על חגיגת 'השביתה' בחג הפסח..

"מה זה אומר ש'שביתה משמעה 'הפסקה. שהיא באה בטרם עת ? אלוהים סיים את עבודתו בטרם עת ? ואם אין זה בטרם עת, הרי שמה בדיוק ההבדל בינה לבין סיום "

כך כתבת.

אתה ממשיך להשתמש במושגים בלא הבחנה בהבדלים שביניהם.
לכל מילה בשפה יש משמעות משלה וכאשר מחפשים מילה נרדפת הדיוק חייב להיות מושלם.
ולכן:.מה שייך בטרם עת לנושא הפסקה?אפשר להפסיק בטרם עת ואפשר לא בטרם עת.ואם שוב דיברת על סיום,ולא על הפסקה האם לדעתך סיום והפסקה הן מילים נרדפות?הרי יש הפסקת צהריים שאין משמעה סיום בטרם עת אלא השבתה זמנית של העבודה.


ולגבי הערתו של ירוחם שאתה הסכמת עימה הרי שוב יש כאן חוסר הבחנה.
גם הפסקה וגם השבתה יכולות להיות מכוונות וגם מקריות זה תלוי בהתרחשות.
למשל הפסקת צהריים זה דבר מכוון וקבוע ואיננו מקרי כלל.
אבל הפסקת חשמל בגלל קצר חשמלי שגרמה להשבתת עבודה של מפעל שלם איננה מכוונת.(הרי שביתה אין פרושה רק שביתה מתוכננת של המורים.)
.
ועכשו בקשר ליום השבת.
התורה מספרת לנו :ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.
המילה ויכולו פרושה סיום.
כלומר הקב"ה סיים את מלאכת הבריאה.
התוצאה היתה -השבתה של העבודה,הפסקת העבודה ,או כמו שאומר תרגום אונקלוס:בטלה.

כמובן שאפשר להלביש על בטלה זו עשרות משמעויות קוסמיות ולא קוסמיות וכל מדרש ומדרש כבודו במקומו מונח אבל אין לעשות זאת דרך המצאות על השפה העברית.
תזכור שגם מכונות שובתות!!!אז מה כל כך קוסמי בזה?איפה פה המודעות שעליה דיברת?

השבת נעלה לא בגלל האקטיביות שבמילה שביתה אלא בגלל המשמעויות הרוחניות שבמילים זכור ושמור.הן שיוצרות את המודעות שעליה דיברת.

"את דברייך בסוגריים לא בטוח שלגמרי הבנתי. לא תהיתי ולו לרגע על 'סיבת' החגיגה. ובכלל, מה יש 'לחגוג' את 'סיום החמץ' ?} "

כך כתבת.

כאן שכחת שאתה בעצמך הסברת את הנושא של ממחרת השבת שפרושה ממחרת החג ולמה נקרא החג שבת?בגלל השבתת החמץ.אחרת איך תסביר כאן את המילה שבת?
(כאשר השבתת החמץ פרושה הפסקת החמץ ולא סיום החמץ.הנה דוגמא להבדל בין סיום והפסקה)

"והציטוט שהבאת (ממי ?) הוא נפלא, אם הוא מיישב ומניח את דעתך בהבנת ההקשר המטאפורי - רעיוני שבו נאמרו דבריי (דיבורים על 'חמץ ומצה' כמקבילים למידות 'הגאווה-ענווה' ישנם בספרות ההגות היהודית לדורותיה כחול אשר על שפת הים וכלך לך אצלהם, אך אם זה האחרון תפס והניח את דעתך באופן מיוחד - טלי אותו כאמת המידה להבנת הדברים וממנו תרווח שמעתתא). "

כך כתבת וגם כאן לא הבחנת.
האם אני הבאתי את הציטוט משום שהוא מצא חן בעיני?משום שזוהי אמת המידה להבנת הדברים?הרי ברור היה שהבאתי אותו לא בשביל החידוש שבו אלא כדי לשאול האם אתה חידשת משהו מעבר לרעיון הישן של הספרות היהודית לדורותיה כחול אשר על שפת הים(כדבריך)

מסתבר שלא חידשת.

המצה איננה תפלה.היא לא שונה כלל מהלחם.ללחם יש טעם יחודי משלו ולמצה יש טעם יחודי משלה.(ויעידו אנשים שנהנים לאכול מצות ומציות כל השנה)ואגב המצות של פסח כל כך טעימות לערבים שהם קונים אותם בכמויות ואוכלים אותם גם הרבה אחרי פסח .......

היחוד של המצה הוא בכך שהיא שטוחה-והשטיחות הזאת היא התכונה המיוחדת  של המצה.

אי ההשתעבדות לחומר שאתה דיברת עליו נובע רק מהענווה וההתבטלות כלפי מלך מלכי המלכים .
וזה נרמז בצורתה של המצה ולא בטעמה.

תוקן על ידי צענערענע ב- 22/03/2009 20:43:27

טוב, אנסה להתייחס לדברייך רצופי השיבושים והעיוותים. הגם שיש לי מין סוג של תחושה עמומה שיש כאן מין ה 'דבר שאינו נשמע'.

'השביתה' מובטחת להיות 'שביתה' בזכות הקיום בפועל של 'הזכור ושמור'. ודומני שאין דבר ברור ונהיר מכך. " 

כך כתבת.

סוף סוף אנחנו מסכימים על רעיון אחד.

ובקשר לכל השאר -יקרא הקורא וישפוט.

חג כשר ושמח.

החבוי

במענה לשאלתך הפותחת, אכן אין התורה מכנה את חג הפסח כ"יום שבת"! התורה רק מסבירה מדוע המצווה של "וספרתם לכם" מתחילה מיום טז' ניסן ולא מיום ט"ו ניסן כפי שהיה ראוי, שהרי מטרת הספירה היא לציין את "יום הביאכם את העומר ראשית קצירכם", ובודאי שציון יום ראשית הקצירה היה ראוי שיקבע ב - ט"ו בחודש שהוא "חג הקציר" והוא עיצומו של חודש האביב כשם שגם חג האסיף (סוכות) נקבע ב - ט"ו בתשרי שהוא עיצומו של חודש האסיף (וכך קבעו גם חז"ל את ט"ו בשבט), מדוע א"כ נצטוו להביא את ראשית העומר וובעקבותיו להתחיל את הספירה מיום ט"ז דוקא?

על כך בעצם עונה התורה: "ממחרת השבת מיום הביאכם את העומר" שהרי ביום ט"ו אתם מצווים על שביתת מלאכה מחמת היותו יום מקרא קודש לה', ובאין קצירה אין הבאת העומר ואין ספירה! במילים אחרות, הבאת העומר וספירת העומר נדחו ביום אחד אך ורק משום שיום ט"ו שהוא "חג הקציר" הוא גם יום של שביתת מלאכה ואין זה ראוי ומתאים לציין יום זה כיום תחילת הקצירה, לכן הדגישה התורה את התוכן הרלוונטי לדחייה שהוא "ממחרת השבת".

(שנים לאחר שהגעתי למסקנה זו, ראיתי שכך כתב גם הרב לייב מינצברג באחד ממאמריו).

תיקון (שאינו משנה את גוף הטיעון): "חג הקציר" הוא שמו של "חג השבועות" שבו מסיימים לספור את חמישים היום, ולא "פסח" (כפי שכתב בטעות בהודעתי לעיל) שמציין את תקופת "האביב" שהוא תחילת תקופת הקציר ולכן מביאים בו את "עומר ראשית קצירכם".

אבהיר מעט את דברי, ההגיון שכל החגים או המצוות שמציינים את תקופות השנה וייבול האדמה, שייקבעו דוקא ביום ט"ו שהוא עיצמו של חודש, הוא פשוט ומתבקש מאוד.  שכן, תקופת האסיף או תקופת הקציר וכיוצ"ב, אינם מתחילות או מסתיימות באופן אחיד וביום מדויק ומסויים בשנה שאותו ניתן יהיה לציין כחג והודיה לה', המועד שעליו ניתן להצביע כתחילה או סיום של עונת יבול האדמה, קציר, אסיף או פריחה, הוא לכל הפחות שם החודש שבו מתרחש התהליך, וממילא היום שעשוי לייצג את החודש יותר מכל יום אחר הוא עיצמו של חודש שהוא יום ט"ו. לכן ראוי היה להביא את העומר המציין את "ראשית קצירכם" דוקא ביום ט"ו בניסן כשם שחג האסיף נקבע בט"ו בתשרי וחג האביב נקבע בט"ו בניסן (מלבד הטעם ליציאה ממצרים) ואף ט"ו בשבט נקבע ע"י חז"ל דוקא בעיצומו של חודש.

על כך משיבה התורה: "ממחרת השבת" שאסורים אתם במלאכת קצירה ביום ט"ו וכדלעיל.

פרוטגורס,
ההטעמה שאתה מציע היא מעניינת, ולכאורה אף יכלה להיות לאמיתה של תורה. אילולא כך שהתבוננות מכופיה בלשון הכתובים מעלה כי אזכור השם 'שבת' בא דוקא בהקשרם של פעולות שהם לכשעצמם אינם מהווים חילול חג כלל ועיקר; ' וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יי' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן'.  'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת'. ודוקא בכתוב העוסק בהקשרה של הפעולה שבה ישנו 'חילול חג' לא מוזכר אלמנט השבת:' וַיְדַבֵּר יי' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן': ולכאורה עפ"י קריאתך היה לו לכתוב לכתוב 'ממחרת השבת תקצרוה, כי הלוא בפעולת הקצירה ביום החג נעוצה הבעיה, וממילא גם העילה לדחיית הטקס כולו ליום טז'.

_________________

היפוך הדברים ממש, התורה לא קבעה בשום מקום אימתי יש לקצור, יש אדם ששדהו יבשיל לכדי קצירה בא' ניסן ואז יקצור את שדהו, ויש ששדהו יתאים לקצירה ביג' ניסן וכן הלאה.

התורה מתייחסת אך ורק לטכסים (או לטקסים) של "הבאת ראשית העומר" ו"ספירת העומר" שנקבעו (ככל החגים והמצוות) ליום אחיד שבו יצויינו את ראשית תקופת הקציר, וכל שהתורה באה להדגיש הוא שהטכסים נדחו ליום ט"ז - לא משום חשש שיבוא מישהו ויחלל את איסור השביתה, שע"ז כבר הזהירה התורה פעמים הרבה - אלא שלא ראוי ולא מתאים מבחינה סימלית! לקבוע ולהתחיל לספור את יום ציונו של תחילת תקופת הקציר במצוות "הבאת ראשית העומר" ו"ספירת העומר" ביום ט"ו ניסן, כשבפועל, בדיוק ביום זה, אין איש בישראל שיקצור את שדהו משום היותו חג ומקרא קודש שמוזהרים עליו בשביתת מלאכה,  וזהו שאמרה "וספרתם לכם ממחרת השבת ". 

לפרוטגורס

אם אכן היה הפרוש כה פשוט כדבריך אז איך זה שקציר העומר נעשה "בעסק גדול" ובהדגשת התאריך שבו הוא נעשה - ממחרת יום טוב ראשון של פסח, אף כשזה חל בשבת - כדי להוציא מלבם של הבייתוסים, כמתואר במשנה (מנחות סה ע"א, בראש הסוגיה העוסקת בעניין זה).
זאת ועוד:

איך תסביר את הפרוש הדחוק לכאורה של ריה"ל אם היה אפשר לפרש בצורה כה פשוטה כדבריך?האם חכמי ישראל בכל הדורות לא ידעו את מה שאתה יודע?

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/v7-2.htm



תימוכין לסברה שהכוונה להשבתת החמץ:



" בספר ''הכתב והקבלה'' לגרי''צ מעקלענבורג זצ''ל (בפירושו לויקרא, כ''ג, י''א, ד''ה ממחרת השבת),  וזו לשונו שם:

מואדיב,

עד כמה שזכור לי דיברתי על *ביקורת* - שאותה אני *מאוד* אשמח לקבל. ולא על דמגוגיה עלובה הבאה בדמות ייבוא 'מאמרים מדעיים' שפורסמו בגיליון חג הפורים האחרון שזה עתה יצא לאור בגן הילדים הסמוך לביתך (ולא שאני מזלזל חלילה, לבטח אתה הוגה עמוקות במאמרים שכאלה, אך לכך יהיה נאות אם תפתח אשכול נפרד, בו תוכל לייבא את שלל ממצאיך האחרונים בשלל המדעים {ובעיקר במדע הדמגוגיה}, ולחלוק ועם את כול החברים דפק"ק את דברי חכמה ותבונה אלו).

_________________

נו באמת
לקרוא לגננת?

צענערענע

אין לי שום בעיה עם כך, שמצות קצירת והבאת העומר תדחה שבת וחג, הרבה מצות דוחות שבת וק"ו במקדש. הנקודה שאני טוען היא, כי לא מתאים לציין ולקבוע את תחילת וספירת ימי הקציר (תקופת ימי עבודת השדה) בדיוק ביום שאיש מישראל אינו קוצר בו, גם אם מותר לקצור לצורך המצווה, עדיין אין זה יום "עבודה" ואיש מישראל אינו קוצר ביום זה לביתו.

כמובן שביום ט"ז אין לנו בעיה אם במקרה יצא שהוא חל פעם בכמה שנים בשבת, מאחר ובעיקרו ט"ז הוא יום "עבודה" רגיל ואין סיבה שלא לקבוע אותו לציון ראשית תקופת ימי הקציר ודו"ק.

(אכן פלא שלא מצאנו דברים פשוטים אלו בראשונים, אך יש לזכור כי הבייתוסים טענו עוד טענה שאינה מבוטלת כלל, התורה כתבה "שבע שבתות תמימות" ולפי חז"ל אין הכוונה "שבתות" כפשוטו, אלא "שבועות" וזהו חידוש שלא מצאנו בתורה במקום נוסף בו "שבוע" יכונה "שבת" ואכ"מ).