שו"ת עגנון

hotwire

יש על זה תשובה להלכה מהגר"מ אריק זצ"ל (מקורו מבאטשוטש...) שאין שום בית מיחוש כלל בזה.

בדבר כינויום של טאטע זיסער או באשעפער קרוין "מלות זרות".

מתאים הסיפור של ההוא שהתלונן לרבו על מחשבות זרות המטרידות אותו בתפילה.
אמר לו רבו
-אתה בטוח שהמחשבות האלו הם "זרות" אצלך?

האם ישנם ח"ו מחברי הפארום שתיבות שמבטאות אהבת ה' בשעת התפילה הם אצלהם "זרות". ?

בליסטרא,

תודה רבה, לשווא נסיתי להיזכר במאמר אודותם. ותודה שהושטתי לי מקור לאינפורמציה. מאמר יסודי וחשוב מאד.

אפשר למצוא המאמר בהיברו-בוקס לכל מי שחפץ.

באצי, לא נכנסתי לעומקה של ההלכה המותרת היא או לא, רק הוספתי עוד גדול בימינו אלה שנהג כך

כתב אסף: "למען הדיוק צריך לקרוא: קוילין איז דא, גיט פייער! דהיינו: גחלים נמצאים כאן, הבו אש!"
וכדאתינן להכא, אולי צריך לקרוא: "גייט פייער", כלומר, הולך אש!

הדרום - י עמ' 141

 

[דברי האדמו"ר ר"א מקרלין על הגר"ש קלוגר שלא נתגדל ונתחנך בסביבה חסידית. מבטלים לחלוטין את האגדה כאילו בצעירותו למד רש"ק אצל החוזה מלובלין]

הגר"ש קלוגר השיב בענין זה בפירוש בשו"ת האלף לך שלמה סי' נח
שאלה. אם שח בתפל' כנהוג בזמנינו שאומרי' כדומה בברכת אתה גבור בל"א לעבעדיגער גאט העלף אונז וכדומה אם זה הוי הפסק. הנה לדידי נראה הדין כך דאם הוי בצבור כיון דמותר להתפלל בכל לשון הוי בזה כאלו הוסיף בלה"ק איזה תיבות ובזה ודאי לא הוי הפסק דהרי בנוסח הפיוטים מוסיפין כמה דברים ואף דהוי לשון בקשה גם בפיוטים ימצא הרבה בקשות על העתיד ואין זה הפסק אבל אם מתפלל ביחיד בזה להסוברים דאסור להתפלל בשאר לשון ודאי הוי הפסק והוי כשיחה בטלה מיהו כיון דעכ"פ אינו מזיד רק סובר דמצוה קעביד הוי כאומר מותר שכתב המג"א בסי' ק"ד דלא הוי כשח במזיד ולכך בכל ענין א"צ לחזור מיהו לכתחלה ודאי אין לעשות כן והמוסיף גורע וה' הטוב יכפר בעדם.

כפי שהזכירו גם בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קלט נשאל בזה והעלה שאין בזה הפסק כיון שיש בזה שייכות וקשר לתפילה ועוד שמילים הנזרקות מן הפה מתוך הרגל ללא מחשבה אין להם תורת דיבור כלל. מ"מ הוא מסיים שאין ראוי לעשות כן ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. והאריך עוד בזה בשו"ת אמרי דוד [הורוויץ] סי' קעב אות ג.
ופלא בעיני מש"כ בספר נמוקי או"ח [מונקטאש] סי' קא סעיף ב שאין צורך לכל הפילפולים והאריכות הזו שהלכה פסוקה היא [שו"ע או"ח קא ד] שיכול להתפלל בכל לשון שירצה וק"ו הכא שפתיחת הברכה וחתימתה היא בלשון הקודש ורק באמצע אומר איזה תיבות בלשון אחרת. ותמוה מאד שהמקטרגים טענו על עצם הוספת מילים בתפילה ומשום הפסק נגעו בה ומאי שיאטיה לנוסח התפילה עצמה שנאמר בכל לשון?

יישר כוח ל'יצמח פורקנא' שהעלה מרגלית זו מתהום הנשייה. אך כדי לומר דבר בשם אומרו, הרי שהמובאה מ'הדרום', כרך י(תשי"ט), היא פרי עטו של הרב יהודה רובינשטיין, במאמרו 'תשובות והערות מגדולי וגאוני ישראל', עמ' 141.

ומכאן נראה כי אולי עגנון כיוון באמת לחסידי קארלין, ויצויינו בהקשר זה מאמריו של אברהם אביש שור בקבצי בית אהרן וישראל, קלב ו-קלג, שם דן בהשפעתו של ר' שלמה מקארלין בקהילות גליציה המזרחית, ודרך הרוח מי ידע?

וכיוון דאתינא להכא. האם יש מקורות חסידיים שמאמתים  את דברי וילנסקי, שר' לוי יצחק מברדיצ'ב והמגיד מקוז'ניץ נהגו להוסיף מילות לע"ז לתפילתם?
וכמו כן, למי התכוון עגנון כשדיבר על אותם המוסיפים לתפילתם מילות "טאטי זיסער"? שהרי חסידי ברסלב כלל לא היו בגליציה.

 

יש להוסיף גם את תשו' הגאון מדווינסק בצפנת פענח (ווארשא סי' רע"ז) האוסר 'מי שאומר הייליגער באשעפער' משום הפסק, ותשו' והנהגות לרמ"ש שליט"א (ח"א סי' ע"ה) המעיד גם על מנהג רבו הגה"צ ר"מ שניידר 'להוריד לפעמים דמעות ולצעוק "הייליגער טאטע הילף אונז" וכדומה'. ועל נוסח וכיו"ב שפיר דמי דברי הנימוקי או"ח וע"ד שכתב הרמ"ש שם.   

ידועים הרבה סיפורים על החפץ חיים שהיה מפרש מילות מהתפילה באידיש בתוך התפילה.

וכן היה נוהג הרב יהודה סגל ממנצ'סטר (באזניי שמעתי).
בספר אגרות משה (אינו לפני) כותב שאסור לעשות כן ומתייחס שם ברמז או בפירוש לרב סגל.

אגרות משה או"ח ח"ג סי' ח
בדבר אם מותר במקום שאסור להפסיק לפרש בפה בלע"ז כוונת ובאור התפלה אשר ע"י זה יכוין יותר לבו לשמים, פשוט שהוא הפסק ואסור, לא מבעיא באמצע הברכות אלא אפילו בין הפרקים ואפילו בפסוקי דזמרה הוא הפסק, ויש לכוין בהנוסחאות שתיקנו לנו חז"ל כפי מנהג כל מקום שבזה הוא דין הכוונה ולא לחזור התיבות אף בלשון הקדש וכ"ש שלא לתרגמם שהוא לחזור אותם בלשון אחר, ורוב פעמים אין בהם פירוש וקשה להדברים שמקלקל אותם כגון שיוסיף התיבות שמתרגם שלא במקומם אבל אף אם הוא כראוי אסור וכו'
ומה שראה מע"כ שצדיק אחד עשה כן אין להשגיח על זה ואין אנו אחראים על מעשיו, ואתה צריך לעשות כדין שאסור לשנות מכפי שתיקנו חז"ל. ידידו, משה פיינשטיין.

מן הענין לציין כאן למסורת החב"דית המובאת בבית רבי, שאחד הדברים שהלשינו לרשויות על רש"ז מלאדי, שהוא אומר האף באמצע התפילה, וכוונתו שיהי' חרון אף בעולם, ושם מובא תשובתו שענה שהוא אומר אפייע שמשמעותו קוף בצרפתית, שכשהוא מגיע להתפעלות הוא מזכיר לעצמו שכל עבודתו היא בדרגה נמוכה, ושם בהערות הסביר משהו, אלא שכעת נעלם ממני. אולם כבר חשף ר"י מונדשיין בכרם חב"ד את מסמכי המאסר, ואין שם זכר לענין זה.

לעניין 'טאטע זיסער' מצאתי במאמרו של משה ליב ליליינבלום, 'על הרבנות והחסידות', שפורסם בהעתיד, ג, תר"ע-תרע"א:

יש לציין את סיפורו הידוע על הברדיטשובער, שהגיע אליו אברך ע"מ ללגלג עליו, וכשנכנס אחז הברדיטשובער בברכות קר"ש, וכשראהו קרא אליו: מה יאמר המלאך מיכאל? מה יאמר המלאך רפאל? וכו'. מקרה זה שונה משאר קריאות דביקות או תרגום התפילה בלע"ז, כיון שאינו מענינו של תפילה. (גם הסיפור על ה"בית אהרן" מקרלין אינו מענינו של תפילה, אך כפה"נ היה זה לפני "ברוך שאמר" שאין איסור לדבר). ומי יעמוד על סוד הליכותם.