נדמה כי המשא ומתן בעניין שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט הגיע למבוי סתום. אולי כן ואולי לא, אבל מה שבטוח הוא כי ההתנהלות סביב שחרורו של שליט חושפת את דמותה של החברה הישראלית והדמות שנגלית מדאיגה. החברה הישראלית חסרה
מה שבטוח הוא כי ההתנהלות סביב שחרורו של שליט חושפת את דמותה של החברה הישראלית והדמות שנגלית מדאיגה. החברה הישראלית חסרה את המילוי הערכי שיעניק לה את החוסן המאפיין חברות יציבות
את המילוי הערכי שיעניק לה את החוסן המאפיין חברות יציבות. אם בישראל של פעם השמאל הישראלי הטיף למדיניות ביטחונית אקטיביסטית נדמה כי דווקא הימין כיום הוא זה שמטיף למדיניות אקטיביסטית ואילו השמאל מעדיף את הגישה המדינית. האמנם?
משהו רע עבר על החברה הישראלית. החברה של היום אינה החברה של העשורים הראשונים לקום המדינה. בחברה הישראלית דאז אזרחי ישראל ראו ב'דאגה למדינה' ערך שקודם לרווחתם האישית, הכישלונות המבצעיים שהיו לא הפכו לסמליה של החברה, מה שנותר בזיכרון היו רק הניצחונות ואלה היו ספורים אבל הספיקו ליצור את אותו התוכן שמאפיין חברות יציבות וחזקות.
חברות חזקות גם מצמיחות מנהיגים שלא חוששים לקבל החלטות כואבות. בחברה של ימינו הדאגה למדינה פינתה מקומה לדאגה ליחיד על חשבון ערכים מלכדים. בחברה של היום הכישלונות, ראה ערך המבצע לשחרור נחשון וקסמן 1994, הופכים לסמל ובונים פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה. נדמה, כי כיום חייבת להיות מעין תעודת ביטוח להצלחות ובלעדיה אין סיכוי כי פוליטיקאי יקבל החלטה ברורה שעלולה לכאוב. ואילו החלופה המדינית הפכה למעין תעודת ביטוח וכיסוי אידיאולוגי לשרידות הפוליטית גם במקרים שהם ביטחוניים גרידא.
נהוג להביט על העבר בעיניים בורקות ולומר כי ישראל של פעם לא חששה לצאת למבצעים. זו טעות. הדוגמא שמיד עולה היא 'מבצע יונתן' - שחרור חטופי מטוס אייר פרנס באנטבה, והרי המבצע אירע ב-1976. זו לא ישראל של פעם. המעניין הוא ששנתיים אחר כך, ב- 1978 החזרנו את חייל המילואים החטוף אברהם עמרם בעסקה בה שוחררו 70 מחבלים פלסטיניים, ומאז תג המחיר רק עולה לא רק לטובת החזרת חיילים חיים גם כלפי גופות של חיילים. כך למשל ב- 1983 שוחררו מהשבי שישה חיילי חטיבת הנח"ל תמורת 4700 עצורים בטחוניים ממחנה אנצאר בדרום לבנון, ב- 1984 החזירה ישראל שישה חיילים ואזרחיים מהשבי הסורי תמורת 291 חיילים סורים, ב-1985 הוחזרו לישראל 3 חיילים תמורת 1150 מחבלים וביניהם ג'בריל רג'וב, אחמד יאסין וקוזו אוקאמוטו וב-2004 הוחזר אלחנן טננבאום תמורת 401 אסירים פלסטינים.
חוסר המנהיגות בא לידי ביטוי בדרך ניהול המשא ומתן שהתעצבה למן שנות השמונים. השימוש הרב בסבך הקריטריונים הביורוקרטים מצביע כי התרגלנו לסכימה הזו של שחרור מאות אסירים וכל שנותר לנו הוא לקבוע את מידת כמות הדם שעל ידי מחבל זה או אחר או את הצורך להגלות אסיר פלוני מחוץ לישראל ואסיר פלמוני דווקא ליהודה ושומרון ואחר לעזה. בעולם המתוחכם של היום, האם יש ערך כלשהו לאבחנה שכזו?!
אין ספק שנקיטת מדיניות שחרור שבוייה מבטאת את הפן ההומאני של ישראל המחבר אותה אל קהילת המדינות הדמוקרטיות בעולם, השאלה היא מהן ההשלכות העתידיות של אימוץ מדיניות שכזו על עוצמתה של ישראל ויותר מכך על מידת חוסנה של החברה הישראלית.
מן הראוי לקבוע כללים ברורים מקצועיים ונוקשים וקוד לאומי הכולל תג מחיר וזאת תוך דיון ציבורי כן ואמיתי שמטרתו אחת היא: החזרת חוסנה של החברה הישראלית.
