| נשלח ב-15/3/2009 16:52 |
 |
| |
ציפיות
שני אנשים עומדים ומחכים בתחנת האוטובוס. עומדים הם בקור כבר שלושת רבעי שעה. האחד רוגז ורוטן והשני רגוע ושלו.
מדוע? משום שכל אחד מחכה לקו אחר. האחד מחכה לקו 1 המגיע בתדירות של 10 דק' והשני מחכה לקו 11 המגיע בתדירות של 40 דק'.
את הסיפור הזה שמעתי בענין הציפיות. אח''כ באה המסקנה: אל תפתחו ציפיות, אם לא מצפים- לא מתאכזבים!
שאלתי היא: מהם אותם ציפיות שאל לנו לפתח ולטפח?
לפני הסמינר לחשוב שהלימודים הולכים להיות מפרכים ושאני בטוח יכשל!
לפני החתונה לחשוב שנריב כל היום ולא יהיו לנו ילדים.
לפני הלידה לחשוב שהילד יהיה ח''ו... ועוד כהנה וכהנה
ואם תגידו כמובן שלא מדובר על ציפיות מינימאליות, מה יקרה אם באמת חלק מהדברים הנ''ל ימומשו??
ואם תאמרו אין מה לעשות, תמיד ישנן אכזבות בחיים, א''כ למה לא לצפות ולפחות להתענג על הצפיה והדמיון??
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2009 17:06 |
|
| |
שאלתך האחרונה למה לא להתענג לפחות על הציפייה והדמיון, אינה שאלה לדעתי כי אנו צריכים להיות מציאותיים וריאלים ולא לשגות בדמיונות ואדרבה אנשים מעדיפים להתענג על הדמיון כי שם אף אחד אינו מפריע להם ואף אחד אינו יכול לקחת מהם תענוג זה, כל אחד כפי יצירתיות דמיונו הוא. רק דבר אחד יקרע מהם את התענוג הדמיוני והיא המציאות המרה, ככל שהאדם שקע בדמיונו יותר כך תתנגש בו המציאות המרה בעוצמה רבה יותר, לכן אסור לנו לחיות באשלייה ולשקוע בתענוג הדמיון המדומה.
מה שכן אני ממליץ בענין הציפייה זה התקווה, כלו' אני יכול לקוות לטוב אבל אף פעם אני לא ישכנע את עצמי שבאמת יהיה לי טוב כי זאת מנין לי? רק אוכל לאחל לעצמי, לצפות, לקוות שיהיה לי טוב אבל בשופו"א לא ברמת המציאות.
כך לדעתי ניתן לפתח חיים מאושרים שאפשר גם מצד אחד להתענג על התקווה ומאידך לא להפגע מהדף ההתנגשות וההלם כאשר מכה בנו המציאות המרירה כי נערכנו גם לקראתה אלא שקיוינו שלא תגיע אך אף אחד לא נתן לנו את ערבותו לזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2009 18:35 |
|
| |
תחשוב טוב- יהיה טוב...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2009 20:04 |
|
| |
רותם.
האמת, "גנבת" לי את האשכול...
רציתי לפתוח אחד כזה, תחת הכותרת:
הנמכת ציפיות - פינוק עצמי?
וזו גם דעתי האישית כמובן...
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2009 20:22 |
|
| |
מאד מעניין הנביאה, שחשבת על אותו נושא אשכול של רותם וגם רצית להגיד בו אותו דבר וגם בדיוק באותו זמן, איזה עולם קטן...
נ. ב. אני מגדיל את הציפיות שלי ממכם ובכל זאת לא מתאכזב, איך אני?
תוקן על ידי חזןגדול ב- 15/03/2009 20:19:40
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2009 01:38 |
|
| |
נו, כבר הקדימו אתכם רבות בשנים, תוחלת ממשכה מחלה לב (משלי יג יב), ופי' המצודות, המיחל לדבר מה והיא מתאחרת לבוא, היא לו לכאב לב.
ובגמ' ברכות (לב: נד:) א"ר חייא בר אבא, א"ר יוחנן: "כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: תוחלת ממושכה מחלה לב". ופרש"י, ומעיין בה, מצפה שתיעשה בקשתו על ידי הארכתו. סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכה חינם, והיא כאב לב, כשאדם מצפה ואין תאותו באה. (ובדף נה. פירש במילים אחרות, על אותו הדרך).
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2009 09:40 |
|
| |
חזן, אני מקווה שקראתי נימת מחמאה בדבריך...
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2009 10:44 |
|
| |
רציונליסטי, מדבריך הובן שעלי לקוות אך לא להאמין בתקווה זו. סתירה!
הנביאה, ברוך שכיוונתי...
חזןגדול, אולי תפתח אשכול על מחשבה זהה בין שני בני אדם?
וכנראה שאנחנו עומדים בציפיות שלך...
המחשבון, גם ציפיות מינימאליות בגדר ''תוחלת ממושכה''? (ד''א "מחלת לב" ולא "מחלה")
תוקן על ידי רותם24 ב- 16/03/2009 10:41:20
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2009 23:13 |
|
| |
חובה עלינו לצפות לביאת המשיח ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
אע"פ שככל שנצפה יותר ככה נתאכזב יותר אז מה הענין בזה? ואולי אדרבה באמת יש ענין שנצפה ונתאכזב מאד כאשר יתאחר מלבוא ויהיה לנו לכאב לב כדברי הפסוק הנ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 01:00 |
|
| |
רותם, את טועה ומטעה! פתחי נא ספר משלי, כתוב שם מחלה. פי' תוחלת ממושכה מחליאה (עושה חולה) את הלב.
ולגבי ביאת המשיח, מנין לך שצריך לצפות? שמא צריך ליחל? או אולי לקוות? מי יודע מה ההבדל ביניהם?
ואגב אין הפי' בכל יום אני מחכה שיבוא באותו יום. אלא כל עוד שהוא לא בא, אני עדיין מחכה. לא מצפה לא מיחל ולא מקווה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 05:46 |
|
| |
אין שום ענין להנמיך ציפיות זה בסה"כ ענין פסיכולוגי (פסיכובלוג איפה אתה?) מי שהוא חי את המציאות אז הכאב והשמחה שלו יבואו לפי המציאות ולא לפי גודל הציפייה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 08:52 |
|
| |
הוא אשר כתבתי, מאחר שכגודל הציפיות - כך גודל האכזבות...
מי שמנמיך ציפיות - מנמיך את אכזבותיו, ולכן מדובר בסוג של פינוק עצמי.
לגבי ההתמודדויות בשעת הצורך - אותו יחס, כמובן, בפינוק, כמו בפינוק...
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 13:27 |
|
| |
המחשבון, טעיתי. אמרתי את הפס' ע''ס הזיכרון.
לגבי הגאולה, נא': "ציפית לישועה". מכאן שצריך לצפות ולא לייחל או לקוות
חזןגדול והנביאה, לדעתכם לא צריך להנמיך ציפיות למרות האכזבות? ואיך תיישבו זאת עם
''תוחלת ממושכה'' של המחשבון?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 13:44 |
|
| |
רותם, אינני מוצא סתירה בדברי שכן הם נראים לי פשוטים בתכלית, התקוה איננה מציאות רק איזו שאיפה ורצון לממצב מסוים אבל בשופו"א איננה דבר מציאותי וקבוע.
אשר ע"כ גם המקוה לטוב יודע בסתר ליבו שאין מי שהבטיחו את הטוב לו הוא מקוה, שכן לו היה בטוח בזה לא היה מקוה אלא יודע, וא"כ מאחר שיש לו צד שתקותו לא תתממש א"כ גם אכזבתו לא תהיה גדולה ובלתי נסבלת.
רק צריך לפקוח עיניים ולהיות מציאותיים וריאלים, או אז חיינו יהיו טובים יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 13:47 |
|
| |
למה תקווה איננה מציאות?
נא: ''קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך''
מתוך התקווה תגיע לחוזק!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2009 13:50 |
|
| |
אמת, מתוך התקוה תגיע לחוזק. אמנם באי מימוש התקוה תתרסק לגמרי אז מה תוחלת יש בחוזק הבא מתקוה כזו?
|
|
|
|
|
