגל. יש אנשים שהם בעד עגל עכשיו, ויש כאלה שאומרים: לא עגל עכשיו, עגל לאחר זמן.
כדוגמא אפשר להביא את ירבעם, שעשה את שני העגלים. תארו לעצמכם מה קרה, ירבעם עושה עגל בדן ועושה עגל בבית אל, מה קרה לכל היהודים הטובים, שבמשך שנים רבות הלכו לבית המקדש, וידעו שיש מקדש? מה קרה לכל אלה שלמדו תורה משמואל הנביא, מדוד המלך, משלמה המלך? זה לא עניין של יום, זה לא שהיה יום אחד של שלמה המלך, ויום אחד של דוד המלך. בסך הכל היה זמן בו לא איש הישר בעיניו יעשה. שאול המלך עושה נקיון גדול במדינה, ומבער כל מיני עבודות זרות, ודוד ושלמה גם כן. כל זה הוא יותר מאשר ימי דור אחד, ואחר כך עושים עגל. וכשעושים את העגל, אין שום מרידה עממית, כאילו זה לא נורא, אז שיהיה עגל. למה? זה כמו שקורה לכמה אנשים, אם הוא לא יכול ללכת לבית הכנסת שלו אז הוא הולך לבית כנסת אחר. זה לא מובחר כמו בית הכנסת שלו, אבל כהיכי תמצא.
בבית הכנסת השני מתפללים נוסח אשכנז, אז מה יש. גם בדורות הבאים, הקהל הגדול לא משוגע על העגל, אלא מה? כשיש כבר, וכשיש מניעות, אז הולכים לעגל.
כשיש עגל, כשיש קהל שמוכן ללכת, אפילו אם לא בהתלהבות חיובית אלא מהיכי תמצא, אז המקדש נעשה מדבר שיעשה 'לכשירחיב' לדבר שצריך להעשות. יש צד שבו הדברים הם זה לעומת זה. כדי שלא יהיה מקום ריקודווקא במדבר, ודווקא בארבעים שנה אלו, אין זמן לחכות. וצריך לקיים את ועשו לי מקדש וכו', כדי שיהיה מקדש.